שבוע שישי: לפשוט מדים – על שירות צבאי ואזרחי, שוויון, תרומה ותמורה

שבוע שישי: לפשוט מדים

לשלושה אנשים במשרד שבו אני עובד קוראים דוד. אחד מהם, דודי הצעיר, שהוא הכי גבוה ביניהם, שלח לי אתמול בדואר האלקטרוני סדרת תמונות של הפגנה מצ'ילה. בתמונה הראשונה רואים קבוצה קטנה של אנשים בעירום מלא, מניפים ידיים לעבר המצלמה. בתמונה השנייה מופיעים כעשרים אנשים, גם כן בעירום מלא, רצים. בתמונה השלישית מסתדרים האנשים העירומים בשכיבה, צמודים זה לזה, על כביש, ובתמונה הרביעית מתרחקת המצלמה ונגלית שדרה ענקית, מרוצפת כולה באלפי אנשים שוכבים, כולם בעירום מלא. יתר התמונות מציגות את האנשים העירומים מכל מיני זוויות. נשים וגברים, צעירים ופחות צעירים, רזים ושמנים, חלקים ושעירים. ישבנים, ציצים, בולבולים, ערוות והרבה צעקות וחיוכים. מאות ואלפי אנשים, עירומים כביום היוולדם, שהתכנסו כולם בצ'ילה, להפגין לטובת מטרה עלומה. הם לא נשאו שלטים, ומהתמונות לא ניתן היה להבין את מטרת ההפגנה, אולי משהו פעוט ואולי נושא ברומו של עולם, או לפחות ברומה של צ'ילה. אבל ההתגייסות של המוני אנשים שהסכימו לפשוט בגדיהם כדי להעביר מסר, התנתקו מההגנה הכי קרובה שלהם מפני הבושה האישית וחברו יחד לקריאה גדולה, פשוט מדהימה.

בתחילת השבוע התכנסו כמה עשרות אלפי אנשים בכיכר רבין, ליד הבית שלי, והפגינו נגד הממשלה. כמו תמיד, הלכתי לעשות סיבוב בין האנשים, שבמקרה הזה לא לגמרי הסכמתי עם השלטים שנשאו, והתאכזבתי. מתי בפעם האחרונה קמו בישראל אנשים כדי לצעוק צעקה והלכו אתה רחוק? נכון, היתה אחת שצעדה לירושלים לבדה, וגררה אחריה את הלב ואת התקשורת, אבל בשורה התחתונה היא לא השיגה כלום. היו מחוסרי הדיור שעברו לגור בכיכר המדינה, עד שמישהו העיף אותם משם. והיו כמה שהתבצרו בלשכה של ראש העיר, ואפילו שאני לא חושב שהאלימות שם היתה נחוצה, אפשר להסיר בפניהם את הכובע. פה ושם מתעורר פרויקט חברתי מקומי עם המון רצון טוב, אך בדרך כלל במנותק מהפוליטיקה ומהרמה הלאומית. אבל בגדול, הבעיות שלנו – אלה היומיומיות, שהפכו כבר לרגילות – לא בוערות מספיק, כל אחת בפני עצמה, כדי להביא המוני אדם לפעולות מחאה אמיתיות, כאלה שמשיגות תוצאות.

אם קשה לנו לגמור את החודש, אם מפחיד לנסוע באוטובוס או לעמוד בתור, אם בגינה ליד הבית מתגורר שיכור שמפחיד את הילדים, אם גובים יותר מדי מסים ומקבלים מעט מדי תמורה, אם מישהו מושחת גונב מאתנו מיליון שקל ואף אחד לא עוצר אותו, אם די מדכא לחיות בישראל, אפילו שיכול וצריך להיות הרבה יותר טוב… אם ואם ואם ואם… כל אחד מאלה בנפרד לא מקים אותנו לפעול. אפילו המחאה הפשוטה ביותר – ההצבעה עבור האופוזיציה בבחירות – כבר לא ממש עוזרת, כי זה נראה כאילו התוצאות ששני הצדדים מביאים בסופו של דבר דומות למדי. בואו נאמר את האמת, הרבה מאוד אנשים בכלל לא טורחים ללכת להצביע, וקחו את הבחירות הרדומות לרשויות המקומיות כדוגמה למה שממתין לנו מעבר לפינה, גם ביחס לבחירות הכלליות. אז איך אפשר לצרף את כל אלה, ובכל זאת להוציא אנשים מהאדישות? האם אין סוגיה אחת שיכולה לגרום לאלפי אנשים לפשוט בגדים ולהסתער ברחובות לעבר מטרה משותפת?

