ארכיון הקטגוריה: הבלוג של תומר טרבס

הסיפור על אריה שהרביץ לילדים שלו

השכן שלנו אריה היה מרביץ לילדים שלו. מה זה מרביץ, מפוצץ אותם במכות. ביום טוב, היה נותן סטירות, אגרופים ובעיטות. אפשר היה לראות בקלות את החבורות הסגולות על הרגליים והידיים. ביום רע, היה שולף מקל מטאטא או בקבוק שבור, ואז היו חתכים וכתמי דם על הבגדים. כל הבניין היה שומע ורואה. אחרי שנה, כל הרחוב כבר ידע, ואחרי עוד שנה, נדמה היה שכל השכונה מכירה את הסיפור. אריה הוא אבא מכה.

יום קיץ אחד, אריה ממש השתגע מעצבים, הכניס את הילדים למטבח, פתח את הגז בכיריים וסגר את הדלת. כולנו שמענו אותו צורח עליהם שייחנקו וימותו – לו לא אכפת כבר מכלום. הם באמת נחנקו. ורק כמעט מתו, כי בשנייה האחרונה הוא פתח את הדלת. אבל הבן הגדול סיפר הכל בבית הספר ובמשך שבוע כל השכונה דיברה רק על המקרה. אריה הרעיל את הילדים בגז.

זה כבר היה מוגזם. עיני כולם היו נשואות לברק השמן, ככה קראו לשכן מקצה הרחוב, שהיה עולה חדש מאמריקה ותמיד הסתובב עם אקדח ענק בחגורה, כמו שריף מהסרטים. היה ברור שחייבים לעשות משהו ואם כבר, אז עדיף שברק השמן יטפל באריה, כי הוא לא יעז להחזיר לו. אבל ברק השמן התלבט נורא, כי מהניסיון שלו באמריקה, אם הוא יירה באריה, אז ייקחו את הילדים למשפחות אומנות או בית יתומים, ושם המצב שלהם יכול להיות גרוע הרבה יותר.

בסוף, אחרי שבועיים של לחץ שכונתי, יצא ברק השמן מביתו בכיוון הבניין של אריה המכה וכל השכונה צעדה יחד איתו. היה זה יום חם מאוד ואריה ישב במרפסת הקומה השלישית וראה את התהלוכה מתקרבת. בעצבים הרגילים שלו הוא התחיל לצרוח שאם מישהו יתקרב אליו, אז הוא יפוצץ את כל הבניין. אבל אריה המשיך להתקדם וכולנו מאחוריו בנהמות עידוד.

כשהגענו, ברק השמן שלף את האקדח מהחגורה, כיוון אותו למעלה אל המרפסת של אריה, אבל לא ירה. הוא עמד שם ככה עם היד מונפת אולי חמש דקות. אנחנו ניסינו לעודד אותו לירות ואריה לא התחבא אפילו ורק המשיך לצרוח. אז, ברק הנמיך את היד המכוונת, צעד שלושה צעדים בכיוון הסובארו הישנה של אריה, כיוון את האקדח אל מכסה המנוע ושחרר שלוש יריות. בום, בום, בום. שקט השתרר ברחוב. אפילו אריה שתק לכמה שניות.

ואז, בלי התרעה מוקדמת, התחילו לצנוח עלינו מכל עבר ביצים. אריה המכה צחק כמו מטורף על המרפסת ושיגר ביצים לכל עבר. ושתדעו, ביצים שנופלות מהקומה השלישית הן לא רק מגעילות, אלא גם כואבות מאוד. תשאלו את רחל שחטפה בראש וירד לה דם על כל הפנים.

אחרי שנגמרו הביצים, עמד אריה המכה במרפסת וצעק שכולם ישמעו – מה תעשה לי עכשיו? וברק השמן צעק אליו בחזרה במבטא אמריקאי – אריה, בלי גז, שמעת אותי?! בלי גז!

באותו לילה אריה המכה פוצץ את הילדים שלו במכות רצח עם בעיטות לפנים ובקבוק שבור ומקל של מטאטא – הכל ביחד, אבל בלי גז. בבוקר כולם ראו שוב את הדם. וככה זה המשיך.

מותר להרביץ אבל לא בגז!

מותר להרביץ אבל לא בגז!

