התנועה החברתית עורו ניצלה את התאריך שבו היו אמורות להתקיים הבחירות, וקיימה קמפיין אלטרנטיבי שבו הציבור מצביע על מה שצריך לשנות במדינה. התוצאות בקרוב

מאת: מעיין יחבס

פורסם במקור: TimeOut תל אביב 6.9.2012 (עמוד 23)

צילום: בן קלמר

בשנת 2006 פסרם תומר טרבס (37) את ספרו הראשון "ללקק את המרפק", הנפתח בדיאלוג בין שני צעירים תל אביביים, הצועדים בשד' רוטשילד ומדברים על כך שבחיים לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש שם דירה: "כולנו קורעים את התחת כל יום מתוך ידיעה שבמקרה הטוב, אם נחסוך שקל לשקל, אולי נצליח לקנות מכונית יד שלישית שבקושי עולה את הקסטל. מאיפה בדיוק אנחנו אמורים לממן דירה? מאיפה בדיוק נביא כסף כדי לגדל ילדים יום אחד? ואנחנו עוד אמורים להיות דור ההמשך של מעמד הביניים. הכל פיקציה. אין יותר מעמד ביניים ואין נעליים".

חלפו להן שש שנים, והיום טרבס הוא המנכ"ל של תנועת עורו, תנועה חברתית ששמה לה למטרה לייצג את אלה שמרגישים שנבחרי הציבור כבר לא מייצגים אותם. עורו החלה להתגבש עוד בטרם מחאת קיץ 2011, אך החלה לפעול רק בקיץ האחרון. אם תשאלו את טרבס מי עומד בראש התנועה, הוא מיד ישיב: "הציבור. עורו נוסדה מתוך תחושה שלא סופרים אותנו, יש נתק שהולך וגדל בין נבחרי הציבור והמצביעים. לפני כל הצבעה חשובה מתייעצים עם הלוביסטים, אבל לא עם הציבור, ועורו נוסדה כדי לאפשר תקשורת טובה יותר בין המצביעים ונבחרי הציבור", מתאר טרבס את אחת הסיבות שהביאה להיווסדות התנועה.

עורו שואבת את ההשראה שלה מתנועות דומות בהפועלות בהצלחה בעולם, כמו Move On האמריקאית, ו- !GetUp האוסטרלית, עם דגש על פעילות אינטרנטית. "האתר נועד לעזור לנו לבסס את חכמת ההמונים באמצעות הרשת. יש מאגר מידע, מערכת מתקדמת של דיונים ומעגלי תנופה, שנועדו לקדם פעולות ולהוציא לפועל את אותן ההסכמות שהציבור הגיע אליהן בדיונים".

אחרי חודש בו חרשו חברי התנועה את הארץ לאורכה ולרוחבה, השבוע הם ניצלו את התאריך שבו אמורות היו להתקיים הבחירות הארציות ופתחו בקמפיין בחירות אלטרנטיבי. "פרשנו קלפיות בכל הארץ והזמנו את הציבור לבוא ולהגיד מה הוא רוצה לשנות בישראל", מתאר טרבס. "יש לכך שתי מטרות – לעורר אנשים לעשות, ולהביע את הדעה שלהם. המטרה השנייה, היא שיום אחרי הבחירות עורו תתחיל לפעול כדי לשנות את המציאות בישראל – להגשים את מה שאנחנו רוצים, ולא את מה שכל מיני לוביסטים אומרים". התוצאות בקרוב.

אתר הבית: uru.org.il

(לחצו על התמונה להגדלה)

הערה אישית: אני זוכר לטובה את טיימאאוט תל אביב, שהיה אחד העיתונים הראשונים לסקר את הספר "ללקק את המרפק" כאשר הוא יצא לאור.

שש שנים חלפו מאז פורסם ספרי "ללקק את המרפק" והשבוע נראה שחלקים נוספים מן החזון שכתבתי אז במסגרת אותו "מדריך אישי לשיפור קולקטיבי" מתערבבים במציאות חיי. לא הכל ורוד, אבל יש גם חדשות טובות, ובסך הכל אני שמח ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים חלומות. פוסט אישי במיוחד

שינוי התודעה

בקיץ שעבר הייתה זו המחאה החברתית. אחת הסצינות הראשונות בספר מתארת שני חברים הולכים יחד בשדרות רוטשילד בתל אביב מכל המקומות ומדברים ביניהם על אבדן מעמד הביניים ועל כך שלעולם לא יוכלו לקנות שם דירה. כבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים איך הספר (כמעט) חזה את המחאה החברתית. בסוף הסתבר שרבים מאיתנו היו שותפים לאותה תחושת התסכול.

