שבוע שלישי: המתמיד – על חינוך, השקעה בחינוך ושקיעת החינוך

שבוע שלישי: המתמיד

בימי שישי בערב, סביב שולחן השבת אצל ההורים שלי, אמא שלי מפליאה להגיש ארוחות מדהימות, ואנחנו מנסים לגוון את האווירה עם תכנית אמנותית. כל שבוע מישהו מאתנו אמור להביא קטע מתוך ספר, שיר, עיתון או כל מקור אחר, ולהקריא לכולם, וכדי שלא יסקלו אותו בקציצות, מותר לכל האחרים להתחיל לאכול בזמן שהוא מקריא. כשהתור נופל על אבא שלי, והוא שוכח להכין משהו – זאת אומרת, בכל פעם שהתור נופל על אבא שלי, וכך גם השבוע – הוא תמיד יכול לצטט מהראש קטע מ"המתמיד" של ביאליק. זו פואמה נפלאה שכתב המשורר הלאומי לפני הרבה שנים על תלמיד יהודי חרשן, ואבא שלי זוכר אותה בעל פה עוד מימי נעוריו בבית הספר בבת-ים. אני נהנה, וגם מקנא. הדבר היחיד שאני יכול לצטט בעל פה מימי הלימודים שלי בבית הספר הוא… מדהים, אני לא מצליח לחשוב על שום דבר חוץ מ"דירה להשכיר" של לאה גולדברג, אבל אני חושב שאת זה למדנו בגן טרום חובה. בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש בקומות… בקומה הראשונה, תרנגולת שמנה, כל היום על משכבה מתהפכת, היא כל כך שמנה עד שקשה לה ללכת. לפני שמישהו קופץ ומתקן את הציטוט, אני מפנה אותו בתלונות לחנה הגננת, מרחוב בר כוכבא בירושלים, שהיתה גננת נפלאה, וכל חטאה שאולי טיפ טיפה שיבשה את המילים.

כשסבא שלי, אבא של אבא, היה חייל בצבא הטורקי בתחילת המאה שעברה, הוא היה היחיד בכל הגדוד שידע קרוא וכתוב, מה שהקנה לו כבוד גדול. לצורך ההמחשה, אני מניח שזה כמו להיות היום החייל היחיד בכל הגדוד שיש לו פלאפון, או ברוח הקִדמה – אחד כזה עם מצלמה ונגן מוסיקה. בתמונה של סבא בשחור-חום-לבן, לבוש במדי צבא מהודרים, רואים על הפנים שלו את הגאווה. והכל בזכות החינוך היהודי, כך מספרים, שתמיד היה טוב יותר מהחינוך של הטורקים בפרט ושל הגויים בכלל. אבל עכשיו, שלושה דורות מאוחר יותר, הנינים שלו וחבריהם לכיתה בישראל משיגים בכל שנה במבחנים בינלאומיים ממוצע ציונים שמדרג אותם אי שם בין תאילנד לסודן. זה סוד גלוי מאוד. בבתי הספר בישראל לומדים מעט מאוד.

כשהייתי בכיתה י"א, יצאתי עם משלחת של תלמידים לארצות הברית, כדי לספר לתלמידים האמריקאים שישראל היא מדינה נהדרת והחברה הכי טובה שלהם, כך שכאשר יגדלו, יתמכו בכל מועמד לנשיאות שיבטיח להעביר לישראל כמה שיותר כסף. בתמורה, התלמידים האמריקאים לימדו אותנו, שאנשים באים בכל הצבעים והצורות, וזה לגמרי בסדר שיש בעולם אנשים שבאמת אוהבים בייסבול ופוטבול יותר מכדורגל, והכי מדהים – שיש בתי ספר שממש כיף לבוא ללמוד בהם. ביקרנו בבתי ספר, שהלימודים בהם מתחילים בבוקר, עם שיעורים מגוונים לאורך כל היום בכיתות מאובזרות ייעודיות לכל מקצוע. אחר כך, בצהריים, מוקדשות שעתיים למקצועות בחירה מגוונים, כמו מחשבים, נגינה, ריקוד או פסיכולוגיה, ואחר הצהריים משתתף כל תלמיד בנבחרת ספורט אחת לפחות: כדורסל, ריצה, גולף, שחמט או כל ספורט שבעולם (אגב, כדורגל שם היה רק לבנות). מי שממש לא מתאים לספורט, מוצא את עצמו בתזמורת של נבחרת הפוטבול, מכה במצילתיים או נושף לתוך טובה ענקית. לפחות לעיניו של אורח לרגע, יצאתי מוקסם. בית הספר מספק מסגרת מלאה ומושקעת לכל שעות היום, לכל התלמידים באופן שווה, ומעל הכל – צוות ההוראה יוצק תוכן אמיתי ומגוון למסגרת הלימודים.