** הבהרה חשובה: לאור התגובות והדיון שהתעורר, אבקש להבהיר שמדובר במשל בלבד, שאינו מבוסס על דמות אמיתית בשכונה. הנמשל היה הנשיא הסורי אסד (בעברית, אריה), שאחרי שרצח עשרות אלפי בני אדם, כנראה תקף אזרחים סורים בנשק כימי ורצח מאות, אבל התגובה העולמית והאמריקאית התמקדה בגז בלבד. לדעתי, אין טעם להפעיל כוח בהיעדר מטרה ברורה, ראויה ומדידה, ואם כבר מפעילים כוח – צריך להשיג את המטרה.

שלג על הר הבית

שלג בירושלים, ינואר 2013

השלג של ינואר 2013 ירד גם על הר הבית, ומשני הצדדים של ההר, היהודי והמוסלמי, מתפללים לא נסוגו.

קרובים כל כך, אבל גם רחוקים כל כך. אולי יום אחד הם גם ידברו ישירות זה עם זה.

Jerusalem Snow - So Close, So Far

Jerusalem Snow – So Close, So Far

מקור התמונות: dailymail.co.uk.

פסק זמן – עין עבדת, פלא ישראלי

לקחת פסק זמן ולא לחשוב / אריק איינשטיין

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה

טיול מרהיב לעין עבדת

בין כל המאבקים החברתיים והמתיחות הפוליטית, צריך לפעמים גם לעצור, כדי לתת למחשבות לסדר את עצמן.

טיול לעין עבדת, עם המשפחה וחברים נפלאים, עושה את העבודה ואני ממליץ בחום.

בלב הנגב, טובל בנוף מדברי, שוכן נחל קסום, עם מים זורמים, יעלים מטפסים על הצוקים, נשר חג מעל.

עין עבדת, פלא ישראלי

עין עבדת, פלא ישראלי

אחרי מסלול של שעה, הפסקה של שעה נוספת בנווה המדבר השופע, מסיימים למעלה באחוזת הקבר של פולה ודוד בן גוריון, צופים לנוף הנפלא של נחל צין.

שם, נזכרים שהחלום של ראש הממשלה הראשון עדיין לא הוגשם במלואו. יש עוד הרבה מה לעשות עד שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו.

נשימה עמוקה, חוזרים לעבודה.

הגיע הזמן להתעורר

גם אני חצי חצי.

ספרדי אשכנזי, ילד הורה, חילוני דתי, ירושלמי תל-אביבי, מושבניק עירוני, שמאלני ימני, עובד בליין, צמחוני בשרוני, עורך-דין בהיי-טק, מילואימניק אזרחי, איש-ציבור פרטי.

אבל גם ישראלי ישראלי. שלם.

אנחנו, הישראלים שעובדים, משלמים מיסים, רוצים ליהנות, משרתים, מתנדבים, גדלים ומגדלים… אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו אנשים מורכבים. אולי רק חצי. פשוטים מורכבים.

מה שבטוח, לא סופרים אותנו.

הבחירות שוב בפתח והתחושה היא שהמפלגות מתחרות ביניהן על מישהו אחר, לא עלינו.

הגיע הזמן להתעורר.

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

לפעמים חלומות מתגשמים

שש שנים חלפו מאז פורסם ספרי "ללקק את המרפק" והשבוע נראה שחלקים נוספים מן החזון שכתבתי אז במסגרת אותו "מדריך אישי לשיפור קולקטיבי" מתערבבים במציאות חיי. לא הכל ורוד, אבל יש גם חדשות טובות, ובסך הכל אני שמח ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים חלומות. פוסט אישי במיוחד

שינוי התודעה

בקיץ שעבר הייתה זו המחאה החברתית. אחת הסצינות הראשונות בספר מתארת שני חברים הולכים יחד בשדרות רוטשילד בתל אביב מכל המקומות ומדברים ביניהם על אבדן מעמד הביניים ועל כך שלעולם לא יוכלו לקנות שם דירה. כבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים איך הספר (כמעט) חזה את המחאה החברתית. בסוף הסתבר שרבים מאיתנו היו שותפים לאותה תחושת התסכול.

והנה, בחלוף כמה שנים והפגנות, נראה שהציבור הישראלי למד לשאול שאלות. פעם קראו לנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. משהו בתודעה השתנה.