והנה, בחלוף כמה שנים והפגנות, נראה שהציבור הישראלי למד לשאול שאלות. פעם קראו לנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. משהו בתודעה השתנה.

מודל ירושלים וחברים שעוזבים את ישראל

באותו קיץ קיבלתי הצעה למשרת היי-טק נוצצת בעמק הסיליקון בקליפורניה. אחרי התלבטות, בסוף לא נסעתי לאמריקה, בחרתי לדבוק בישראל בתור הבית שלי והחלטתי להקדיש את זמני לתיקון בית (כתבתי על זה כאן: למה לא נסעתי לאמריקה).

אבל בשנה שחלפה מאז צפיתי בצער בחברים שעוזבים את ישראל. כתבתי בספר על "מודל ירושלים", לפיו כאשר המצב נהיה קשה, הראשונים לעזוב הם אלה שמסוגלים לשלם מסים. ואחרי שהם עוזבים, המצב נהיה קשה אפילו יותר. ירושלים עברה תהליך כזה וחששתי שהוא יתרחב לכל ישראל.

והנה, במהלך השנה החולפת, מתוך שמונה המשפחות שגרות בשורת הבתים שלנו במושב, שלוש עזבו לארצות הברית. זה המון! אחד השכנים הגיע לביקור וסיפר שבלוס-אנג'לס לבדה גרים 250,000 ישראלים. לא יהודים-אמריקאים, אלא ישראלים של ממש. וכמעט כולם מקרב המגזר ההולך ומצטמצם של משלמי המסים. נראה שהגיעה העת להתבסס על שינוי התודעה ולהתחיל לפעול, בטרם יהיה מאוחר מדי.

מתעוררים – השקת תנועת עוּרוּ

והשבוע – סוף סוף חדשות טובות! בשעתו, הצעתי בספר ראשית של חזון. מי שרוצה שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, צריך להתגבר על הנושאים שמפלגים אותנו ולהתלכד סביב נושאים מוסכמים. חינוך טוב יותר, עידוד תעסוקה, שוויון, איכות סביבה – הצעתי לערוך תיקון בית לישראל. אם נמשיך להתפלג סביב היחס למדינות השכנות בלי להסתכל פנימה, טענתי, אז עד שלמדינה יהיו גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

שני דברים חסרו לי נואשות: טכנולוגיה וכסף. אפילו שמהדורת הספר נמכרה, טרום תקופת הרשת החברתית היה קשה להגיע לקהל הרחב. אולי כסף היה עוזר, אבל לא היה לי. אז התהליך לקח זמן ארוך מן המתוכנן, אבל מבחינתי הוא הבשיל והתקדם.

והנה, כבר מחר – תנועת עוּרוּ יוצאת לדרך

דרך חבר משותף שקרא את הספר זכיתי להכיר חבורה של אנשים נפלאים, שעמלו על הקמת תנועה באותה רוח בדיוק. רוני דואק, מריוס נכט, יואב בן דרור, חגית בכר, איל מלמד, ועוד רבים וטובים הקימו תנועה מרשימה ואף הגדילו לעשות וגייסו ממשאביהם תקציב להתנעת הפעילות ונתנו לי הזדמנות לפעול יחד איתם. עכשיו, בתור מנכ"ל התנועה, מגובה בפורום מייסדים רחב, מגוון ומרשים, שכינסנו מרחבי הארץ, וכחלק מצוות מקצועי של אנשים מעולים, אני גאה לקחת חלק בהשקת הפעילות.

עורו היא התנועה החברתית לייצוג הרוב בישראל. היא אינה מפלגה ואינה תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. בכל החלטה חשובה בישראל, עורו תשמיע את קולו של הרוב חזק וברור. כדי לעורר ולרתום את הישראלים לחבור יחד, התנועה מכריזה הקיץ על מסע בחירות. אבל הפעם, לא בחירות במפלגות שיאכזבו כרגיל, אלא בחירות על הנושאים שחשובים לנו באמת.

למי הצבעתם? נו, ואתם מרוצים?

אני מזמין אתכם לבקר באתר של התנועה ולקרוא עוד על עורו, על פורום המייסדים, על הצוות ועל הבחירות: עוּרוּ.

כמו תמיד, אשמח מאוד לקבל תגובות, הצעות לשיפור והערות – מוזמנים ליצור קשר כאן: תומר טרבס.

אגב, ממש הערב כתב לי חבר שהוא ומשפחתו חוזרים לארץ אחרי 5 שנים בארצות הברית. אולי המציאות מתחילה להשתנות. יש תקווה.

