ארכיון הקטגוריה: הבלוג של תומר טרבס

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – הישראלים

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אנחנו מתארגנים כדי לבטל את אגרת הטלוויזיה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי. תהיה זו הוכחה לכוחו של הרוב, כאשר הוא מאורגן.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אני מרגיש את זה מחדש בכל פעם שמגיע מכתב מאגף הגבייה. בשבוע שעבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים כי צריך לבטל את אגרת הטלוויזיה מיד. הצעתי להחליף את גביית האגרה בסעיף רב שנתי בתקציב המדינה ולהעביר את עובדי אגף הגבייה לעבוד ברשות המיסים. אין למהלך שכזה מתנגדים כמעט, הוא יחסוך הרבה כסף למדינה, ויוסיף המון לאושר שלנו.

 

מבטלים את אגרת הטלוויזיה - הישראלים

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – הישראלים

יש לנו רוב

התגובות הפתיעו אותי. ידעתי שאני לא לבד בתחושותיי נגד גביית האגרה, אבל לא הערכתי עד כמה. התמונה שהעלתי לפייסבוק קיבלה אלפים של שיתופים במעגלים חברתיים רחבים מאוד. אנשים מכל רחבי הארץ עודדו אותי במהלך. מסתבר שיש קבוצה גדולה מאוד של תומכים. אני אפילו מעיז לומר – יש לנו רוב.

יש לנו כוח

בדמוקרטיה הרוב אמור לקבוע. מבלי לפגוע בזכויות המיעוט, הרוב אמור להוביל את הנעשה בישראל. אם יש לנו רוב, אמור להיות לנו גם כוח. ביחד. לכן, אני מציע לנו להתארגן ולבטל יחד את אגרת הטלוויזיה.

לבטל את האגרה – זה הצעד הראשון

אני ממש לא אוהב את אגרת הטלוויזיה. אבל ברור לי שיש דברים דחופים יותר וחשובים בהרבה שדורשים תיקון בישראל. ובכל זאת, ביטול האגרה יכול להיות צעד ראשון וחשוב. צעד ראשון בהתארגנות אזרחית שיוכיח שאסור לאבד תקווה. אנחנו יכולים לשנות דברים, ביחד, אם רק נפסיק לשתוק ונתחיל לפעול.

איך אפשר לעזור?

כדי לתמוך בהתארגנות, אפשר להתחיל בצעדים הבאים:

1. לחצו לייק בעמוד הפייסבוק:

http://www.facebook.com/haisraelimorg

2. אין פייסבוק? הפיצו הלאה את העמוד הזה (שאתם קוראים עכשיו) באמצעות המייל (יש כפתור למטה).

3. בעמוד הפייסבוק, הפיצו הלאה את התמונות והזמינו חברים להצטרף.

4. הירשמו לרשימת התפוצה:

הרשמה לעדכונים

הצעד הבא

ברגע שנצבור תומכים ונתארגן, נעבור לשלב ניסוח הצעת החוק והגשתו בסיוע חברי כנסת. אחר כך, יתחיל שלב הפעלת הלחץ. לא נפסיק עד שנצליח. מי שעוקב יודע שאני חלק מצוות ההקמה של תנועת עוּרוּ ואני בטוח שנוכל להצטרף ולהיעזר במנגנון של התנועה. יהיה מעניין.

נו, קראתם עד כאן… לפחות הירשמו לקבלת עדכונים: הרשמה לעדכונים.

ממוזיאון ישראל, דרך אמריקה ועד מהפכה בחינוך

הבחורה הצעירה במוזיאון ישראל

במהלך סיור במוזיאון ישראל בירושלים ישבו ילדי גן רימונים מול ציור שמן גדול של הצייר ההולנדי קויפ משנת 1641 וענו על שאלות המדריכה. מי האיש שמחזיק ברובה? הצייד, צעקו כולם. ומי עומד מולו עם מקל? אבא, השיבו כמקהלה. ומי הילדה בשמלה המוזהבת? הבת שלו, שמחו הילדים בני החמש לזהות. גם את האמא זיהו בקלות. ומי הבחורה מאחור, שאלה המדריכה. דממה. התבוננו היטב, ילדים, היא מחזיקה ציוד לפיקניק וכלים לניקיון. אין עונה. הילדים מתרכזים, לא מזהים, אבל המדריכה לא מרימה ידיים. מי הולכת אחרי המשפחה, ותמיד מבשלת ומנקה? ניצוץ של הבנה חלף בקרב עשרים וחמישה ילדים… סבתא!

