חלק ראשון – פרק ו' – רעיונות

ו'

שוקי ואשתו עברו לפני כמה חודשים ללונדון. הוא סיפר ליואב על המעבר בארבע לפנות בוקר, כשהקפיץ אותו הביתה עם השברולט השכורה שלו, אחרי מסיבת הרווקים של אוהד. הוא דיבר על המעבר ללונדון כאילו עברו לפתח-תקווה או לראשון. אשתו והוא עשו חושבים והגיעו למסקנה, שבלונדון יהיה להם ולתינוקת שעמדה להיוולד הרבה יותר טוב. יש שם ביטחון אישי, מי שמצליח בעבודה מקבל תמורה שמאפשרת לו לשמור על איכות חיים גבוהה. אז נכון, מזג האוויר קצת פחות טוב, אבל צריך גם להתפשר בחיים. את החתונה של אוהד, חבר שיואב פגש רק באוניברסיטה אבל שוקי הכיר כבר שנים, הוא לא היה מפספס בחיים, אז הם קפצו לביקור. רק כמה חודשים בלונדון, חשב יואב, וכבר הוא שוכר שברולט ונראה כמו מיליון דולר.

לפני שנרדם, כשהוא שוכב במיטה וטעם של טקילה עוד עומד לו בגרון מאחורי ריח משחת השיניים, ניסה יואב להבין למה הוא ותמר נשארים בישראל. מה רע בלונדון, ניו יורק, פריס או סידני. בתוך שנה הוא יוכל לקבל רשיון עריכת דין באחת מהערים הטובות ביותר, לעבוד שעות סבירות, לחיות את החיים נכון. אבל למרות הפיתוי, הוא ידע שהוא לא מסוגל. מאז שהוא זוכר את עצמו, משהו בוער בו, איזו תשוקה לישראל, משהו דומה לאותה אהבת מולדת מן הספרים הישנים. כשכולם נדרשו לכתוב עבודת שורשים בכיתה ז', יואב כבר ידע לספר ולכתוב על סבתא וסבא שעלו מטורקיה כציונים בשנת 1935 והיו מראשוני הסוחרים של יפו, תל-אביב ובת-ים. בתחילת הדרך עברו דירה כל חצי שנה, כי סבא היה צריך לחמוק מן הכדורים השורקים ברחוב בדרך לעבודה, וסבתא התחפשה פעם לערבייה והוברחה בניידת של שוטרים בריטים בלילה של פרעות. יואב אהב לספר גם על סבא וסבתא שהגיעו מרומניה אחרי המלחמה הגדולה ובנו את ישראל במו ידיהם, סבא כפועל בניין וסבתא כתופרת. ישר מהאונייה, יחד עם אמא שהייתה רק תינוקת, יוּשבו במעברה צפופה, עמוסת עולים ופחונים. היה קשה, אבל הם ידעו שצריך לעבוד, להתאמץ ולהתקדם. ואיך, באורח נס, החיבור של הקצוות האלה הפגיש את אמא ואבא, שעלו יחד מבת-ים לירושלים, ועשו קודם את אחיו, אחר כך אותו, ולבסוף את אחותו הקטנה, שבעוד חודש מתגייסת. לא יכול להיות שכל זה קרה, כך האמין תמיד, רק כדי שאני אקום ואעזוב למקום אחר. והוא נרדם.

המחשבות לא עזבו אותו גם כשהתעורר למחרת, בשבת בבוקר, כמה שעות מאוחר יותר. הוא היה לבד בבית. תמר נסעה יום קודם לישון אצל אחותה בירושלים ולהיות דודה טובה לאחיינים הקטנים. הוא התיישב שוב מול המחשב. הוא רצה לכתוב על כמה רע המצב ועל הדיכאון, אבל הבין שזה לא נכון. בסך הכל, הוא היה מאושר. תמר והוא גרו בדירה קטנה בתל-אביב, עבדו קשה, אבל מצאו גם לא מעט זמן לבלות. הם הלכו לסרטים ולהצגות, יצאו לשתות עם חברים, שרפו כל טיפת כסף שהיתה להם על הנאות רגעיות – ונהנו מהן. בתחושת הדיכאון שרדפה אותו בתקופה האחרונה היה משהו אחר, בסיסי יותר, כמעט קיומי, אבל השעות והימים עצמם היו נהדרים ממש. בטח ביום שבת בבית. היעדרה של תמר גרם לו להרגיש כמה היא חסרה לו, כמה הוא מתגעגע, ובעצם, כמה טוב לו כשהיא כאן, נושמת וחולקת עמו את החיים.