בתור אח גדול, כשראיתי את אחותי עוברת כיתה אחרי כיתה את מסלול הלימודים בישראל, אבל הפעם עם מקור חיצוני להשוואה, התאכזבתי מאוד. היא בחורה משגעת, מוכשרת, חכמה ומגניבה, אם אתם מוכנים לקבל מילה של המעריץ מספר אחת, אבל אני בטוח שהמשקל של בית הספר כאן נמוך למדיי, ושלאורך השנים הוא יכול היה לתרום הרבה יותר. מערכת חינוך טובה צריכה להעניק לתלמידים בסיס רחב של ידע, כלים שאתם יוכלו לבחור לעצמם מסלול עתידי, אמצעים להתמודדות במסגרות חברתיות, תכנית פעילות גופנית בריאה, סביבה תומכת ומהנה וכן, גם מערכת שעות ארוכה מספיק, שתאפשר להורים שלהם לעבוד יום עבודה מלא במשך השבוע. ככל שאני מצליח לראות, בתי הספר היום בישראל לא עומדים בכך.

תלמידים בכיתות הנמוכות מסיימים את יום הלימודים שלהם בסביבות אחת בצהריים, וגם זה במקרה הטוב. הם משולבים בכיתות גדולות, שגם מורה מצוינת היתה מתקשה ללמד, ומבחינת הידע שהם רוכשים – לומדים מעט מאוד. עומדות לפניהם מורות – כמעט תמיד מורות ולא מורים, לטוב ולרע – שתנאי העבודה שלהן הורסים כל חלקה טובה של מוטיבציה שהביאו עמן מהבית. במקרים רבים, בתי הספר ממוקמים במבנים ישנים, ברמת תחזוקה נמוכה ומסוכנת. לא תמצאו שם גירויים לימודיים מתקדמים, דוגמת כיתת טבע מאובזרת ומודרנית, להבדיל מכיתה שפעם מישהו תלה בה פוסטר עם כמה סוגים של שעועית, לצד צנצנת שבתוכה צפרדע משומרת. כשהם מסיימים את יום הלימודים, אחרי שבקושי התחיל, מישהו חייב לאסוף את הילדים הביתה ולהמשיך לשמור עליהם, לפחות עד גיל מסוים, להשלים להם את הלימודים בשיעורים פרטיים ולהעשיר אותם בחוגים מגוונים, והכל תמורת תשלומים גבוהים במיוחד. גם כן חינוך חינם, כל ילד הוא כמו עוד משכנתא, אם רוצים להבטיח בשבילו משהו טוב יותר. וזה עוד בנוסף לתשלומים שצריך להעביר לבית הספר, לצרכים שונים ומשונים. מעבר למחיר הגבוה של ההשלמות הללו, המשמעות היא שאחד ההורים – ובואו נודה באמת המצערת, בדרך כלל זה לא אבא – חייב לחזור הביתה ולא להשלים יום עבודה במשרה מלאה, או לחלופין למצוא עבודה שמכניסה יותר ממה שעולה מטפלת או בייביסיטר.

אם נסחפתי ועשיתי הכללות מוגזמות, בזמן שקיימות דוגמאות לבתי ספר טובים יותר עם מורים מצוינים, אני מציע את עצמי לתלייה, אבל זו טבעה של הכללה, ודווקא במקרה הזה אני חושב שהיא אינה מפספסת בהרבה את מכלול הפרטים על פני המדינה כולה ולאורך זמן.