סיפור אמיתי, הייתי שם כהורה מלווה. בעיניהם של הילדים, מי שהולכת אחרי המשפחה, מבשלת ומנקה היא סבתא, אפילו שבציור רואים בבירור שהמשרתת של המשפחה ההולנדית היא בחורה צעירה. זו המציאות שלנו. בלי הסבתות, משפחות שלמות היו קורסות. אז קודם כל, תודה ענקית לאמא שלי, לחמותי, וליתר הסבתות והסבים בישראל על ההתגייסות מכל הלב. בלעדיכם, חיינו אינם חיים. אבל האם זה מצב נכון? לדעתי, התלות הקיצונית של משפחות צעירות בדור הקודם לצורך טיפול בילדים היא תולדה של עיוות בשוק העבודה ובמערכת החינוך שלנו.

קויפ במוזיאון ישראל - מהפכה בחינוך

מי הבחורה הצעירה שמנקה במוזיאון ישראל?

בית ספר אמריקה

בתור תלמיד בכיתה י"א נסעתי עם משלחת תלמידים לארצות הברית והתארחתי אצל משפחה חמה בעיר סיאטל. בשעה שש בבוקר העירו ההורים אותי ואת ילדי המשפחה, אכלנו יחד ארוחת בוקר מזינה של חביתיות ענק, חמאה וגלידה, וכשעה לאחר מכן עלינו על אוטובוס ההסעה הצהוב לבית הספר הציבורי. עד השעה אחת השתתפנו בשיעורים, כאשר בכל שיעור עברנו מכיתה לכיתה, לפי המקצוע הנלמד, כך שכל כיתה הייתה מאובזרת בהתאם לנושא. בתום הלימודים, במשך שעתיים ישבנו כולם לבצע את מטלות שיעורי הבית, כאשר מורים עברו בין השולחנות לסייע. לאחר מכן עברנו לפעילות ספורט – כל תלמיד מחוייב להשתתף בשתי נבחרות ספורט לפחות. אחרי אימון כדורגל מעייף במיוחד, בשעה חמש אחר הצהריים, עלינו שוב לאוטובוס הצהוב בדרך חזרה הביתה, עייפים אך מרוצים.

מנקודת מבטו של נער מתבגר, לא יכולתי שלא להתפעם מבית הספר. הכיתות הייעודיות וכנראה גם המורים המצויינים הפכו את השיעורים למעניינים במיוחד. הסיוע בשיעורי הבית, התזמון המוקדם שלהם והמסגרת הקבוצתית הפכו את מה שאני הכרתי כעונש למשימה נסבלת למדיי. פעילויות אחר הצהריים היו מגוונות ובמהלך השבוע נחשפתי גם לחוג שחמט, חוגי אמנות ומדעים ואפילו חוג ריצות שטח. בית הספר היה מרכז עולמם של הנערים והנערות האמריקאיים וקשה היה שלא לקנא בהם.

בית ספר טוב לכל המשפחה

כיום, במבט לאחור ממרום מעמדי כהורה צעיר, אני מבחין ביתרונות העצומים של יום הלימודים הארוך והמלא גם ליתר חלקי המשפחה ואפילו למשק כולו. כאשר הילדים יוצאים מהבית בשבע וחוזרים מעט אחרי חמש, שני ההורים יכולים לצאת לעבודה במשרה מלאה באמת, וכך גם להרוויח משכורת סבירה יחד וגם להגשים את עצמם. בשוק עבודה מסודר שכזה, כולם יוצאים הביתה בשעה חמש, כך שאחר הצהריים בבית הוא משפחתי מאוד. הילדים כבר השלימו את שיעורי הבית, הרחיבו אופקים בחוגים, נהנו והתעייפו בפעילות ספורטיבית, וכל המשפחה יכולה לבלות יחד בנעימים עד לארוחת ערב משותפת. באחד הימים אז בסיאטל אפילו שיחקנו מונופול משפחתי.

מתי בפעם האחרונה השתתפתם באחר צהריים משפחתי ורגוע שכזה? שלא לדבר על שניים כאלה ברציפות. אתם יכולים לדמיין חיים שלמים שכאלה?

איך נראה היום שלך?

