ארכיון הקטגוריה: חברה

עזיבת המסוגלים – יש לי ארץ אחרת?

תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל

כתבתי על עזיבת המסוגלים בהרחבה:

יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות

קישור לקריאה נוספת בנושא: עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה

– קליקהרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

יש לי ארץ אחרת? כתבה במוסף הארץ

מוסף הארץ הקדיש בסוף השבוע את כתבת השער שלו ולא פחות מ-12 עמודים מלאים לנושא בכתבת עומק של סיון קלינגבייל ושני שילה.

תחת הכותרת "יש לי ארץ אחרת – למה כמעט 40% מהישראלים שוקלים לעזוב" נכתב בכותרת המשנה:

סקר "הארץ" וחברת המחקר "מידע שיווקי" מראה כי 37% מהישראלים שוקלים לעבור לחיות בחו"ל. אצל רובם, הסיבה העיקרית היא הקושי להתקדם כלכלית. האם מדובר בפנטזיה או בתופעה ממשית ומדאיגה; האם זו נטייה גלובלית או בעיה המיוחדת לישראל; מהם הקווים לדמותם של העוזבים, ויותר מהכל:­ מה אפשר לעשות כדי לגרום לצעירים יצרנים ומוכשרים להישאר פה?

מוסף הארץ, 14.12.2012, עמודים 30-41.

יש לי ארץ אחרת? הארץ 14.12.12 - שער המוסף

יש לי ארץ אחרת? הארץ 14.12.2012 – שער המוסף

שמחתי להתראיין ולתרום לכתבה את פסקת הפתיחה:

"ברחוב שלנו בכפר אוריה גרות שמונה משפחות – שלוש מהן עזבו לארצות הברית בשנה האחרונה. מה שמטריד אותי הוא שזה לא מדגם מייצג. בעיר הסמוכה אלינו יש שכונות שלמות של מהגרים – רובם חרדים אנגלו־סקסים. אלו אנשים עובדים, אבל הילדים שלהם כבר במערכת חינוך שאינה מעודדת יצרנות". כך פותח את פגישתנו תומר טרבס, ממייסדי תנועת "עורו".

עוד נכתב בהמשך:

"מה שקורה כיום במדינה מזכיר את התהליך שעבר על ירושלים", אומר טרבס. "ירושלים חיה בכל יום כל סכסוך אפשרי. מי שעזב אותה לאורך השנים הם אלה שיכלו לפרנס והעיר הפכה לענייה. בלי תקציבי ההעברה של המדינה היא לא היתה מתקיימת". טרבס מכנה זאת "עזיבת המסוגלים", ומסביר שבניגוד לעבר, אז כינו את העוזבים "יורדים" ונראה היה שהם הולכים לעבוד כנהגי מוניות – הפעם מדובר בשכבה של אנשים בעלי כישורים, שיכולים להתפרנס בארצם, אבל בוחרים לעשות זאת במקום אחר. "אנשים עוזבים את ישראל בגלל מה שקרה לרעיון הציוני. ברגע שהזיקה לישראל נחלשת, הטעם להישאר נמדד על פי איכות החיים וישראל נמצאת במקום לא טוב מבחינה זו". הקביעה של טרבס היא מסוג האמירות שמקפיצות את הטוקבקיסטים, אבל בסופו של דבר היא מגובה במספרים.

עזיבת המסוגלים - תומר טרבס - מוסף הארץ 14.12.2012

עזיבת המסוגלים – תומר טרבס – מוסף הארץ 14.12.2012

סקר הארץ: 37% מהאוכלוסייה היהודית בישראל שוקלים להגר ממנה

את היתר אני מזמין אתכם לקרוא בכתבה המלאה באתר הארץ – קישור לכתבה המלאה. מדובר בכתבה ארוכה, מעמיקה ומעוררת מחשבה. מומלץ לקרוא ואז להצטרף לדיון ולעשייה – מה אפשר לעשות כדי לשמר את חופש הבחירה של הישראלים, אבל לגרום להם לבחור בישראל בתור ביתם?

למתעניינים, אני מצרף כאן למטה גם תמונות עם הנתונים של הסקר שנערך – קליק להגדלה.

יושבים על הגדר - מוסף הארץ - 14.12.2012 - נתונים

יושבים על הגדר – מוסף הארץ – 14.12.2012 – נתונים

יושבים על הגדר - מוסף הארץ - 14.12.2012 - נתונים 2

יושבים על הגדר – מוסף הארץ – 14.12.2012 – נתונים 2

יושבים על הגדר - מוסף הארץ - 14.12.2012 - נתונים 3

יושבים על הגדר – מוסף הארץ – 14.12.2012 – נתונים 3

– קליקהרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה

יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות

חומוס אורן בעמק הסיליקון

המסעדה המדוברת ביותר בעמק הסיליקון של קליפורניה בימים אלה היא "חומוס אורן", שפתח ידידי ויזם ההיי-טק המצליח אורן דוברונסקי (Oren's Hummus). ההצלחה של המסעדה היא עדות נוספת להתפתחות המהירה של הקהילה הישראלית שם. קהילה המורכבת מישראלים מצליחים, אשר אינם מסתירים עוד את זהותם. למעשה,  בשדרות האוניברסיטה בפאלו-אלטו, אחד הרחובות הראשיים בעמק הסיליקון, השפה העברית נשמעת מכל עבר. איך הגענו למצב הזה?