בנוסף, אני מודה ומתוודה מראש, שלא ערכתי סקר מחקרים מקיף לפני שכתבתי גם את השורה הבאה, ועדיין אני משוכנע שהיא לא רחוקה מהאמת: רוב המחקרים שנעשו בעולם בנושא מדיניות תקציבית של מדינות, גילו שהשקעה בחינוך היא ההשקעה המשתלמת ביותר. השקעה בתשתיות ככלל מומלצת, וחינוך הוא התשתית הטובה ביותר. ההשקעה בהון האנושי מהווה מנוע צמיחה לכל מדינה, בכך שהיא מכינה את הפרטים שמרכיבים את האוכלוסייה לקראת חייהם באותה מדינה, וכשהם מתבגרים, הם מחזירים למדינה בכך שהם פשוט חיים טוב, עובדים, משלמים מסים, ומשתדלים להיות מאושרים. כך, רמת האושר הכוללת עולה ופורחת, ובדרך כלל זה קורה לצד עלייה של רמת העושר. מערכת חינוך טובה היא מפתח לכל מקום שטוב וראוי לחיות בו, ואתם יכולים לשאול כל זוג ששקל היכן לקנות דירה ולהקים משפחה, עד כמה בדק וחישב כשיקול מרכזי את איכות מערכת החינוך בסביבה. האנלוגיה למדינה היא פשוטה. מערכת חינוך טובה היא חלק בלתי נפרד גם מהיותה של מדינה מקום שטוב וראוי לחיות בו. וכל זה נכון שבעתיים כאשר בוחנים את ישראל, שלא נתברכה באוצרות טבע עשירים או בסביבה תומכת במיוחד מצד השכנים, והמשאב היחידי שלה הוא המוח האנושי.

אם יש מישהו שלא מסכים עם כל זה, שיקום וילך. כולם מסכימים, ובאמת, אני חושב שכל מפלגה שאי פעם רצה לכנסת או לרשות מקומית הכריזה, שהיא תשקיע יותר מכל קודמותיה בחינוך. אחרי שניצחו בבחירות, מגלים לרוב שקשה מאוד להגדיל את תקציב החינוך, ולכן מכריזים שבמקום להגדיל אמנם יקצצו, אבל יערכו רפורמה מרחיקת לכת במערכת החינוך, כך שבאמצעות התקציב המקוצץ יינתן חינוך טוב יותר. בפועל, מכל זה נשאר בדרך כלל רק החלק של התקציב המקוצץ. אם אני זוכר נכון את המספרים, הממשלה היחידה שהגדילה באופן משמעותי את תקציב החינוך היתה ממשלת רבין, אבל זה לא החזיק מעמד לאורך זמן, מסיבות ידועות. תקציב החינוך במדינת ישראל הולך ומתכווץ, ולמרות הדיבורים, אף רפורמה משמעותית לא נערכה במערכת החינוך זה שנים רבות.

תופעה מעניינת במיוחד היא הפנייתם של יותר ויותר תלמידים למערכות לימוד אלטרנטיביות, שזה נשמע בסדר, כי להורים אמורה להיות חירות להשפיע על חינוך ילדיהם. ואולם, באופן מתמיה, לא מדובר במערכות עצמאיות של חינוך פרטי במימון ההורים, סוגייה בעייתית בפני עצמה. מדובר במסגרות לימוד מנותקות במהותן, שהמדינה נאלצת לממן, על אף שהן מחנכות לערכים המוטלים בספק מבחינת הרוב, ולעתים אפילו מחנכות לפעילות הסותרת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. כדי לא להתחמק, אני גם אצביע באצבע – אני מתכוון, בלי להתבייש, בעיקר למערכת החינוך החרדית. לאחר שנים של לימוד במסגרת זו, התלמיד יוצא לעולם בלי יכולת אמיתית להשתלב בחברה הישראלית, לעבוד ולקחת חלק בנטל המשותף של תשלום המסים. וכשהוא לא משלם, אחרים נדרשים לשלם יותר. אבל המורים והמנהלים שלו נשענים בשמחה על אותם המסים לצורך מימון המערכת. עם כל הכבוד, מי שרוצה, מוזמן להתנתק ולהקים מערכת חינוך נפרדת, אבל אין שום הצדקה שזה יהיה במימון המדינה, ובכל מקרה, חייב להיות פיקוח על תוכן הלימודים, באופן שיבטיח לתלמידים מינימום הכרחי של ערכים וידע שיאפשרו להם להשתלב במדינה. מי שרוצה ליהנות מהקופה המשותפת של החינוך, מוזמן לנסות להשפיע על התכנים הנלמדים, ואגב, אני אישית בעד לימודי יהדות בבתי הספר. אך מי שמסרב לקבל על עצמו את המסגרת הממלכתית, שלא יצפה לקבל ממנה מימון.

