שבוע חמישי: עונג שבת – על פרטים קטנים, כמו שוויון

שבוע חמישי: עונג שבת

בשבת בצהריים יצאתי לסיבוב הליכה בשכונה. זה נעים לחרוש את תל-אביב השקטה ברגל, כשכולם מחייכים לכבוד סוף השבוע. ליד האנדרטה המציינת את המקום שבו רבין נרצח, עם האבנים השחורות שם אדמת הארץ הזדעזעה, עמדה קבוצה של תיירים יהודים, סטודנטים המגיעים להכיר את ישראל, המדינה ההיא מהחדשות. "אִיט אוֹל הפּנד הִיר", הסביר המדריך במבטא ישראלי שורשי, "אנד אט טוולף אוֹקלוֹק, דיי אנאוּנסד הִיז דס". כולם הקשיבו מרותקים כשהמדריך הצביע על הנקודות השונות על הרצפה, המדגימות איפה עמד כל אחד מן המשתתפים במחזה האימה שהתרחש אז, ורק שניים – בחור ובחורה – הסתכלו עליי ואז זה על זה, במבט שכולו תהייה – תראה, חשבה האחת אל השני, יש פה מישהו שנראה ממש כמונו, מה הוא עושה פה?

אני רק חי פה, חשבתי להשיב במבט, אבל משהו בעיניים שלהם אמר לי שלא זו התשובה הנכונה. במבטם עמד ניצוץ של הערכה, בסגנון של – וואוּ, הוא ממש חי כאן. אם הם מעריכים אותי, חשבתי, אולי כדאי שאעריך את עצמי בחזרה, ועניתי להם במבט נחוש יותר, כן, אפילו שאני דומה לכם ויכולתי לחיות באמריקה, אני ממש חי כאן, הבית שלי לא רחוק. לרגע, התמלאתי גאווה. אני חי בישראל, ממלא איזו שליחות יהודית ארוכת שנים, שגם שניהם מכירים, ומגשים איזו מצווה ציונית ערכית, שהנחילו לי הוריי בכך שהולידו אותי כאן ולא לקחו אותי למקום אחר. אני לא סתם חי פה, אני ממלא משימה חשובה.

בהרגשה טובה המשכתי לכיוון הכיכר. מעבר לכביש הריק ישבו אנשים במסעדה החדשה לקפה של שבת, ובמרכז הכיכר ישב זוג נחמד והאכיל את היונים תחת השמש החורפית. לא רחוק מהם שיחקו שני הילדים שלהם בכדורגל, כששני זוגות אופניים משמשים להם כשער. היונים לא ברחו. גם הן גרות כאן, מנקרות בין אבני הכיכר. ישבתי על ספסל להתבונן מן הצד במחזה השלווה, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא סתם מתבונן מן הצד. אני משתתף בו. אולי לא שחקן ראשי, אבל בהחלט בעל תפקיד. אני הבחור ההוא, שיושב על הספסל בכיכר בשבת בצהריים, נינוח, מחזיק כוס פלסטיק של משקה וניל חם מבית הקפה הסמוך, נהנה מאותה שמש של תחילת חודש ינואר. בטח עוד מעט הוא ישוב הביתה לחברה שלו, או לאשתו הטרייה, ושניהם יאכלו ארוחת צהריים קלה ויפתרו ביחד את שאלון הטריוויה בעיתון העיר.

אז אם הכל שליו כל כך, רגוע, יפה ונעים, אולי בכלל לא צריך לשנות שום דבר. אם זה לא מקולקל, אל תנסה לתקן. אולי כל החיפוש אחר חזון, אחר מטרות והחלטות שכולנו יכולים להסכים עליהן, הוא מרדף שווא אחרי משהו או מישהו שבכלל לא חסרים לנו. אני בטוח שהרבה אנשים מרגישים ככה ביום שבת בצהריים. אולי במשך השבוע היו רגעים קשים, אולי לא הספקנו מה שרצינו, לא הגשמנו מה שחלמנו, אבל ביום שבת בצהריים זה נראה בסדר. עוד מעט שבוע חדש, וננסה שוב. אולי כדאי השבוע לא לקרוא עיתון, והדברים ייראו אפילו טוב יותר. אם נצטמצם לסביבה הקרובה שלנו, לא נרים עיניים מעבר לסף הדלת, המצב ישתפר פלאים, ואפילו לא נצטרך לקום מן הכורסה ולעשות מעשה. חבל לקום בדיוק עכשיו, כשתכף מתחיל בטלוויזיה תיק סגור, משחק מכור או איזו תכנית אחרת שאנחנו אוהבים. אבל אם באמת נעים וטוב, מה זו התחושה הזו, שבוערת לי בבטן?