קליק: הרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד

מודל ירושלים

גדלתי בירושלים וכנראה שעד סוף ימיי, היכן שלא אגור, תמיד אראה עצמי ירושלמי. זה עניין של אופי שקשה לשנות. אבל ירושלים עצמה השתנתה מאוד מאז ימי ילדותי. למעשה, רק אחד מכל חברי ילדותי נותר לגור בירושלים, כל היתר עזבו. וזה לא רק הם, גם ההורים של חבריי עזבו מזמן. לפעמים אני חושב שיש יותר ירושלמים בתל-אביב ובניו-יורק מאשר בירושלים עצמה. הבתים, הרחובות והאבנים של ירושלים נותרו במקום, אבל עיר מורכבת בראש ובראשונה מאנשים, וכאשר אלה עוזבים, העיר כבר לא אותו דבר.

את התהליך שעבר על ירושלים אני מכנה עזיבת המסוגלים. החיים בעיר לא היו קלים. בכל מקום, בכל רגע, אפשר היה לחוש את כל הסכסוכים האפשריים בארץ. בין כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד ערבי והשלישי לא זה ולא זה. תוסיפו על כך קשיים של פרנסה, וזה כבר מספיק כדי לדחוף אנשים החוצה. אבל לא כולם מסוגלים לעזוב, אלא רק השכבה שמסוגלת גם לדברים אחרים. אותם אנשים שמסוגלים לעבוד, לשלם מסים, לנהל עסק, לקיים חיי תרבות, לעזור לאחרים. המסוגלים הללו הם הראשונים לעזוב, כי הם יוכלו לעשות את כל זה גם במקום אחר.

וכשהמסוגלים עוזבים, המצב נהיה קשה עוד יותר, והנשארים מאחור צריכים לשאת בנטל גבוה עוד יותר. עם עליית הנטל, גם של תשלום המסים וגם בכלל, שכבה נוספת של מסוגלים קמה לעזוב. וחוזר חלילה. התוצאה היא שירושלים היום היא עיר פושטת רגל. רבים מהתושבים בה פטורים מתשלום ארנונה וללא תקציבים מיוחדים מהמדינה, בירת ישראל מזמן הייתה מועמדת לפירוק. והתהליך שעבר על ירושלים, שתמיד הייתה סמל למצבו ולעתידו של עם ישראל, מתפשט וקורה עכשיו ברחבי המדינה.

מודל ירושלים - כולם עזבו

מודל ירושלים – כולם עזבו

עזיבת המסוגלים

ברחוב שלנו במושב, מתוך שמונה משפחות בשורה, עזבו במהלך השנה החולפת שלוש משפחות ועברו לארצות הברית. שלוש מתוך שמונה. נכון, אין מדובר במדגם מייצג, אבל למעשה זה רק עושה את המצב גרוע יותר. אנחנו גרים בהרחבה של מושב כפר אוריה ליד בית שמש. ברחוב שלנו גרות משפחות צעירות, עם ילדים, אנשים עובדים, משלמי מסים, עם השכלה ומקצוע. בדיוק אותם מסוגלים שאמורים לשאת את החברה הישראלית למחוזות טובים יותר.

אף אחת מהמשפחות העוזבות לא הכריזה על ירידה סופית מהארץ. כולם נוסעים רק לכמה שנים. אבל הניסיון מלמד שרבים נשארים שם. וגם אם חלק מהמשפחות שבות לבסוף לישראל, חלק ניכר מהשנים הקריטיות של התבגרות הילדים והקריירה של ההורים נעשה בניכר.

בבית שמש הסמוכה, לעומת זאת, בשכונות עניות יותר של חרדים, עם נטייה לא לעבוד ולא להגיע לרף תשלום המסים, דווקא קולטים עלייה. ברמה הלאומית, העלייה שם מתקזזת עם הירידה אצלנו. ולכן לא תמצאו בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגירה השלילית. אבל היא מתרחשת ממש לנגד עינינו בדיוק כפי שזה קרה בירושלים. עצרו לרגע וחשבו – האם אתם מכירים ישראלי שמתגורר עכשיו בחו"ל? אני מוכן להתערב שכן, ויתר מכך – שמדובר במישהו שמשתייך לקבוצת המסוגלים.

כיכר העיר ריקה

משפחה אחת משכנינו היקרים שעזבו חזרה הקיץ לביקור. שמחנו. הילדים כל כך גדלו, מקסימים, וממש מדברים אנגלית עכשיו. רק שנה חלפה ואפילו העברית במבטא אמריקאי קצת. אבי המשפחה, חבר טוב שעוד ישוב בקרוב, השתלב בארגון שמנסה לאגד את הקהילה הישראלית בלוס-אנג'לס. יש לזה הרבה פוטנציאל, הוא מספר, גרים שם מאתיים וחמישים אלף ישראלים.

