חלק ראשון – פרק ה' – חזון חדש

ה'

במשך שלושה שבועות הוא לא מצא את הזמן. הבוס שלו לקח על עצמו לנהל הנפקה גדולה בבורסה עבור אחת החברות שהמשרד נתן להן שירותים משפטיים. המשמעות המיידית היתה, שיואב איבד כל סיכוי לחיים פרטיים. ההכנות להנפקה בבורסה דרשו עיון מעמיק במסמכים, כתיבה של חוברת עבה על החברה ותוכניותיה ושעות ארוכות של דיונים. יואב מצא את עצמו יוצא מן המשרד אחרי חצות, רק כדי לחזור לשם פחות משמונה שעות מאוחר יותר, גם כאשר הגיע סוף השבוע. משרד עורכי דין מנוהל בצורה כזו, שהשותפים בו גובים מן הלקוחות תשלום עבור שעות העבודה של עורכי הדין השכירים, אבל משלמים לשכירים משכורת קבועה, נמוכה בדרך כלל. התוצאה היא, שלשותפים יש תמריץ לגרום לשכירים לעבוד שעות ארוכות ככל הניתן, כדי לגבות שכר טרחה גבוה, מתוך ידיעה שממילא הם ימשיכו לשלם לשכירים את אותה משכורת קבועה. על שעות נוספות לא שמעו שם. ההשלכה על חייהם של עורכי הדין השכירים, על פי רוב אנשים צעירים בתחילת דרכם, שאמורים להקים משפחה ולהתבסס כלכלית, היא שחוץ מעבודה, לא נותר להם הרבה מן החיים. גם יואב נסחף במערבולת הזו. במשך התקופה הוא בקושי ראה את תמר, ובטח שלא חברים אחרים או משפחה, והוא תהה איך הוא אמור לגדל ילדים ביום מן הימים בלי לפגוש אותם בכלל. מילא, אם בסוף החודש היה מקבל פיצוי בדמות משכורת מנופחת, שהיתה מאפשרת לו ולתמר לצאת לחופשה פעם-פעמיים בשנה, אבל כל מה שהיה צפוי לו, היתה אותה משכורת נמוכה כרגיל ועסקה חדשה לעבוד עליה. השותפים במשרד היו מרוצים מאוד, והעושר, גם במקרה הזה, צפוי היה להתחלק בין קבוצה מצומצמת של אנשים.

ההפוגה הגיעה ממקור לא צפוי. צו מילואים ירקרק שמצא בתיבת הדואר באמצע השבוע גרם לו לאושר רגעי. איזה כיף, אולי אזכה לקצת מנוחה, חשב וצדק. הוא נקרא לשירות חד-יומי קצר, כזה שבדרך כלל מסתיים באמצע היום, ותכנן לא לחזור למשרד באותו היום, אלא לקחת את אחר הצהריים לעצמו, לסדר את המחשבות. אחרי כמה שיחות טלפון עם קצינת הקישור, הצליח להזיז את מועד הזימון ליום חמישי שלאחר ההנפקה בבורסה, כשהלחץ במשרד ירד קצת, וצחק לעצמו כשהבין לאיזה מצב הגיע – כל חלומותיו השבוע מתמצים בכך שהוא רוצה לצאת למילואים לכמה שעות. ובאמת, עשרה ימים לאחר מכן, בתום פגישה של כמה שעות בבסיס המודיעין בגלילות, שם עשה חלק משירות המילואים שלו, מצא את עצמו בבית בשעה שלא היה רגיל בה.

בדיוק באותו יום הגיע החורף. קצת באיחור, כמו בחורף שעבר, שטף הגשם את תל אביב והרוח החזקה העיפה והרחיקה כל תכנית ללכת לנגב חומוס עם ערן כמו בימים הטובים. כאילו חברו איתני הטבע כדי להשאיר אותו בבית, התיישב יואב מול המחשב כדי לנסות לכתוב. אבל מה? בערך חודש קודם לכן, הוא נזכר, קרא בעיתון על ספר חדש שעוסק בדור הצעיר בישראל, שכתבה מישהי ששואפת להיות פוליטיקאית. אחרי הרבה ניתוחים מרשימים, כך הבין מן הכתבה, הגיעה הסופרת למסקנה שחסר בישראל חזון. היא לא ניסתה להציע חזון, זה יגיע אולי בספר הבא, אבל היא כן הציבה את היעדר החזון כאחת מהבעיות המרכזיות של המדינה. חזון, הרהר יואב מול המחשב, איפה מוצאים בימינו חזון.