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מודל ירושלים וחברים שעוזבים את ישראל

באותו קיץ קיבלתי הצעה למשרת היי-טק נוצצת בעמק הסיליקון בקליפורניה. אחרי התלבטות, בסוף לא נסעתי לאמריקה, בחרתי לדבוק בישראל בתור הבית שלי והחלטתי להקדיש את זמני לתיקון בית (כתבתי על זה כאן: למה לא נסעתי לאמריקה).

אבל בשנה שחלפה מאז צפיתי בצער בחברים שעוזבים את ישראל. כתבתי בספר על "מודל ירושלים", לפיו כאשר המצב נהיה קשה, הראשונים לעזוב הם אלה שמסוגלים לשלם מסים. ואחרי שהם עוזבים, המצב נהיה קשה אפילו יותר. ירושלים עברה תהליך כזה וחששתי שהוא יתרחב לכל ישראל.

והנה, במהלך השנה החולפת, מתוך שמונה המשפחות שגרות בשורת הבתים שלנו במושב, שלוש עזבו לארצות הברית. זה המון! אחד השכנים הגיע לביקור וסיפר שבלוס-אנג'לס לבדה גרים 250,000 ישראלים. לא יהודים-אמריקאים, אלא ישראלים של ממש. וכמעט כולם מקרב המגזר ההולך ומצטמצם של משלמי המסים. נראה שהגיעה העת להתבסס על שינוי התודעה ולהתחיל לפעול, בטרם יהיה מאוחר מדי.

מתעוררים – השקת תנועת עוּרוּ

והשבוע – סוף סוף חדשות טובות! בשעתו, הצעתי בספר ראשית של חזון. מי שרוצה שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, צריך להתגבר על הנושאים שמפלגים אותנו ולהתלכד סביב נושאים מוסכמים. חינוך טוב יותר, עידוד תעסוקה, שוויון, איכות סביבה – הצעתי לערוך תיקון בית לישראל. אם נמשיך להתפלג סביב היחס למדינות השכנות בלי להסתכל פנימה, טענתי, אז עד שלמדינה יהיו גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

שני דברים חסרו לי נואשות: טכנולוגיה וכסף. אפילו שמהדורת הספר נמכרה, טרום תקופת הרשת החברתית היה קשה להגיע לקהל הרחב. אולי כסף היה עוזר, אבל לא היה לי. אז התהליך לקח זמן ארוך מן המתוכנן, אבל מבחינתי הוא הבשיל והתקדם.

והנה, כבר מחר – תנועת עוּרוּ יוצאת לדרך

דרך חבר משותף שקרא את הספר זכיתי להכיר חבורה של אנשים נפלאים, שעמלו על הקמת תנועה באותה רוח בדיוק. רוני דואק, מריוס נכט, יואב בן דרור, חגית בכר, איל מלמד, ועוד רבים וטובים הקימו תנועה מרשימה ואף הגדילו לעשות וגייסו ממשאביהם תקציב להתנעת הפעילות ונתנו לי הזדמנות לפעול יחד איתם. עכשיו, בתור מנכ"ל התנועה, מגובה בפורום מייסדים רחב, מגוון ומרשים, שכינסנו מרחבי הארץ, וכחלק מצוות מקצועי של אנשים מעולים, אני גאה לקחת חלק בהשקת הפעילות.

עורו היא התנועה החברתית לייצוג הרוב בישראל. היא אינה מפלגה ואינה תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. בכל החלטה חשובה בישראל, עורו תשמיע את קולו של הרוב חזק וברור. כדי לעורר ולרתום את הישראלים לחבור יחד, התנועה מכריזה הקיץ על מסע בחירות. אבל הפעם, לא בחירות במפלגות שיאכזבו כרגיל, אלא בחירות על הנושאים שחשובים לנו באמת.

למי הצבעתם? נו, ואתם מרוצים?

אני מזמין אתכם לבקר באתר של התנועה ולקרוא עוד על עורו, על פורום המייסדים, על הצוות ועל הבחירות: עוּרוּ.

כמו תמיד, אשמח מאוד לקבל תגובות, הצעות לשיפור והערות – מוזמנים ליצור קשר כאן: תומר טרבס.