במציאות הישראלית שלנו, יום הלימודים הקצר יחסית והחד-גוני מחייב את אחד ההורים לקצץ בשעות העבודה. בואו נהיה כנים עם עצמנו, למרבה הצער, ברוב המקרים מדובר באמא. ואז, כדי לפצות על אבדן ההכנסה, אבא נשאר לעבוד עד מאוחר. וכשהילדים שבים הביתה מוקדם מבית הספר מיום לא מספק, או אז מתחיל מצעד ההסעות והתיאומים בין החוגים השונים. ולקראת ערב? בדיוק כשהילדים כבר עייפים ואבא תכף מגיע רצוץ גם הוא… מגיע תור שיעורי הבית. בשעה מאחורת שכזו, בלי מסגרת תומכת, אכן מדובר בעונש אמיתי.

יש לנו מה ללמוד

אין לטעות בחלום האמריקאי. גם שם מערכת החינוך רחוקה מלהיות מושלמת ובוודאי שאינה אחידה ברמתה. אבל יש מה ללמוד מהם. הארכת יום הלימודים באופן משמעותי, תוך כדי שילוב של תכנים מגוונים כמו לימוד עצמי, חוגים וספורט, מעשירה את הילדים ופותחת בפני ההורים אפשרויות רבות, כולל עבודה במשרה מלאה של שני ההורים. ריכוז החוגים מייד אחרי שעות הלימוד גם מנצל טוב יותר את מתקני בית הספר וההסעות וגם מפנה זמן איכות משפחתי אחר הצהריים.

נשמע יקר מאוד? בכלל לא בטוח. גם כיום בישראל החברה בכללותה מממנת פעילות שכזו. מה שמכונה החינוך האפור, וכולל בתוכו שיעורי העשרה וחוגים, עולה הון. בנוסף, העובדה שכמעט בכל משפחה אחד ההורים לא עובד במשרה מלאה והשני נדחף לעבוד עודף שעות מעוותת את שוק העבודה ופוגעת בכל אחד מאיתנו. נכון, יצירת מסגרת חינוך עם ימים ארוכים ומלאים באמת דורשת מהפכה במערכת החינוך. אבל המחסום אינו כלכלי. אני משאיר את הבחינה התקציבית למקום אחר, אבל בטוחני שהרווח המצרפי מחינוך טוב יותר, הורים שמגשימים את עצמם ומשפחות מאושרות גבוה בהרבה מהעלויות.

לוקחים אחריות על החינוך

בחזרה לסיפור המוזיאון, מצחיק, אבל סבתא לא צריכה להיות משרתת. גם סבתא זכאית להגשים את עצמה לפי בחירתה: להמשיך לעבוד או לבחור לבלות עם הנכדים והמשפחה. ואנחנו, הילדים-הורים, צריכים לפעול לקידום מהפכה במערכת החינוך. יתכן שאנחנו חלוקים בנושאים מדיניים, אבל יש בינינו הסכמה רחבה על נושאים אזרחיים, ובראשם תיקון מערכת החינוך ושיקום שוק העבודה. הגיעה השעה לקחת אחריות ולפעול.

 

*****

לקרוא עוד משהו? לא שומעים אותנו.

מקור התמונה: מוזיאון ישראל.

לא שומעים אותנו (השיחה הרביעית)

מעשייה בארבע מערכות מן החודש החולף, שבו ראינו שוב עד כמה חלש קולו של הציבור העובד ונושא בנטל המיסים. ­

שר הבינוי והשיכון נדרש לקבל החלטה לגבי דיור בר השגה. התקציב גדול, ההתלבטות קשה. לשמחתו, שלושה ידידים מושיטים ידם לעזרה.

משהו מסריח בישראל

משהו מסריח כאן?

הראשון מתקשר מחצר הרב, מזכיר לכבוד השר בשם מי הוא נשלח לשירות הציבורי ולאיזה מגזר הוא אמור להפנות את הכסף. עדיפות צריכה להינתן למשפחות ברוכות ילדים, הוא מודיע, ויש להצניע משקלם של קריטריונים לבחינת שירות צבאי ומיצוי כושר עבודה.

ידידו השני מתקשר היישר מלשכת יו"ר מועצת יש"ע. כבר שנים רבות שהם משתפים פעולה ומרוממים את הקואליציות הנכונות עבורם. בוא נמשיך את תנופת הבנייה יחד, הוא מזמין, אז אל נא תשכח לתמרץ פרויקטים במקומות הנכונים.

