חלק ראשון – פרק א' – היכרות

חלק ראשון: ללקק את המרפק

 א'

אפשר ממש להרגיש את הפעימות מתפשטות בבטן, בגב, בכפות הידיים. כאילו הלב ממלא את כל הגוף ומבקש לפרוץ החוצה. הד הפעימות מרעיד את הברכיים, את השפתיים, אפילו את הקול, שנשמע כמו כשצועקים לתוך מאוורר עובד. ככה זה כשעומדים לפני קהל גדול וצריכים לנאום, וככה בדיוק הרגיש יואב. הוא אחז בשתי ידיו את דוכן העץ שלפניו, נזהר לא להישען עליו, שלא יחשבו שהוא זקוק למשענת, אבל חזק מספיק כדי שלא יראו שהן רועדות. בתוך תוכו ידע שאף אחד לא יכול לשמוע את פעימות הלב שלו. גם הרעידות בקול נשמעות רק בתוך ההד שבאוזניו ואף אחד לא יבחין בהן. הוא הכיר את התחושה הזו. הוא כבר עמד פעם ונאם בפני מאות ואלפי אנשים בבנייני האומה בירושלים, בטקס סיום התיכון שלו, כנציג הבוגרים. הוא זכר איך זה לעמוד לפני קבוצה של חיילים, שרק מחכים לראות מי זה המפקד החדש והצעיר שלהם, ואז מופתעים לגלות אותו. הצבא עשה את מה שאסור ושלח את יואב לפקד על החיילים שמתוכם יצא לקורס קצינים. גם באוניברסיטה יצא לו מדי פעם לעמוד ולהדריך סטודנטים. בכל ההזדמנויות האלה, יואב ידע היטב איך להסתיר את הרעידות, כיצד למקד את הד פעימות הלב למטה, אל הרצפה, כדי שלא יחריש את אוזני הקהל. אבל הפעם, הנוף המוכר כל כך של אולם מליאת הכנסת היה שונה ובלתי ידוע.

שורות הכיסאות, המעברים, העיתונאים, המצלמות, היציע. הכל מוכר מהעיתונים, משידורי הטלוויזיה, כאילו אתה מכיר כל פינה באולם כבר שנים, ובכל זאת, מזווית של משתתף, חדש ומפתיע. בדרך כלל, כשחבר כנסת חדש זוכה להזדמנות הראשונה שלו לשאת דברים מול המליאה, הוא מדבר בעיקר אל הכיסאות הריקים, ואלה כבר מנוסים מאוד בלהיות קהל נוח. חברי הכנסת לא ממהרים להטריח את עצמם לכל דיון, ובטח לא מתאמצים להגיע להצעות לסדר היום של חברי כנסת אנונימיים בתחילת דרכם. אבל הפעם האולם היה מלא מפה לפה, יציע המוזמנים היה צפוף, בשתי הכניסות לאולם עמדו עוזרים פרלמנטריים ועובדים של הכנסת. כולם המתינו בדריכות לדבריו.

"גברתי היושבת ראש, חברות וחברי הכנסת", הוא פנה אל הקהל בקול רועד, והזכיר לעצמו שרק הוא לבדו יכול לשמוע את הרעד, בעוד כל יתר מאה ותשעה-עשר חברי הכנסת שומעים קול בוטח, עמוק, משכנע ומנוסה. קול שמתחבר היטב עם המראה שלו, לא מרשים במיוחד במבט ראשון, אבל עם עומק מספיק שיכול למשוך את העין.

"אני מבקש מכל אחת ואחד מכם לנסות ללקק את המרפק". רחש של מבוכה עבר בקרב הנוכחים, ויואב הספיק להגניב מבט לעבר המרפסת העליונה, מסיט רק לרגע את מבטו המישיר מעיני חברי הכנסת לחפש שם את תמר, אשתו. כן, היא אשתו. עדיין קשה לו להתרגל למונח הזה. אחרי שנים שהיא הייתה החברה שלו, כבר כמעט שלוש שנים הוא יכול ולפעמים צריך להגיד אשתי. הפנים שלה היו עדיין מלאות מעט מן ההריון, והיא, יפה כתמיד, הספיקה לחייך אליו חיוך מחזק, לפני שהחזיר את מבטו אל הקהל.

"אני יודע שרובכם כבר שמע את הבקשה הזו בעבר", המשיך יואב, מחוזק, "אבל אני מבקש מכם לנסות ללקק את המרפק, כי הבטחתי שכך אעשה בהזדמנות הראשונה שתינתן לי לפנות אליכם". הוא עצר לרגע והוסיף, "ואני מקפיד לקיים הבטחות", כשהוא חושב לעצמו איזה חידוש מרענן זה יכול להיות בין חברי הכנסת. בימים רגילים, היה חבר כנסת זה או אחר מרים את קולו בהערת ביניים עוקצנית, אך לא הפעם. הנוכחות של יואב במליאה היתה חדשה להם, והוא היה מגובה בלא מעט חברים.