אגב, ממש הערב כתב לי חבר שהוא ומשפחתו חוזרים לארץ אחרי 5 שנים בארצות הברית. אולי המציאות מתחילה להשתנות. יש תקווה.

מקור התמונה: סרטון הבחירות של עוּרוּ.

צילום: אסף שפיר.

מוזיאון ישראל מקצה לראשונה שעות ביקור לנשים ולגברים. עצוב.

מוזיאון ישראל מקצה לראשונה שעות ביקור לנשים ולגברים. עצוב. מכעיס. אסור להסכים.

מוזיאון ישראל מפריד נשים וגברים. עצוב. מכעיס. אסור להסכים.

מוזיאון ישראל מפריד נשים וגברים. עצוב. מכעיס. אסור להסכים.

עדכון (23.7.12): המוזיאון הוציא הודעת הבהרה והרגעה מתחמקת מאוד:

מוזיאון ישראל מודיע כי אין ולא היתה בכוונתו להפריד בין גברים ונשים בשעות הביקור. המוזיאון נשאר כמות שהוא – פתוח לכולם ומסביר פנים לכל אדם. במידה ותפנה אלינו קבוצה שתרצה לבוא מעבר לשעות הביקור הרגילות לביקור פרטי' מודרך בתערוכת החסידים – היא תטופל בהתאם כמו כל קבוצה אחרת.

בתשובה, כתבתי להם בעמוד: צוות המוזיאון, ההבהרה הנדרשת, בלי התחכמויות לשוניות, היא זו: ״מוזיאון ישראל פתוח למבקרים ללא כל אבחנה או הפרדה מגדרית ולא ישתף פעולה עם כל קבוצה שעורכת אבחנה או הפרדה מגדרית״. הפתח שפתחתם לאפליה מחוץ לשעות הביקור הוא גלישה ראשונה במדרון חלקלק. האם תוכלו לאשר זאת? ואם לא, לכל הפחות פרסמו את הקריטריונים והמחיר להתקבל בשערי המוזיאון מחוץ לשעות הביקור.

מקור כתבה: הארץ.

מקור תמונה: וויקיפדיה.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה: השלב השני במאבק

מי רוצה לבטל את אגרת הטלוויזיה? כנראה שהרוב בעד

בשבועות האחרונים, מאז כתבתי כאן בבלוג "הישראלים" שהגיעה העת לבטל את אגרת הטלוויזיה, נחשפתי לתמיכה הציבורית הרחבה שיש לנושא. אותי עצבנו המכתבים של אגף הגבייה מאז שהתחתנתי וזכיתי לקבל אותם, אבל מסתבר שאני לא לבד. תמונה שהעליתי בפייסבוק זכתה לאלפי שיתופים והגיעה לעשרות אלפי אנשים. בעקבותיה, הוצפתי בתגובות חמות ומעודדות. כנראה שרבים מאיתנו בעד ביטול האגרה ואפשר אפילו לדבר על רוב.

התארגנות רצינית

החלטתי לקחת יוזמה ולנסות לארגן פעילות אזרחית למען ביטול גביית האגרה. לא מכיוון שאני חושב שזה הנושא הבוער ביותר במדינה. ברור שיש חשובים ממנו. אבל הקושי הגדול ביותר בשינוי המציאות הוא מחסום הציניות והייאוש. כדי להתחיל לתקן את פני המדינה צריך ראשית להחזיר לציבור את האמונה ביכולתם לשנות. דרושה תקווה. ולכן, ניצלתי את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק שלו להתארגנות לביטול האגרה. הפעם ברצינות.

מגף לגבייה - עצומה לביטול אגרת הטלוויזיה

מגף לגבייה – עצומה לביטול אגרת הטלוויזיה

השלב השני: תמיכה בהצעת חוק

אחרי השלב הראשון של הפצת הרעיון וגיבוש בסיס תומכים ראשוני בעיקר בפייסבוק ובבלוג, מגיע עתה השלב השני – תמיכה ציבורית רחבה בהצעת חוק. בעמוד ייעודי נפתחה עצומה בה כולם מוזמנים למלא פרטים כתומכים במהלך. העמוד נמצא כאן: לבטל את אגרת הטלוויזיה.

במקביל, פניתי גם לחברי הכנסת ואני מרכז את עמדותיהם בנושא. אשתף כאן את הפרטים בקרוב… אבל אקדים ואספר שחברי כנסת רבים תומכים במהלך, חלקם גם באופן גלוי. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, למשל, הציע בעצמו הצעת חוק דומה מאוד.