השיחה השלישית מגיעה לטלפון האישי של השר, שמזהה מייד את קולו של הלוביסט החזק ביותר בישראל. חשוב לתפור את המכרז למידותיהן של חברות הבנייה הענקיות, בלי קבלנים קטנים בבקשה. אין אפילו צורך להזכיר שלקוחותיו של הלוביסט מחזיקים גם בבנקים ובערוצי התקשורת. יהיה זה חכם להמשיך בשיתוף הפעולה הפורה.

וזהו. עם שלושת השיקולים האלה צריכה להתקבל החלטה – מי יקבל דיור בר השגה? מי יבנה אותו וכמה זה יעלה לנו? היכן בדיוק? התשובות ברורות למדיי וידועות מראש. כך מתנהלים דיונים תקציביים רבים, תחת השפעתן של קבוצות לחץ, שבאמצעות ארגון למופת מצליחות למנף את כוחן מעבר לגודלן היחסי.

אבל מה עם המערכה הרביעית במעשייה? דממה. אף אחד לא מתקשר אל כבוד השר על מנת לייצג את הציבור העובד, שמשלם מיסים ובזיעת אפו מממן את התקציב לאותו דיור ממש. ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, מתיישבים ותיקים ומתנחלים חדשים, נשים וגברים, מהעיר ומהכפר… אנשים עובדים, שפעם קראו להם מעמד הביניים וכיום קשה לקרוא להם בשם אחד. השיחה הרביעית פשוט לא מגיעה. דממה. לא נמצא מי שיתייצב בשם הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה, שמעמדה הכלכלי הולך ונשחק ושבעיקר לטובת חלקיה החלשים נועדה התמיכה התקציבית בדיור. אותה קבוצה שהתעוררה בקיץ האחרון במחאה, אבל טרם מצאה את הצעד הבא.

בסיפור המעשה לא נמצא מקום למפלגות, הכלואות בשבי אילוצים קואליציוניים. וגם אין טרוניה כלפי שלושת המתקשרים, שבסך הכל משרתים את הציבור. אפילו כבוד השר לא חטא בדבר ואולי אף היה שמח לקבל את אותה שיחת טלפון רביעית, לצורך איזון השיקולים.  הביקורת מופנית כולה כלפי מי שנעדר מן המערכה: קבוצת הנושאים בנטל צריכה להתגבר על הבדלי גישה מיושנים של ימין ושמאל, להתארגן מחדש ולגבש עבורה ייצוג הולם. כרגע, לא שומעים אותנו.

למה לא נסעתי לאמריקה?

בקיץ 2011, ממש בזמן שמעמד הביניים בישראל יצא לרחובות, הגשמתי את חלום ההיי-טק הישראלי. לא, לא עשיתי אקזיט. יותר טוב. קיבלתי הצעה מפתה לעבור לעמק הסיליקון של קליפורניה, להוביל שם את עסקי החברה, להרוויח בדולרים ולנסוע עם המשפחה לדיסני כל סוף שבוע. אחרי שנים של עבודה קשה, הגעתי למה שנתפס כשיא הקריירה בהיי-טק. כשהגיעה שיחת הטלפון המיוחלת, גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

תומר טרבס - שדה כותנה ישראלי

קצת רך. קצת קשה. אין כמו הבית.

בתחילה קסם לי רעיון ה-"רילוקיישן". חווייה, חשבתי לעצמי, לנשום קצת אמריקה, לדבר אנגלית במבטא הוליוודי. ביררתי עם כמה מכרים באיזו שכונה כדאי לגור, מה עלויות המחייה שם, סכמתי הכל, הוספתי מרווח ביטחון כלכלי, וחזרתי אל בעלי החברה עם רשימת דרישות מוגזמת בעליל. למרבה הפלא, הוא הסכים כמעט להכל ונותרו פערים קטנים מאוד וניתנים לגישור. דמיינתי את המשכורת, את סטארבקס כל בוקר, קפיצה ללאס וגאס, גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

משהו הציק לי. מאז ומעולם פעמה בי תחושת שליחות ציונית בלתי מוסברת. סיפורי סבתא וסבא והתלאות שעברו בדרך לישראל, דורות של גולה שהובילו את הוריי לכאן, ואז שורת החלטות לא קלות שהביאו אותי לעולם כישראלי. בעצם, אני ציוני אמיתי, חשבתי לעצמי, קפיצה של כמה שנים לאמריקה רק תחזק את הקשר למולדת, ואז אשוב לארץ. כן, זו הדרך. אמריקה, היר איי קאם! גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