יואב הסתכל על המשפט שכתב יום קודם: "על ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו". נכון לעכשיו, האושר שלהם לא נבע מהמדינה. המדינה סיפקה להם בעיקר צרות וחשבונות, בעוד האושר נבע מבפנים, מהחברים, מהסביבה הקרובה. אם כך, חשב, אני לא רוצה לעזוב את ישראל, אבל אני גם לא מרוצה מהמדינה. ואז כתב: "משמעות ההחלטה להישאר לגור בישראל במצב שלה כיום היא לקיחת סיכון לגבי העתיד שלי ושל משפחתי, מבחינה בטחונית ומבחינה כלכלית. אם כבר מחליטים לגור כאן, חייבים לעשות משהו כדי לשנות את המצב".

הוא קרא שוב את מה שכתב, ונזכר בדברים שאמרה לו עדי כמה ימים קודם לכן. עדי היתה הקלדנית של המשרד, מקצוע קשה בימים בהם כמעט כולם כבר הקלידו בעצמם, ולה נותר להתמודד עם כתב היד של אלה שעוד לא התרגלו למחשב. המשותף להם היה, באופן טבעי, כתב היד הבלתי קריא שלהם. אבל עדי ספגה הכל והתמידה בעבודה, כי זו היתה האפשרות היחידה שלה, בימים קשים מבחינת שוק העבודה, לפרנס את עצמה ואת הבן שלה. עדי היתה עוד צעירה, אבל אבא של הבן שלה לא היה בתמונה. כל השבוע היא עבדה רק עד ארבע וחצי, אבל בימי שלישי היתה מגיעה בצהריים ונשארת עם עורכי הדין עד שבע וחצי, כשהיא ממלאת את מקום המזכירה של אחר הצהריים, שיצאה ללימודים פעם בשבוע. לכן, כל יום שלישי היא היתה ממורמרת ומדברת בגעגועים על הבן שלה, שנשאר בלעדיה. באותו יום שלישי, יואב ניסה לעודד אותה עם סופגניה לכבוד החג המתקרב, והיא חייכה. "אתה יודע מה משגע אותי", אמרה לו כשהיא מצביעה על מסך המחשב שלה, שהציג את תמונת החדשות העדכנית. "משגע אותי שאין להם בושה. הם לוקחים ולוקחים ולוקחים ממני מסים ותשלומים וחשבונות, אבל אין לי מושג לאן הולך הכסף". יואב חייך בחזרה והבחין בתמונה של שר האוצר על המסך שלה. בטון מופתע הוא שאל, "זה באמת מה שמטריד אותך?". "כן", ענתה. "אתה יודע מה, אם הייתי יכולה לשנות דבר אחד במדינה הזאת, הייתי הולכת על שקיפות. אני רוצה לדעת לאן בדיוק הולך כל שקל שלי", אמרה בנחישות, לקחה ביס מהסופגניה והוסיפה בפה מלא וצוחק, "כרגע דחפת לי עוד איזה אלף קלוריות".

יואב קרא פעם נוספת את המילים האחרונות שהקליד: "חייבים לעשות משהו כדי לשנות את המצב". הנה, חשב לעצמו, אם עדי יודעת בדיוק מה היא רוצה לשנות, כל מה שנותר לעשות הוא לאסוף את הרעיונות של כולנו יחד. אולי נזמין כמה חברים אלינו בסוף השבוע הבא להדלקת נרות, ואז נחשוב יחד על מה היינו רוצים לשנות במדינה. וזה הזכיר לו את הרעיון שאהב על ללקק את המרפק.

המשך: ללקק את המרפק – חלק שני – התנצלות

השאר תגובה