נו, אז מה חדש? כולנו יודעים שצריך להשקיע יותר בחינוך, לשפר את תנאי העבודה של המורים ולשקם את מעמדם, להאריך את יום הלימודים, לצמצם את המנגנון הבירוקרטי, להעביר משאבים לצוות ההוראה עצמו, לאחד את מערכות החינוך, לפחות מבחינת עיקר התוכן הנלמד, ולדאוג להזדמנות שווה באמת לכל ילד. החינוך, אנחנו יודעים, היה תמיד מקור כוחו של העם היהודי. אצל סבא שלי, אצל אבא שלי, והלוואי שכך יהיה גם אצל הילדים שלי. בזה טמון העתיד של מדינת ישראל. עד כאן, לא חדש. בימים אלה אפילו הוגש דוח חדש לרפורמה במערכת החינוך, אבל השילוב של הביקורת שהוא סופג, עם הסיכויים הנמוכים שיימצא התקציב להוציאו לפועל במלואו, מעמידים אותו כנראה כחולייה נוספת בשרשרת ארוכה של דוחות שיעלו אבק.

החידוש הוא, בקיצור, שבאופן חד משמעי ובלתי ניתן לפרשנויות, החינוך צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי. נקודה. עם כל הכאב והסיכון האפשרי, החינוך הממלכתי צריך לבוא ראשון – לפני התנחלויות ולפני קיבוצים, לפני אוניברסיטה ולפני ישיבות, לפני קצבאות ולפני קיצוץ במסים, לפני ביטחון ואפילו לפני בריאות. כן, פשוטו כמשמעו, יש להציב את החינוך בראש סולם העדיפויות. לקצץ בכל ענפי התקציב האחרים ולהעביר למערכת החינוך. במקביל יש לבחון באופן מעמיק את מבנה מערכת החינוך והשינויים הנדרשים בה. ואז לתקצב את השינויים האלה ולבצע. זה אמור להיות מוסכם, אבל זה פשוט לא קורה.

ושוב אני מזכיר, אם זה נראה פשטני מדי, אני מזמין אותך להגיד למה, להציע משהו אחר, או אולי לחשוב איך פורטים את הכיוון הכללי המוצע כאן לפעולות נקודתיות יותר. אני מציע לעשות מעשה. אם לא נעשה זאת בקרוב, לא נוכל לעמוד יחד באתגרים שלפנינו – האיומים והשינויים במזרח התיכון, השפעות המשק הגלובלי והתחרות הגוברת במזרח אסיה. כדי לראות את התוצאות, צריך סבלנות. הרבה סבלנות. בגלל הזמן שאורך התהליך החינוכי, השקעה כזו אינה קורצת מספיק בסביבה פוליטית שבה יש בחירות אחת לשנתיים בערך. אבל אני בטוח שהסבלנות תשתלם, וגם בטווח הקצר אפשר יהיה לראות תוצאות, כדוגמת ההשלכות שתהיינה ליום לימודים ארוך על מבנה המשפחה, והאפשרות שתינתן לשני ההורים לצאת לעבודה. צריך להשקיע בחינוך. תשאלו את המתמיד של ביאליק.

 המשך: שבוע רביעי – סודה ועבודה או סוד העבודה – על עיוותים בשוק העבודה

השאר תגובה