מבין כל טרדות היומיום היתה פעם צפה ועולה סוגייה, שבינתיים כבר כמעט נשכחה מלב. אם חוסר השוויון בישראל מתבטא בכל רבדי החיים, החל מתנאי הפתיחה של הילדים במערכת החינוך וכלה בתנאי החיים של הקשישים, ישנו מקום אחד בו הפגיעה בשוויון זועקת עד לב השמיים, ונראה שאין שומע. בבסיס קיומה של מדינה עומד עיקרון הוויתור – כל אחד מוותר על מעט משלו, על מנת להשיג יחד מטרות משותפות, שאחרת קשה להשיגן, כמו ביטחון, חינוך, תשתיות או מים נקיים בברז. כל אחד עומד לרגע באור אדום בצומת, כדי שכולם יוכלו לנסוע בבטחה. כל אחד משלם מסים, כדי שבכסף המשותף אפשר יהיה להחזיר לו שירותים מגוונים. אולם הוויתור הגדול ביותר שנעשה היום בישראל הוא לא על הכביש ולא בתשלומים כספיים. הוויתור הגדול ביותר, הממושך ביותר ובעל תג המחיר היקר ביותר, הוא השירות הצבאי.

כל בחור ובחורה המגיעים לגיל 18 נקראים אל הדגל ומעניקים למדינה שלוש שנים (בנות לא קרביות כשני שליש מכך). מדובר בתקופה ארוכה, בה יקדישו את כל מרצם וזמנם למען המדינה, כמעט ללא תשלום. לשם המחשה אספר, שפעם פגשתי באירוע מטעם האוניברסיטה, סטודנטית מהאוניברסיטה של בייג'ין. היא נראתה בת 16 בערך, אבל התברר שהיתה בת גילי. היא שאלה אותי בנימוס מה אני לומד, והשבתי בגאווה – משפטים. איזה יופי, היא השיבה באנגלית יפה, אבל במבטא קשה להבנה, גם אני. במה אתה מתמחה? טוב, עניתי, אני עדיין לומד לתואר ראשון ולא ממש מתמחה בכלום. אה,  היא ענתה, והאכזבה בעיניה היתה ברורה. הסתבר שהיא כותבת את הדוקטורט שלה באוקספורד, אחרי שכבר השלימה את לימודיה בסין. נסו אתם להסביר לבחורה סינית, שהייתי ארבע שנים בצבא, ולכן אני מפגר הרחק מאחוריה. זה לא נתפס אצלה בכלל, שמישהו דוחה את הלימודים ואת הפיתוח האישי והמשפחתי שלו, תמורת שירות עבור המדינה. אפילו בסין, שבה הפטריוטיזם הקומוניסטי עדיין באופנה, זה נשמע מוזר. והנה, אצלנו בישראל, זה היה עד לא מזמן מובן מאליו. אנחנו מדינה נאבקת, בדרך לאן שהוא, ועדיין חייבים לתת לה קצת יותר ממה שנדרש במדינות אחרות. בחורות ובחורים צעירים מתנדבים לשירות קרבי, מסכנים את חייהם, משלמים מחיר כבד מאוד של שנים ארוכות רחוק מהבית, שנים שבהן הם תורמים למדינה את עצמם, לפעמים במלוא מובן המילה.