עיקרי ההצעה

אנו קוראים לכנסת ישראל לבטל לאלתר את גביית אגרת הטלוויזיה.

האגרה של רשות השידור היא מס מיושן, מיותר, הפוגע בחלשים וגורם לעגמת נפש רבה בקרב הציבור הרחב. אפשר וצריך לבטל את האגרה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי, בשלושה צעדים:

1. אישור הצעת חוק לביטול גביית האגרה על ידי רשות השידור.
2. הבטחת שידור ציבורי עצמאי ואיכותי יותר על ידי קביעת מקור תקציבי רב-שנתי בלתי תלוי.
3. סגירת אגף הגבייה של רשות השידור ועשיית מאמץ לקלוט את עובדיו ברשות המיסים.

הצלחת המהלך לביטול האגרה חשובה לנו גם כדי להחזיר את האמון בדמוקרטיה ובכוחם של אזרחים מאורגנים לשנות ולשפר את פני המדינה.

הצטרפו והפיצו הלאה

אם עוד יש בכם שביב של תקווה שניתן לשפר את מציאות החיים בישראל, אנא הצטרפו גם אתם – הקליקו כאן: לבטל את אגרת הטלוויזיה.

לאחר מכן, אנא הזמינו כמה שיותר חברים להצטרף גם כן ושתפו את הקישור באמצעות מייל ורשתות חברתיות. יש לנו כוח. ביחד.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – הישראלים

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אנחנו מתארגנים כדי לבטל את אגרת הטלוויזיה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי. תהיה זו הוכחה לכוחו של הרוב, כאשר הוא מאורגן.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אני מרגיש את זה מחדש בכל פעם שמגיע מכתב מאגף הגבייה. בשבוע שעבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים כי צריך לבטל את אגרת הטלוויזיה מיד. הצעתי להחליף את גביית האגרה בסעיף רב שנתי בתקציב המדינה ולהעביר את עובדי אגף הגבייה לעבוד ברשות המיסים. אין למהלך שכזה מתנגדים כמעט, הוא יחסוך הרבה כסף למדינה, ויוסיף המון לאושר שלנו.

 

מבטלים את אגרת הטלוויזיה - הישראלים

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – הישראלים

יש לנו רוב

התגובות הפתיעו אותי. ידעתי שאני לא לבד בתחושותיי נגד גביית האגרה, אבל לא הערכתי עד כמה. התמונה שהעלתי לפייסבוק קיבלה אלפים של שיתופים במעגלים חברתיים רחבים מאוד. אנשים מכל רחבי הארץ עודדו אותי במהלך. מסתבר שיש קבוצה גדולה מאוד של תומכים. אני אפילו מעיז לומר – יש לנו רוב.

יש לנו כוח

בדמוקרטיה הרוב אמור לקבוע. מבלי לפגוע בזכויות המיעוט, הרוב אמור להוביל את הנעשה בישראל. אם יש לנו רוב, אמור להיות לנו גם כוח. ביחד. לכן, אני מציע לנו להתארגן ולבטל יחד את אגרת הטלוויזיה.

לבטל את האגרה – זה הצעד הראשון

אני ממש לא אוהב את אגרת הטלוויזיה. אבל ברור לי שיש דברים דחופים יותר וחשובים בהרבה שדורשים תיקון בישראל. ובכל זאת, ביטול האגרה יכול להיות צעד ראשון וחשוב. צעד ראשון בהתארגנות אזרחית שיוכיח שאסור לאבד תקווה. אנחנו יכולים לשנות דברים, ביחד, אם רק נפסיק לשתוק ונתחיל לפעול.

איך אפשר לעזור?

כדי לתמוך בהתארגנות, אפשר להתחיל בצעדים הבאים:

1. לחצו לייק בעמוד הפייסבוק:

http://www.facebook.com/haisraelimorg

2. אין פייסבוק? הפיצו הלאה את העמוד הזה (שאתם קוראים עכשיו) באמצעות המייל (יש כפתור למטה).

3. בעמוד הפייסבוק, הפיצו הלאה את התמונות והזמינו חברים להצטרף.