—

מקור התמונה: סרטון הבחירות של עוּרוּ.

צילום: אסף שפיר.

הספר ש(כמעט) הוביל מחאה חברתית

למעלה מ-5 שנים חלפו מאז יצא לאור הספר "ללקק את המרפק" והנה הוא שב וחוזר אלי. בשעתו, נכתב על הכריכה האחורית, שהספר הוא ניסיון לתת סטירה לדור שנרדם בשמירה. זכורה לי במיוחד הסצינה שבה שתי דמויות צועדות בשדרות רוטשילד בתל-אביב, אפופות יאוש, ומקטרות על כך שמעמד הביניים הוא מושג הולך ונעלם וכי לעולם לא יוכלו לרכוש דירה או לקיים משפחה. מי היה מאמין, שכמה שנים מאוחר יותר, באותה השדרה יתיישבו המונים באוהלים עם קריאה דומה מאוד.

מובאה מן הספר:

השניים סיימו את העלייה של שינקין וצעדו בצל של שדרות רוטשילד המשופצות, נהנים מהשקט העירוני של תחילת סוף השבוע. ערן הניד את ראשו לצדדים בתנועה איטית. "אתה והחלומות שלך. אתה לא מבין שלאנשים פשוט לא אכפת יותר?" שאל בשקט, בלי צורך לדבר בקול רם מעל ההמולה של שינקין שהשאירו מאחור. יואב התעקש. "איך לא אכפת להם? כולנו קורעים את התחת כל יום מתוך ידיעה שבמקרה הטוב, אם נחסוך שקל לשקל, אולי נצליח לקנות מכונית יד שלישית שבקושי עולה את הקסטל. מאיפה בדיוק אנחנו אמורים לממן דירה?". ערן ויואב סובבו את הראש אחרי בחורה שעברה בשדרה בכיוון ההפוך מהם, במכנסיים נמוכים וצמודים. יואב המשיך, "מאיפה בדיוק נביא כסף כדי לגדל ילדים יום אחד? ואנחנו עוד אמורים להיות דור ההמשך של מעמד הביניים. הכל פיקציה. אין יותר מעמד ביניים ואין נעליים".

לו הייתה אז קיימת הטכנולוגיה של היום, אולי אפשר היה להפיץ את הרעיונות טוב יותר. אבל הרשת הייתה עוד בחיתוליה. ואולי גם הציבור לא היה מוכן. כך שאפילו שהספר נמכר בכמה מאות עותקים וכמה אנשים טובים מאוד קראו אותו, אי אפשר לצערי לייחס לו אפילו שמץ מהמחאה הציבורית של קיץ 2011. אבל אולי עוד לא מאוחר לקרוא ולקבל רעיונות…

 

ובכן, לרגל השקת הבלוג החדש, אני שמח להעלות כאן את הספר כולו – ללקק את המרפק מאת תומר טרבס.

עיצוב העטיפה: תמר לב-און.

ראשיתו של אתר הישראלים

את האתר "הישראלים" הקמתי לראשונה עם צאתו לאור של ספרי "ללקק את המרפק" בשנת 2006. הכוונה הייתה לרכז בו מחשבות סביב הספר – רעיונות לשיפור קולקטיבי בדרכנו להפוך את ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו. והנה, מסתבר שהאתר משך עניין גם מחוץ לגבולות ישראל, והאקר נחמד מסוריה פרץ אותו, מחק את כל התוכן ואפילו השבית אותו מלעלות מחדש. איך אני יודע שזה היה דווקא האקר סורי? ובכן, כל מה שנשאר הייתה כתובת עם דרישת שלום מפורשת ממנו. אני לוקח את זה כמחמאה כמובן.

הבלוג החדש

אז תודות לאותו סורי אדיב, אני משיק מחדש את הבלוג שלי. אני מתכנן קודם כל להעלות את תוכן הספר "ללקק את המרפק" – במלואו ובחינם כמובן – ולאחר מכן להוסיף עליו עדכונים ורעיונות, עדיין מתוך אמונה ותקווה שישראל יכולה להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו.

מעקב דרך פייסבוק

אחד החידושים המרעננים של פייסבוק מאפשר לעקוב אחרי תוכן באמצעות הרשמה – Subscribe – ואני אשתדל להודיע בפייסבוק על פוסטים חדשים, אז אני מזמין ומפציר – לחצו בבקשה על הכפתור בצד שמאל של המסך. ליצירת קשר ישיר, לחצו בבקשה כאן: אודות תומר טרבס. תודה ובהצלחה 🙂