שתי דקות מאוחר יותר כבר היה המחשב מחובר לאינטרנט, מחפש חזון. אם אפשר למצוא ברשת קלפים ישנים של חבורת הזבל, לצד רעיונות מהפכניים על יישוב הירח, למה שלא יהיה שם גם חזון אחד קטן בשביל מדינה, אמר לעצמו והסתער על המקלדת. להפתעתו הרבה מצא יואב את מבוקשו מהר מכפי ששיער, ועד מהרה הסתבר לו, שהוא לא הראשון לחפש חזון בין האתרים הרבים ברשת. לפני כשנה, הוא למד, התכנסה חבורה של אנשים מכל קבוצות האוכלוסייה בישראל – כך הם תיארו את עצמם – כדי לגבש מסמך חזון עבור המדינה. אמנת כינרת, הם קראו למסמך הסופי, על שם המקום בו התכנסו, וחתמו עליו אנשי רוח ואנשי עבודה, נשים וגברים, חילונים, דתיים וחרדים, ימניים ושמאלנים על פי ההגדרות הישנות, רק הפעם בלי ערבים. המטרה היתה ליצור מכנה משותף מוסכם להמשך פעילות. בזמן שהמתין עד שהמדפסת הישנה שקיבלו מאבא של תמר תסיים להדפיס את המסמך – עם התוספת הרגילה של קו אנכי בלתי ברור על כל עמוד, כמו סימן היכר של ציירת ידועה – הרהר יואב שחבל שאנשי כינרת לא שלחו את האמנה לאותה סופרת פוליטיקאית, שכתבה בספרה על היעדר חזון ראוי. יכלו לחסוך לה הרבה עבודה, ואולי היא הייתה מצטרפת אליהם ועוזרת להבהיר את הדברים.

לא קל היה לקרוא ברצף את אמנת כינרת. הרבה מילים גבוהות על יהדות ודמוקרטיה נפרסו על פני שני העמודים הראשונים, באופן כזה שהסביר מדוע יזמה כֹּה מעניינת לא הניעה את הציבור הרחב. יואב כבר ידע, כפי שערן הסביר לו, שאנשים עייפו ומאסו בפוליטיקה ובסיסמאות מנופחות. גם אם האמנה חולקה עם העיתון ביום שישי והגיעה למאות אלפי אנשים, כפי שנכתב באתר, סביר להניח שמעטים טרחו לקרוא אותה במלואה. המדינה של אנשי אמנת כינרת היא מדינה רבת-פנים, מדינת אחווה, שוחרת שלום וצדק, בה הציבור נושא באחריות לאומית ומבקש ליצור שותפות אמת. גם אם קוראי העיתונים התעכבו לקרוא לפחות את הכותרות של האמנה, כמו שקוראים במוסף סוף השבוע רק את האותיות הגדולות של הכתבות, סביר להניח שלא מצאו בה משמעות חדשה או השראה לקום ולעשות מעשה.

יואב התעקש לקרוא את האמנה בעיון מתחילתה ועד סופה. מבין החתומים על האמנה זיהה אנשים ששמם הולך לפניהם בתחומים שונים, ואפילו אם אין מדובר במסמך נוח במיוחד לקריאה, לבטח יוכל למצוא בה משהו להיאחז בו. והוא מצא. בשורה האחרונה, בפיסקה השנייה והמסכמת של סעיף מספר 8, חבוי בעמוד השלישי מתוך ארבעה וקצת מוסתר מאחורי הפס היצירתי שהוסיפה המדפסת, מצא משפט אחד שהצליח להתחבר אליו: "על ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו". הנה לך חזון.