בקיץ שעבר, לקראת החתונה שלנו, הוזמנו זוגתי ואני לשיעור אצל הרב, בביתו שבאחת השכונות החרדיות של ירושלים. היה זה ביקורנו הראשון אצל רב חרדי אמיתי ומעולם לא נפגשנו קודם, אפילו שהוא היה קרוב משפחה. על כוס מיץ ובסקוויטים של פעם, מוקפים בעשרות ספרי קודש, הסביר לנו הרב, שהבעל צריך לטפל ברעייתו כמו במלכה, בעוד את הילדים יש לחנך לעזור כמה שיותר בעבודות הבית, לא לפנק אותם. ילדים שלומדים לתת, ביאר כבוד הרב, מעריכים הרבה יותר את מה שקיבלו בבית, מרגישים שייכים אליו ולכן אינם ממהרים לעזוב בטרם עת. לעומתם, ילדים שמקבלים מההורים הכל, מוכן, מזומן ולעוס עבורם, יהיו הראשונים להזניח את המשפחה. את הכלל הזה אפשר להחיל באופן דומה גם על המשפחה המורחבת. במסגרת מערכת היחסים שבין נער או נערה מתבגרים לבין המדינה שבה הם חיים, חובת הגיוס, וכן החינוך לקראתה, יוצרים זיקה מיוחדת ומהדקים את הקשר בינם לבין למדינה.

למעשה, לשירות הצבאי יש השפעות חשובות על עיצוב החיים במדינה. אנחנו מכירים את הטענות השליליות לגבי המיליטריזציה של החברה, איך כולנו חיילים כל החיים. אבל לצד מגרעות השירות הצבאי, קשה להתעלם מכך שמדובר בתקופה מגבשת ומעצבת אישיות, אשר הכינה ועדיין מכינה את צעירי המדינה לקראת החיים בישראל, מקנה להם ערכים ועצמאות, מעניקה נקודת פתיחה שוויונית יותר ומפתחת את תחושת השייכות. לאחרונה מתרבים הקולות שקוראים להפוך את צה"ל לצבא מקצועי וקטן יותר, שלא יגייס אליו את כולם, אולם אין הדבר מפחית מהצורך בעצם השירות או סותר את היתרונות הגלומים בו, גם אם השירות נעשה מחוץ למסגרות הצבאיות.

אבל כל סיפור ההתנדבות לצבא הוא נחלת העבר. בפועל, מתוך כל מחזור של בני 18 מתגייסים כיום לשירות צבאי או לאומי רק כמחצית מהם. וכך, חצי מבני הנוער נדרשים לשלם למדינה בזמנם, גופם, רוחם ולעתים בחייהם, בעוד כל השאר ממשיכים בשגרת חייהם, משקיעים בעיקר בעצמם. חרדים, ערבים וסתם משתמטים הפכו את הבחירה שלא לשרת את המדינה ללגיטימית ביותר, ואם פעם ההשתמטות נתפסה כמשהו ששולל את האפשרות להשתלב בחברה הישראלית, היום היא לא מעניינת אף אחד. זהו חוסר שוויון מטורף ממש. שלוש שנים מהחיים הן מחיר עצום, ביחס למישהו שלא נדרש לתת אפילו שלוש שעות. אין מדובר במשהו מקומי, נקודתי או שולי, אלא בהפרה בוטה של עיקרון השוויון, שיורדת לשורש קיומנו ומאיימת לערער את הבסיס החברתי כולו. ולמרות זאת, היא עוברת לידינו באין מפריע.