"אם תפנו את מבטכם לצדדים, תוכלו לזהות ביניכם עשרים ושניים חברות וחברים שלי, ובשמם ובשם מאות אלפים של בוחרים, אני פונה אליכם פעם נוספת ומבקש מכם לא להתבייש ולנסות ללקק את המרפק".

אם תרשו לי, אני אשבור לרגע את רצף הסיפור, ואציע גם לכם, קוראים יקרים, להניח לרגע את הספר בצד ולנסות ללקק את המרפק. כן, כן, לנסות ממש. זה יכול לעזור להמשך הקריאה, ואני אגב, מודה לכם מראש על שהחלטתם בכלל לקרוא את הספר. תודה. נחזור לסיפור.

יואב המשיך בנאום שלו מבלי להציץ ברשימותיו אפילו פעם אחת. חודשים ארוכים של הכנה לרגע הזה חרתו על לוח לבו את כל מה שהיה לו להגיד, והוא פשוט היה צריך להוציא את זה החוצה בצורה מסודרת. אפילו שרבים בקהל הכירו כבר את רעיונותיו, חברי הכנסת לא הפריעו לו והיושבת הראש לא נדרשה להשקיט את המשתתפים בינתיים. מצלמות הטלוויזיה צילמו הכל והעבירו את המעמד בשידור חי לכל מי שעוד היה לו כוח לצפות בשידורים חיים מן הכנסת. היתר, יסתפקו בתקציר העניינים בחדשות הערב או בעיתונים של מחר, אם בכלל.

"עשרות שנים נחלק הבית הזה, כנסת ישראל שלנו, על פי קווים שהכתיבו לנו גורמים מבחוץ, בדרך כלל אויבים מבחוץ. לא חשבנו על מה טוב לנו, לאזרחי ישראל. לא מצאנו את המכנה המשותף". היד שהופנתה ימינה ולמעלה, כאשר דיבר על אויבים מבחוץ, הוחזרה פנימה והונחה בעדינות על דוכן הנואמים, כשדיבר על מכנה משותף. הוא השתהה לרגע, בדיוק כדי לאפשר לחבר כנסת ותיק לקרוא ממקומו במבטא עתיק "מי שֹמךָ?", במקום לצרוח עליו מהבטן "למה מי אתה בכלל?".

יואב חייך חיוך קטן. בדיוק לזה הוא המתין. תוך שניות הצטרפו אל הקורא רבים מחברי הכנסת ופרצו בצעקות מכל הכיוונים. עד מהרה דמה אולם המליאה לאיצטדיון טדי בסוף שירת ההמנון ורגע לפני תחילת המשחק, כשכל אחד מנסה לגבור בקולו על האחרים. יושבת ראש הכנסת שלחה לכל עבר קריאות לסדר. קוראת אותך לסדר פעם ראשונה, פעם שנייה, ואותך פעם ראשונה, פעם שנייה. כמו אותו אוהד שעומד לאורך כל המשחק עם הגב למגרש והפנים לקהל בתחושה של מנצח על תזמורת, כאילו הוא, ורק הוא, מוביל את הקהל בשירה. יואב הסתכל עליה וחשב לעצמו, כיצד היא משחקת לידי הצועקים. בלעדיה היו עוד משב רוח אבוד בסערה משתוללת ובזכותה מקבלים קולות אנונימיים אזכור מלא של שמם בפרוטוקול הישיבה ואל מול המצלמות. בדיוק לסערה הזו הוא ציפה, לא למחיאות כפיים סוערות. עדיין לא.

הוא הפנה לעוד רגע אחד של רעש את מבטו לכיוונה של תמר ביציע, הספיק לזהות לצידה את הוריו הגאים, ואז הניף שתי ידיים לאוויר וקרא בקול חזק ומרעיד אל עבר החלל שבינו לבין היציע "קומו!". לקח אוויר, והוסיף "קומו! למה לא, זוזו קצת מהמקומות שלכם, זוזו". הקהל המשיך לצעוק והיושבת ראש המשיכה ללבות את הרוחות כשהוא קרא בקול חזק עוד יותר, "תרקדו, למה שלא תרקדו?". לרגע נדמה היה כאילו אולם המליאה הפך לרחבת ריקודים, וחברי הכנסת היו הבליינים המניפים ידיים לצלילי מוסיקה פנימית וצועקים מילים מומצאות. לא סתם החלה דרכם של יואב וחבריו אל הכנסת במסיבות, כשהריקודים נבחרו כחלק מהקמפיין לבחירות. יש משהו בריקוד שמחבר פרטים בודדים לקבוצה שיש לה מכנה משותף.