4. הירשמו לרשימת התפוצה:

הרשמה לעדכונים

הצעד הבא

ברגע שנצבור תומכים ונתארגן, נעבור לשלב ניסוח הצעת החוק והגשתו בסיוע חברי כנסת. אחר כך, יתחיל שלב הפעלת הלחץ. לא נפסיק עד שנצליח. מי שעוקב יודע שאני חלק מצוות ההקמה של תנועת עוּרוּ ואני בטוח שנוכל להצטרף ולהיעזר במנגנון של התנועה. יהיה מעניין.

נו, קראתם עד כאן… לפחות הירשמו לקבלת עדכונים: הרשמה לעדכונים.

ממוזיאון ישראל, דרך אמריקה ועד מהפכה בחינוך

הבחורה הצעירה במוזיאון ישראל

במהלך סיור במוזיאון ישראל בירושלים ישבו ילדי גן רימונים מול ציור שמן גדול של הצייר ההולנדי קויפ משנת 1641 וענו על שאלות המדריכה. מי האיש שמחזיק ברובה? הצייד, צעקו כולם. ומי עומד מולו עם מקל? אבא, השיבו כמקהלה. ומי הילדה בשמלה המוזהבת? הבת שלו, שמחו הילדים בני החמש לזהות. גם את האמא זיהו בקלות. ומי הבחורה מאחור, שאלה המדריכה. דממה. התבוננו היטב, ילדים, היא מחזיקה ציוד לפיקניק וכלים לניקיון. אין עונה. הילדים מתרכזים, לא מזהים, אבל המדריכה לא מרימה ידיים. מי הולכת אחרי המשפחה, ותמיד מבשלת ומנקה? ניצוץ של הבנה חלף בקרב עשרים וחמישה ילדים… סבתא!

סיפור אמיתי, הייתי שם כהורה מלווה. בעיניהם של הילדים, מי שהולכת אחרי המשפחה, מבשלת ומנקה היא סבתא, אפילו שבציור רואים בבירור שהמשרתת של המשפחה ההולנדית היא בחורה צעירה. זו המציאות שלנו. בלי הסבתות, משפחות שלמות היו קורסות. אז קודם כל, תודה ענקית לאמא שלי, לחמותי, וליתר הסבתות והסבים בישראל על ההתגייסות מכל הלב. בלעדיכם, חיינו אינם חיים. אבל האם זה מצב נכון? לדעתי, התלות הקיצונית של משפחות צעירות בדור הקודם לצורך טיפול בילדים היא תולדה של עיוות בשוק העבודה ובמערכת החינוך שלנו.

קויפ במוזיאון ישראל - מהפכה בחינוך

מי הבחורה הצעירה שמנקה במוזיאון ישראל?

בית ספר אמריקה

בתור תלמיד בכיתה י"א נסעתי עם משלחת תלמידים לארצות הברית והתארחתי אצל משפחה חמה בעיר סיאטל. בשעה שש בבוקר העירו ההורים אותי ואת ילדי המשפחה, אכלנו יחד ארוחת בוקר מזינה של חביתיות ענק, חמאה וגלידה, וכשעה לאחר מכן עלינו על אוטובוס ההסעה הצהוב לבית הספר הציבורי. עד השעה אחת השתתפנו בשיעורים, כאשר בכל שיעור עברנו מכיתה לכיתה, לפי המקצוע הנלמד, כך שכל כיתה הייתה מאובזרת בהתאם לנושא. בתום הלימודים, במשך שעתיים ישבנו כולם לבצע את מטלות שיעורי הבית, כאשר מורים עברו בין השולחנות לסייע. לאחר מכן עברנו לפעילות ספורט – כל תלמיד מחוייב להשתתף בשתי נבחרות ספורט לפחות. אחרי אימון כדורגל מעייף במיוחד, בשעה חמש אחר הצהריים, עלינו שוב לאוטובוס הצהוב בדרך חזרה הביתה, עייפים אך מרוצים.

מנקודת מבטו של נער מתבגר, לא יכולתי שלא להתפעם מבית הספר. הכיתות הייעודיות וכנראה גם המורים המצויינים הפכו את השיעורים למעניינים במיוחד. הסיוע בשיעורי הבית, התזמון המוקדם שלהם והמסגרת הקבוצתית הפכו את מה שאני הכרתי כעונש למשימה נסבלת למדיי. פעילויות אחר הצהריים היו מגוונות ובמהלך השבוע נחשפתי גם לחוג שחמט, חוגי אמנות ומדעים ואפילו חוג ריצות שטח. בית הספר היה מרכז עולמם של הנערים והנערות האמריקאיים וקשה היה שלא לקנא בהם.