שירות חובה לכולם יכול היה לעשות הרבה טוב למדינה. גם אם לא כולם מתאימים לצבא, והצבא מצדו בטח לא זקוק לכולם בשורותיו, אפשר היה לנצל את השירות למטרות נפלאות. אם, למשל, היו גם ערבים אזרחי ישראל מגויסים באופן שוויוני, ובמידה שאינם מתאימים או מעוניינים בשירות צבאי, נשלחים לשרת את הקהילות שלהם, היו יכולים לצמוח מכך יתרונות נהדרים לחברה הערבית בפרט ולחברה הישראלית בכלל. צעירים ערבים היו חוזרים לקהילה שלהם, לחזק בתי חולים ומרפאות, לעזור במועדוני נוער, בתי ספר ומרכזים קהילתיים, לסייע לקשישים ולפתח שם תשתיות פיזיות וחברתיות. ואפשר לחשוב על דוגמאות נוספות. ההשקעה מטעם המדינה אינה חייבת להיות גבוהה מדי, שכן מדובר בשירות אזרחי, שהשכר בצדו נועד לקיום בלבד, והפירות הנקטפים יהיו שווים פי כמה. כך, החברה הערבית היתה זוכה לחיזוק משמעותי בכל תחומי החיים, והצעירים הערבים היו זוכים למסגרת חינוכית, המקנה ערכים של עבודה וסיוע.

את הרעיון הזה בדיוק אפשר ורצוי להציע גם לקהילה החרדית. מי שאינו מתאים לשירות צבאי, יגויס למען הקהילה. אין כל איסור או מגבלה תורנית על שירות למען הקהילה, ושירות כזה אף לא יחשוף את החרדים לתרבות זרה, שממנה מפחדים כל כך ההורים החרדים. הצעירים יוכלו להקדיש את תקופת השירות למען הקהילה, לסייע בחינוך ובבריאות, לעזור לקשישים ולמשפחות ברוכות ילדים, ובאותה עת יישארו למעשה בתוך הקהילה ממנה יצאו. אם ירצו להמשיך בלימודיהם, יוכלו לעשות זאת ממש כמו כל אחד אחר, מי בשעות הפנאי ומי לאחר השירות.

בשונה מן הערבים והחרדים שאינם משרתים, על אלה שמשתמטים סתם, בלי סיבה מיוחדת, קשה להתפלא. הם פשוט פקחו עיניים, ראו מה קורה מסביב, ובחרו להצטרף לדרך הקלה יותר. כשכולם יגויסו לשירות, החובה תקיף גם אותם ללא קושי מיוחד.

המתנגדים העיקריים לשירות שוויוני הם מנהיגי הקהילות המתבדלות – ערבים וחרדים כאחד – שמפחדים כי מעמדם ייחלש כתוצאה משינוי כלשהו בחברה שבה הם חיים, גם אם יהיה זה שינוי לטובה ושיפור אמיתי ברמת החיים. מלבדם, ומלבד אלה שחוששים מהשפעתם, נראה כי אין מי שירים את ידו כנגד הצעה לחייב את כולם בשירות שוויוני – בין אם צבאי ובין אם אזרחי – וחובת שירות אחידה אף תוביל לקיצור משך השירות. שירות אחיד לכל צעירי המדינה יחזק את החברה הישראלית, יעורר תחושת שייכות, ייצור מכנה משותף רחב, איכותי ומאחד, יקדם ערכים של חינוך וסיוע הדדי, ומעל הכל – ינטרל את הפגיעה הקשה ביותר בשוויון בין אזרחי המדינה. מבחינה תקציבית, ההשקעה תחזיר את עצמה, ובגדול.

אם כל היתרונות הללו אינם מספיקים כדי לדחוף אותנו לעבר שירות אחיד לכולם, אזי לפחות עיוות השוויון אמור היה לזעזע אותנו. איך מסכים נער בן 18 לוותר על שנים מחייו, ולעתים על חייו ממש, כאשר שכנו מתחמק מאחריות. כיצד ייתכן שהורים שולחים את ילדיהם לשנים ארוכות, ומתבוננים בשכניהם שאינם נושאים בנטל, מבלי להניד עפעף? איך אנחנו ממשיכים לקום כל בוקר וללכת לישון מדי לילה, בידיעה שההקרבה הגדולה ביותר הנדרשת כיום בישראל נופלת רק על מחצית מהיושבים כאן, בעוד החצי השני רוכב על גבם ונהנה מכך בלי שיזיז אצבע. מסתכלים מהצד וצוחקים.