זו לא רק ציונות. טוב לי בישראל, אני אוהב את המשפחה, השכנים, החברים, אפילו את המדינה – אז מה פתאום לנטוש אותה מאחור כמו איזו חברה נעזבת? נכון, לא הכל מושלם. בעצם, אפשר לומר שדי גרוע גרוע כאן מהרבה בחינות. יוקר המחייה, מערכת החינוך הבינונית, הביטחון האישי הרעוע, חוסר השוויון בנטל. אבל אחרי הרבה נסיעות עסקים לחו"ל, אני כבר יודע שרק בישראל אני מרגיש בבית. כן, כאן זה הבית. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

כשיש נזילה בבית, אני מתקן. טוב, בעצם אני מזמין את בועז ואז נותן לו עצות ממש טובות, אבל אני לא עוזב את הבית בגלל נזילה. גם אם רבים עם מישהו מבני המשפחה, לא קמים והולכים, אלא מדברים ומתפייסים. אם ישראל היא הבית, אפילו אם נפלו בה כמה פגמים וסדקים, צריך פשוט לתקן. החלום האמריקאי שהציעו לי בעמק הסיליקון הוא לא החלום שלי. לי יש חלום ישראלי, של חיים במקום שטוב וראוי לחיות בו. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

ההחלטה להישאר לגור בישראל היא מעשה אקטיבי. מדי יום אני מחליט לחיות כאן. ההצעה בקיץ האחרון לעשות "רילוקיישן" רק הדגישה את העניין, אבל זה היה נכון תמיד. לכל אחד יש איזה בן דוד במדינה עם איכות חיים גבוהה יותר, אבל אין שם את המשמעות שיש כאן. החלטתי לא לנסוע לאמריקה. ויותר מזה, החלטתי שאם אני נשאר לגור בישראל, כי כאן זה הבית שלי, אז צריך גם לעשות מאמץ לתקן את הבית. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

כדי שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, וכדי שגם הילדים שלי יבחרו יום אחד באופן חופשי לחיות דווקא כאן, החלטתי שלא מספיק לי רק היי-טק. בחלוף כמה חודשים מההצעה ההיא, הודעתי בצער לצוות ולחברים בעבודה, שאני עוזב לטובת המגזר הציבורי בתקווה לעזור בתיקון המצב. במקום להיות עצובים, הם דווקא שמחו בשבילי… לא רק כי אני מפנה את החדר, אני מקווה. יצאתי לדרך חדשה. גלים של אושר הציפו אותי… אה, עוד לא. יש עוד המון עבודה. אולי בקרוב.

גם אני נפלתי קורבן להאקר סורי. כבוד!

ראשיתו של אתר הישראלים

את האתר "הישראלים" הקמתי לראשונה עם צאתו לאור של ספרי "ללקק את המרפק" בשנת 2006. הכוונה הייתה לרכז בו מחשבות סביב הספר – רעיונות לשיפור קולקטיבי בדרכנו להפוך את ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו. והנה, מסתבר שהאתר משך עניין גם מחוץ לגבולות ישראל, והאקר נחמד מסוריה פרץ אותו, מחק את כל התוכן ואפילו השבית אותו מלעלות מחדש. איך אני יודע שזה היה דווקא האקר סורי? ובכן, כל מה שנשאר הייתה כתובת עם דרישת שלום מפורשת ממנו. אני לוקח את זה כמחמאה כמובן.

הבלוג החדש

אז תודות לאותו סורי אדיב, אני משיק מחדש את הבלוג שלי. אני מתכנן קודם כל להעלות את תוכן הספר "ללקק את המרפק" – במלואו ובחינם כמובן – ולאחר מכן להוסיף עליו עדכונים ורעיונות, עדיין מתוך אמונה ותקווה שישראל יכולה להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו.

מעקב דרך פייסבוק

אחד החידושים המרעננים של פייסבוק מאפשר לעקוב אחרי תוכן באמצעות הרשמה – Subscribe – ואני אשתדל להודיע בפייסבוק על פוסטים חדשים, אז אני מזמין ומפציר – לחצו בבקשה על הכפתור בצד שמאל של המסך. ליצירת קשר ישיר, לחצו בבקשה כאן: אודות תומר טרבס. תודה ובהצלחה :)