בית ספר טוב לכל המשפחה

כיום, במבט לאחור ממרום מעמדי כהורה צעיר, אני מבחין ביתרונות העצומים של יום הלימודים הארוך והמלא גם ליתר חלקי המשפחה ואפילו למשק כולו. כאשר הילדים יוצאים מהבית בשבע וחוזרים מעט אחרי חמש, שני ההורים יכולים לצאת לעבודה במשרה מלאה באמת, וכך גם להרוויח משכורת סבירה יחד וגם להגשים את עצמם. בשוק עבודה מסודר שכזה, כולם יוצאים הביתה בשעה חמש, כך שאחר הצהריים בבית הוא משפחתי מאוד. הילדים כבר השלימו את שיעורי הבית, הרחיבו אופקים בחוגים, נהנו והתעייפו בפעילות ספורטיבית, וכל המשפחה יכולה לבלות יחד בנעימים עד לארוחת ערב משותפת. באחד הימים אז בסיאטל אפילו שיחקנו מונופול משפחתי.

מתי בפעם האחרונה השתתפתם באחר צהריים משפחתי ורגוע שכזה? שלא לדבר על שניים כאלה ברציפות. אתם יכולים לדמיין חיים שלמים שכאלה?

איך נראה היום שלך?

במציאות הישראלית שלנו, יום הלימודים הקצר יחסית והחד-גוני מחייב את אחד ההורים לקצץ בשעות העבודה. בואו נהיה כנים עם עצמנו, למרבה הצער, ברוב המקרים מדובר באמא. ואז, כדי לפצות על אבדן ההכנסה, אבא נשאר לעבוד עד מאוחר. וכשהילדים שבים הביתה מוקדם מבית הספר מיום לא מספק, או אז מתחיל מצעד ההסעות והתיאומים בין החוגים השונים. ולקראת ערב? בדיוק כשהילדים כבר עייפים ואבא תכף מגיע רצוץ גם הוא… מגיע תור שיעורי הבית. בשעה מאחורת שכזו, בלי מסגרת תומכת, אכן מדובר בעונש אמיתי.

יש לנו מה ללמוד

אין לטעות בחלום האמריקאי. גם שם מערכת החינוך רחוקה מלהיות מושלמת ובוודאי שאינה אחידה ברמתה. אבל יש מה ללמוד מהם. הארכת יום הלימודים באופן משמעותי, תוך כדי שילוב של תכנים מגוונים כמו לימוד עצמי, חוגים וספורט, מעשירה את הילדים ופותחת בפני ההורים אפשרויות רבות, כולל עבודה במשרה מלאה של שני ההורים. ריכוז החוגים מייד אחרי שעות הלימוד גם מנצל טוב יותר את מתקני בית הספר וההסעות וגם מפנה זמן איכות משפחתי אחר הצהריים.

נשמע יקר מאוד? בכלל לא בטוח. גם כיום בישראל החברה בכללותה מממנת פעילות שכזו. מה שמכונה החינוך האפור, וכולל בתוכו שיעורי העשרה וחוגים, עולה הון. בנוסף, העובדה שכמעט בכל משפחה אחד ההורים לא עובד במשרה מלאה והשני נדחף לעבוד עודף שעות מעוותת את שוק העבודה ופוגעת בכל אחד מאיתנו. נכון, יצירת מסגרת חינוך עם ימים ארוכים ומלאים באמת דורשת מהפכה במערכת החינוך. אבל המחסום אינו כלכלי. אני משאיר את הבחינה התקציבית למקום אחר, אבל בטוחני שהרווח המצרפי מחינוך טוב יותר, הורים שמגשימים את עצמם ומשפחות מאושרות גבוה בהרבה מהעלויות.