אי שם במהלך שנות לימודיו, כשרק התחיל לעבוד במשרד עורכי דין בתור טרום מתמחה, שזו הדרגה הנמוכה ביותר בשרשרת המקצועית במשרדים כאלה, נחשף יואב לפלאי הדואר האלקטרוני. שלא כמו בחיבור האינטרנט הביתי של אותם ימים, כשכל אי-מייל היה מוגבל בגודלו ולקח לפחות רבע שעה לפתוח אותו, המשרדים כבר היו מחוברים לרשת בפס רחב, כזה שמאפשר לשלוח ולקבל הודעות, מסמכים, תמונות וסרטים במהירות גבוהה מאוד. בין יתר הודעות השרשרת שעברו בין החברים שהחלו גם הם לעבוד כדי לממן את הלימודים, בלטה מצגת תמונות של מלון פאר באיים הקריביים. מתוך מזח עץ מאורך, הבנוי על פני מפרץ רדוד בצבעי טורקיז מהממים, יצאו שלוחות לבקתות עץ מפנקות. לכל בקתה היתה צמודה מרפסת הפונה לים, ובתוכה ג'קוזי ומיטה ענקית, והכל מונח בלבו של נוף חלומי הלקוח מתמונת גן העדן של הסרטים. כשקרא את המילים "מקום שטוב וראוי לחיות בו", לא יכול היה שלא להיזכר בתמונות האלה.

יואב העתיק את המשפט למסמך חדש שפתח. אחר כך נשען לאחור והסתכל על המסך, כמו אמן שפצע את הבד במשיחת מכחול ראשונה. זו התחלה ראויה לחזון, חשב בסיפוק. אחריה יכולות לבוא מילים גבוהות על יהדות ודמוקרטיה או על שלום ואחווה, אבל אם מלכתחילה ישראל לא תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, אז לא יהיה כאן מי שייהנה מכל יתר החלקים. כמו בתיאוריה שלו על ירושלים, אם מקום אינו מספק תנאים בסיסיים לחיים טובים, הראשונים לעזוב הם בדיוק אלה שיכלו לשפר את המקום, ומכאן מתחילה הגלישה מטה. ישראל אולי תעמוד בכל המושגים הנהדרים האלה של האמנה, אבל כבר לא יהיו בה אנשים כדי ליהנות מהשיפורים או כדי לקיים אותה כמדינה. זו לא נהנתנות, אלא דרישה קיומית בסיסית.

בסדר, ישראל היא אולי לא אי בקריביים, אבל יש לה כמה יתרונות אחרים והיא עדיין יכולה להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. כרעיון בסיסי, זה מצוין וכולם יכולים להסכים עליו. עכשיו צריך לחשוב מה בדיוק המשמעות של מקום טוב ואילו צעדים הופכים מדינה למקום שטוב לחיות בו. יואב ידע שחיפוש אחר המשך לחזון המתגבש יהיה משימה מאתגרת. אנשי אמנת כינרת לא היו טיפשים. הרעיונות המורכבים שמילאו את האמנה ועסקו ביחסים שבין דמוקרטיה, יהדות, שוויון, צדק וחירות, היו נכונים וסביר להניח שגם מוסכמים על רוב מוחלט של הציבור בישראל. יותר מזה, סביר להניח שבעיני מחברי האמנה, אלה אבני הבניין הנדרשות ליצירת מקום שטוב וראוי לחיות בו. אלא שהאמנה עצמה היתה, ככל הנראה, כבדה מדי עבור רוב הציבור.

בימי שישי, כשהיה הולך לסופר לקניות, היה יואב נעמד ליד הדוכן של הנקניקים, בוהה בגושי הפסטרמה ומנסה להחליט איזו לקנות – בדבש, על גחלים, ביין? בסוף תמיד היה קונה פסטרמה רומנית, כזו עם פלפל בקצוות, מחווה לסבתא וסבא שלו, שהגיעו מרומניה. הפסטרמה הרומנית, ארוזה בניילון חונק ומונחת במקרר מתחת לזכוכית, לא נראתה מפתה במיוחד. אף אחד לא חולם לתפוס את גוש הבשר הגדול כמו שהוא, לנעוץ בו שיניים ולנגוס. אבל כשהמוכרת היתה פורסת את הפסטרמה בתנועות עדינות מעל נייר האריזה, היה מתפשט באוויר ריח מעורר תיאבון, ויואב היה עוצר את עצמו שלא לחטוף איזו פרוסה ולדחוף לפה. כנראה כך צריך לנהוג גם עם אמנת כינרת או עם כל חזון גדול אחר. צריך לקחת את הגוש הגדול של הרעיונות, ולפרוס אותו לפרוסות דקות, כדי שאנשים יוכלו לאכול אותו לאט, פרוסה אחר פרוסה.

המשך: ללקק את המרפק – פרק ו' – רעיונות

השאר תגובה