הוא קרא פעם נוספת, "תרקדו! למה לא?", ואז הוסיף כשהוא מפריד כל מילה ומילה בקולו החזק, "מתי – בפעם – האחרונה – עשיתם – כאן – בכנסת – משהו – בלתי – צפוי ?!". המשפט האחרון נותר להדהד באולם המליאה שהשתתק באחת. אף אחד מחברי הכנסת לא רצה להשתתף במקהלת הרוקדים תחת ניצוחו, לפחות בינתיים. רק עשרים ושניים חברי כנסת החניקו חיוך, וידעו שהכל פועל בדיוק לפי התכנית שגיבשו יחד. בדיוק לשקט הזה הוא חיכה, כשכל העיניים נשואות אליו וגם העיתונאים ומצלמות הטלוויזיה מגלים עניין בהמולה יוצאת הדופן.

יואב חתך את השקט, וכשפתח שוב בדברים, הישיר מבטו והפנה את ידו אל עבר חברי הכנסת. "במשך שנים אתם נבחרים על ידי הציבור לחזור ולשבת כאן בכנסת, אבל שוכחים בשביל מה יצאתם להיבחר בכלל". הפעם, השקט התיר לו להמשיך ולדבר ברצף. "מתי בפעם האחרונה קמתם מן הכיסאות שלכם וזזתם קצת? מתי החלפתם מקומות ביניכם וניסיתם לראות את הדברים מנקודת המבט של מי שיושב רק כמה שורות מכם? מתי רקדתם עם הציבור והרגשתם מה מפריע לו?" הוא שאל ושאל, ואף אחד לא העז הפעם להפר את הדממה. תשובות לא היו להם. "נכון, נבחרתם לכנסת על בסיס צר של מחלוקת לגבי מה שהאויבים שלנו צריכים לעשות. להקים מדינה, לא להקים מדינה. אבל שכחתם שמעבר למחלוקת הזאת, בנושאים אחרים יש הסכמה רחבה שהוזנחה. לכולנו יש גם הרבה מאוד מטרות משותפות. מטרות שאין כמעט ויכוח על הדרך להשיג אותן. בואו נודה, שכחתם את מה שמשותף לציבור ששלח אתכם לכאן, או כמו שלמדנו להגיד לאחרונה", והוא השהה לרגע את דבריו והשלים, "שכחתם את העם!".

"חבריי ואני הצטרפנו אליכם לכנסת בשליחות דור העתיד של המדינה, ויש לנו כוונה להבטיח שיהיה למדינה הזו עתיד. אנחנו עומדים להציע לכנסת רשימה של פעולות, שכולנו יודעים שהן חייבות ויכולות להיעשות, אבל משום מה, הזנחנו אותן לאורך השנים." הוא פירט, והם הקשיבו, והמצלמות צילמו, והעיתונאים כתבו, והמילים שחיבר יחד עם חבריו קיבלו מעמד של רעיונות, שאולי, אולי הפעם גם ינבטו, יגדלו ויצמחו למעשים.

לקראת סיום דבריו הזדקף יואב, מתח את עמידתו ואמר, כשהוא פונה לשמאלו, "גברתי היושבת ראש, החל מהיום, אנחנו מבקשים להעמיד שוב את הישראלי במרכז. אנחנו מבקשים לאפשר לישראלים לבחור לגור במדינה, שיש בה איכות חיים, חינוך, תעסוקה, תרבות. מדינה שמציבה לעצמה גבולות שהיא בוחרת, ולא כזו שנותנת לשכניה להכתיב לה את סדר היום. אנחנו רוצים מקום שטוב וראוי לחיות בו. כאן, בישראל, במדינה שלנו".

אז, החזיר את מבטו אל חברי הכנסת והוסיף בקול חלש יותר, כזה שמושך האזנה קשובה, "חברות וחברי הכנסת, יש רק דרך אחת להשיג את המטרות האלה, שהן משותפות לכולנו ומהוות תנאי להמשך קיומה של המדינה. לסיכום הדברים אחזור, ברשותכם, לנקודה שבה פתחתי כאן היום את המסע הזה, להעמדת הישראלי במרכז. חברות וחברים, יש רק דרך אחת ללקק את המרפק…".

כשהוא סיים את הנאום, נשמעו בכנסת, לראשונה זה זמן רב, מחיאות כפיים. לא היה זה גל סוחף של קהל עומד על רגליו, כמו שנהוג לעשות בתיאטרון גם אם ההצגה לא מצדיקה זאת. אבל היו אלה מחיאות כפיים של יותר מעשרים ושניים זוגות ידיים. באוויר הדחוס של מליאת הכנסת עמדה תחושה של התרגשות. משהו חדש נולד כאן היום, אולי תקווה. אבל עבור יואב, תמר וחבריהם, הלידה הזו היתה רק צעד במסע שהתחיל שנתיים ארוכות קודם לכן, בדירה קטנה בתל-אביב.

 המשך: ללקק את המרפק – חלק ראשון – פרק ב' – לא ייאמן!

השאר תגובה