ואם בכל אלה אין די כדי לעורר מהפכות, הרי שכאשר נפנה מבט לעבר שירות המילואים, התמונה מעוותת הרבה יותר. מיד אחרי שאבא שלי השתחרר משירות סדיר, הוא נקרא לשירות מילואים במלחמה, שאז לא ידעו שתימשך רק ששה ימים, כדי לכבוש עם זחלי הטנק את סיני. שש שנים מאוחר יותר הוא נקרא למילואים, כדי להדוף עם אותו הטנק את הסורים ברמת הגולן, וחזר הביתה פצוע ושרוף, עד שסבתא לא זיהתה אותו בבית החולים. כשסוף סוף החלים וחזר לשירות, הפעם כבר בגיל הנכון שהביא אותו למנוחה ולנחלה של המילואים – הג"א, הגיעה מלחמת המפרץ הראשונה, ובמשך חודשים הוא שירת במילואים, הפעם בלי הטנק, אבל עם הרבה מסכות, מסננים ומזרקי אטרופין. כיום, ישנם אנשים מעטים כמוהו, כעשרה אחוז מן האוכלוסייה, שנושאים בנטל עבור הכלל. מעטים הם האמיצים, אשר אחת לשנה נפרדים ממשפחתם וממסלול חייהם בעבודה או בלימודים, על מנת לתרום את זמנם למען מה שהיתה פעם המשפחה הישראלית הרחבה. והם עושים זאת בשקט, בהכנעה, מבלי לדרוש דבר, ותוך התעלמות מכך שכל יתר חבריהם לחברה הישראלית נשארים בבית.

נניח שאנחנו מוכנים לבלוע את חוסר השוויון בכל תחום אחר בחיים. נניח שאנחנו מסכימים שאין טעם לקום ולצעוק בכל פעם שמישהו גונב מקופת המדינה או הורס לנו את חוף הים. אין לנו כוח לצעוק בכל פעם שאנחנו כועסים, כי יש לנו עוד הרבה בעיות אחרות בחיים, ואנחנו רוצים להספיק לטפל בהן וגם לחיות קצת. אבל ההורים שלנו לפנינו, ואחריהם אנחנו, נדרשו ועודנו נדרשים לתת שנים מהחיים עבור אידיאל של מדינה, כאשר חצי מהאוכלוסייה נהנית מהתוצאות אך לא נושאת בנטל – זה לא מרתיח אתכם? ומה יהיה כשהילדים שלנו יגיעו לגיל 18 – אנחנו נשלח אותם לשירות, מתוך ידיעה שהם מיעוט המקריב את חייו ואת השנים היפות שלו, לטובת קבוצות עצומות של הורים שלא טורחים בכלל? מה, אנחנו מטורפים לגמרי? הרי חובת שירות אחידה ושוויונית היא גם צודקת יותר וגם מלאת יתרונות חברתיים, אז למה היא לא עובדה בשטח?

כל כך הרבה נושאים היינו רוצים לשנות, אבל אנחנו עייפים או אדישים. ובכל זאת, אם יש נושא אחד ששווה בשבילו ללכת עד הסוף, לצעוק ולצרוח, לדפוק על שולחנות, להחתים על עצומות, לכתוב לעיתונים, לחסום כיכרות בהפגנות ענק, להטיל מצור על משרדי ממשלה ולהתייצב מול הכנסת בהמונים – זהו נושא הגיוס והשירות האזרחי. השוויון ברמה הבסיסית ביותר שלו. לאחרונה החל הצבא לצעוד בכיוון זה, אבל כדי להעיר ולהקים הנהגה אמיתית, שיהיה לה האומץ להפוך את השירות לחובה לכולם, שווה לנו אפילו לפשוט מדים וללכת עירומים ברחובות העיר. כמו בצ'ילה.

 המשך: שבוע שביעי – חתולה תרבותית – על ישראליוּת ותרבות ישראלית

השאר תגובה