עצירה. נשימה. החנקתי דמעות. מאתיים וחמישים אלף ישראלים, לא יהודים אמריקאיים, אלא ישראלים של ממש, ורובם המוחלט כאלה שיכלו לתרום המון לחברה. וזה רק בלוס-אנג'לס. לשם המחשה, כי קשה לתפוש את המספר, בלוס-אנג'לס לבדה מתגוררים יותר ישראלים מאשר בכל הערים הבאות: דימונה, צפת, נשר, ערד, שדרות, קריית אונו, אופקים, בית שאן, אריאל, קריית שמונה. כולן יחד. אתם מוזמנים לדמיין את הערים האלה מתרוקנות מתושבים.

עזיבת המסוגלים - היכן גרים יותר ישראלים

עזיבת המסוגלים – היכן גרים יותר ישראלים

צריך לדבר על זה. וגם לעשות

מה שקרה לירושלים, קורה עכשיו למדינה, וזה מצב מסוכן מאוד. עזיבת המסוגלים הופכת את חייהם של הנשארים לקשים יותר ומעודדת עזיבה נוספת. אני מאחל הרבה בהצלחה למסעדה הישראלית בקליפורניה, אבל הייתי מעדיף לבקר שם רק בתור תייר. בלי הבדלים של ימין ושמאל, רובנו היינו רוצים לראות תהליך הפוך לעזיבה, כזה שגורם לישראלים טובים לבחור לחיות בישראל.

ואולם, אף שמדובר בעובדה בשטח אשר צריך להתייחס אליה בהקדם, הנושא זוכה בינתיים למעט מדי התייחסות ציבורית. עזיבת המסוגלים הפכה להיות נושא מוקצה, הסכנה הלאומית שלא מדברים עליה. וחבל. צריך ללמוד את הנתונים, לבחון את ההשפעה שיש לעזיבה הזו על מציאות החיים בישראל, ואז – גם לעשות. עלינו לפעול על מנת להפוך את ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו. כדי שישראל תהיה בית לאומי לעם היהודי, היא צריכה קודם כל להיות בית.

* רוצה לקרוא עוד? הפוסט הבא יכול לעניין גם כן: למה לא נסעתי לאמריקה?

קליקהרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

** עדכון: התחלה טובה – במוסף הארץ השבוע הקדישו כתבה נרחבת לנושא ושמחתי להתראיין. הקישור כאן: מוסף הארץ.

*** מקור תמונת ירושלים: כאן. מקור איור המאזניים: כאן.

סיפור ליום כיפור: אתה נגד הדת!

סיפור אמיתי

מכירים קצת את ירושלים? אז ממש שם באמצע, במדרחוב בן-יהודה המשופץ והססגוני, ניסיתי לשוחח עם ירושלמי על התעוררות חברתית. הוא היה מבוגר, חובש כובע, לא חרדי, זועף במקצת. הצעתי לו לקרוא פלאייר בנושא התלכדות חברתית והענקתי לו את החיוך החם ביותר שלי.

הירושלמי בחן אותי מלמטה למעלה, נעץ אצבע בחזי והודיע חגיגית: "אתה נגד הדת!".

"אני?!", תמהתי בעלבון, "מה פתאום, אדוני. אני מנסה לגבש דתיים, חילוניים וחרדים סביב נושאים מוסכמים – יש לנו המון משותף." העמקתי עוד יותר את החיוך שלי בתקווה לגעת בליבו.

נראה היה שהוא מתלבט. שוקל את המילים שלי כנגד המכנסיים הקצרים והכפכפים, את התוכן מול מול הקליפה. אחרי עוד כמה שניות הכריע: "אתה נגד הדת!".

הייתי חייב למחות, הוא נגע בעצב פתוח. הנטייה ליחס פעילות חברתית לחילוניים בלבד מרתיחה אותי.  "אדוני, אני דווקא מחובר מאוד לשורשיי היהודיים, חלק ממשפחתי דתי, וגם אני רואה עצמי כך," הבהרתי והבחנתי בסדק של ספק בעיניו החשדניות.

קיבלתי הזדמנות שנייה. בחינה דקדקנית נוספת, הפעם מן הנקודה ללא הכיפה על הראש כלפי מטה, ולאחריה פסק הדין המהדהד במעין צעקה: "אתה נגד הדת!".

אבל אני לא נשבר בקלות. התעקשתי וכיוונתי לנקודת החולשה של כל ירושלמי שורשי. "אדוני, רק הבוקר הנחתי תפילין בכותל", ולמראה חוסר האמון מיהרתי לשלוף תמונה בטלפון, כולי מחוייך בכותל, עוטה תפילין וקדושה.

משהו זז בפניו. למראה התמונה האירו פניו של הירושלמי בחיוך חם בהבנה. כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. הוא נעץ שוב את אצבעו עמוק לתוך חזי, הפעם בידידות, וממש לפני שהסתובב והלך הודיע לי: "אתה… נגד הדת!".

אתה נגד הדת. האמנם?

אתה נגד הדת. האמנם?

לקראת יום כיפור, יש לי עוד דרך ארוכה. סליחה.