לוקחים אחריות על החינוך

בחזרה לסיפור המוזיאון, מצחיק, אבל סבתא לא צריכה להיות משרתת. גם סבתא זכאית להגשים את עצמה לפי בחירתה: להמשיך לעבוד או לבחור לבלות עם הנכדים והמשפחה. ואנחנו, הילדים-הורים, צריכים לפעול לקידום מהפכה במערכת החינוך. יתכן שאנחנו חלוקים בנושאים מדיניים, אבל יש בינינו הסכמה רחבה על נושאים אזרחיים, ובראשם תיקון מערכת החינוך ושיקום שוק העבודה. הגיעה השעה לקחת אחריות ולפעול.

 

*****

לקרוא עוד משהו? לא שומעים אותנו.

מקור התמונה: מוזיאון ישראל.

לא שומעים אותנו (השיחה הרביעית)

מעשייה בארבע מערכות מן החודש החולף, שבו ראינו שוב עד כמה חלש קולו של הציבור העובד ונושא בנטל המיסים. ­

שר הבינוי והשיכון נדרש לקבל החלטה לגבי דיור בר השגה. התקציב גדול, ההתלבטות קשה. לשמחתו, שלושה ידידים מושיטים ידם לעזרה.

משהו מסריח בישראל

משהו מסריח כאן?

הראשון מתקשר מחצר הרב, מזכיר לכבוד השר בשם מי הוא נשלח לשירות הציבורי ולאיזה מגזר הוא אמור להפנות את הכסף. עדיפות צריכה להינתן למשפחות ברוכות ילדים, הוא מודיע, ויש להצניע משקלם של קריטריונים לבחינת שירות צבאי ומיצוי כושר עבודה.

ידידו השני מתקשר היישר מלשכת יו"ר מועצת יש"ע. כבר שנים רבות שהם משתפים פעולה ומרוממים את הקואליציות הנכונות עבורם. בוא נמשיך את תנופת הבנייה יחד, הוא מזמין, אז אל נא תשכח לתמרץ פרויקטים במקומות הנכונים.

השיחה השלישית מגיעה לטלפון האישי של השר, שמזהה מייד את קולו של הלוביסט החזק ביותר בישראל. חשוב לתפור את המכרז למידותיהן של חברות הבנייה הענקיות, בלי קבלנים קטנים בבקשה. אין אפילו צורך להזכיר שלקוחותיו של הלוביסט מחזיקים גם בבנקים ובערוצי התקשורת. יהיה זה חכם להמשיך בשיתוף הפעולה הפורה.

וזהו. עם שלושת השיקולים האלה צריכה להתקבל החלטה – מי יקבל דיור בר השגה? מי יבנה אותו וכמה זה יעלה לנו? היכן בדיוק? התשובות ברורות למדיי וידועות מראש. כך מתנהלים דיונים תקציביים רבים, תחת השפעתן של קבוצות לחץ, שבאמצעות ארגון למופת מצליחות למנף את כוחן מעבר לגודלן היחסי.

אבל מה עם המערכה הרביעית במעשייה? דממה. אף אחד לא מתקשר אל כבוד השר על מנת לייצג את הציבור העובד, שמשלם מיסים ובזיעת אפו מממן את התקציב לאותו דיור ממש. ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, מתיישבים ותיקים ומתנחלים חדשים, נשים וגברים, מהעיר ומהכפר… אנשים עובדים, שפעם קראו להם מעמד הביניים וכיום קשה לקרוא להם בשם אחד. השיחה הרביעית פשוט לא מגיעה. דממה. לא נמצא מי שיתייצב בשם הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה, שמעמדה הכלכלי הולך ונשחק ושבעיקר לטובת חלקיה החלשים נועדה התמיכה התקציבית בדיור. אותה קבוצה שהתעוררה בקיץ האחרון במחאה, אבל טרם מצאה את הצעד הבא.

בסיפור המעשה לא נמצא מקום למפלגות, הכלואות בשבי אילוצים קואליציוניים. וגם אין טרוניה כלפי שלושת המתקשרים, שבסך הכל משרתים את הציבור. אפילו כבוד השר לא חטא בדבר ואולי אף היה שמח לקבל את אותה שיחת טלפון רביעית, לצורך איזון השיקולים.  הביקורת מופנית כולה כלפי מי שנעדר מן המערכה: קבוצת הנושאים בנטל צריכה להתגבר על הבדלי גישה מיושנים של ימין ושמאל, להתארגן מחדש ולגבש עבורה ייצוג הולם. כרגע, לא שומעים אותנו.