איך אפשר להסביר את חוסר הנוחות שבועט מבפנים? אלה לא פרפרים שמלטפים בבטן, אלא נשרים גדולים, שמטיחים את הכנפיים שלהם בצלעות, בסרעפת, בריאות, בלב. קשה לנשום כשהם שם בפנים. משהו לא בסדר. בכל שבוע מחדש מגיעה המחט שמפוצצת את הבועה. פיגוע, מעילה, שחיתות, אלימות ברחוב, הרוגים, תאונת דרכים, כותרת בעיתון, בירוקרטיה, חשבון חשמל. לפעמים קשה לשים את האצבע, אבל משהו מערבב את האיברים הפנימיים וגורם לחוסר שקט. איך שהוא, כל פעם מחדש, חוזרת התחושה שיכול להיות אחרת. זה לא בלתי אפשרי להאמין שיכול להיות טוב גם ביחד, לאורך זמן, כל הזמן.

חייבת להיות דרך להרים את העיניים, לפתוח את הלב, את החלונות ואת הדלת, להכיר את השכנים, להכניס אורחים, לצאת מן הבית ולשוב אליו, והכל בלי חשש ובלי פחד. לא עוד שיטות למציאת השלום הפנימי שלי עם עצמי, בתוך חדרי הקטן ובין האוזניים. משהו גדול יותר, שמחבר את השלום שלי עם זה של הסובבים אותי, במשפחה, בין החברים, בעבודה, ברחוב, במדינה. עם כל הכבוד לספרים ולפרסומות על השלום שמתחיל מבפנים, שזה בסדר גמור מבחינתי, השלום הפנימי הזה לא יכול להמשיך להתקיים בנסיבות חיצוניות של קשיים כלכליים, מצב בטחוני מתנדנד, שחיתויות וזיהומים מכל עבר.

אחרי שמצאנו אותו, על מנת להמשיך לקיים את השלום הפנימי, לא רק בשבת בצהריים, אלא בכל יום בשבוע, בכל ערב, בכל בוקר, בכל רגע, עלינו למצוא דרך לטפח שלום שהוא לא רק אינדיבידואלי, אלא גם קולקטיבי. הדרך הזו, היא בדיוק ראשית החזון האבוד, הדרך להפוך את המדינה למקום שטוב וראוי לחיות בו. למקום, שאם היינו צריכים לבחור, והיינו בוחנים כמה אפשרויות, מודדים יתרונות מול מגרעות, משווים, שואלים את השכנים, בודקים את בתי הספר, מחפשים באינטרנט, בסוף היינו בוחרים אותו. את המקום המיוחד הזה, שנועד לנו ואנו נועדנו לו, ואפשר עוד לשפר אותו – מדינת ישראל, הבית שלנו. ואז, במקום שטוב לחיות בו באופן קולקטיבי, יכול השלום הפנימי, האישי, להתקיים לאורך זמן.

נראה לי, שהפתרון נמצא בדברים הקטנים, לפחות בתחילת הדרך. אם האנשים שיושבים במסעדה החדשה ליד הכיכר, הזוג עם שני הילדים, הסטודנטים האמריקאים, היונים, הבחור שיושב על הספסל, ועוד כמה אנשים, יצליחו למצוא יחד את המכנה המשותף שעליו כולנו מסכימים, אפשר יהיה להזיז משהו. אם נחבר כמה נקודות הניתנות לביצוע, נסכים שהן כדאיות ונדבר עליהן, סביר להניח שמישהו כבר ירים את הכפפה. ההגדרות הישנות של ימין ושמאל בישראל כבר מזמן פשטו את הרגל והפכו לסיסמאות ריקות או כינויי גנאי. צריך לזנוח אותן ולהתמקד בתוכן. השיטה הפוליטית שלנו אולי מתעוותת עם השנים, אבל אם נושא הופך להיות חם ופופולרי, ומספיק אנשים מדברים עליו ובעדו, לפתע מתעורר הכוח האנושי להוציאו אל הפועל. למעשה, זו דמוקרטיה בהתהוותה. דעת הרוב מחלחלת למעלה, אל אותם אנשים בעלי השפעה ויכולת, והם מבינים, שעל מנת להישאר בעמדות שלהם, הם צריכים לאמץ את דעת הרוב. אין מדובר בחוכמה גדולה של יחידים, כי אם בחוכמה מצרפית של רבים, אשר יחד מוצאים את הדרך הטובה ביותר עבורם, את האמת הפנימית – אבל לא של היחיד, כמו שמנחים אותנו היום ספרונים ליד הקופה בחנות הספרים, אלא אמת פנימית ציבורית, זו של כולנו.

והאמת הזו – אמת אישית לשיפור קולקטיבי – מורכבת מדברים קטנים. לכל אחת ואחד מאתנו עולה כזה רעיון מדי פעם. משהו פשוט יחסית, שאפשר לבצע, שלא בהכרח עולה הרבה כסף או מבטל דברים נוספים, שעוזר להרבה וכמעט ולא פוגע באחרים. מן רעיון כזה, שמדהים שלא יישמו אותו כבר מזמן, וחבל באמת, כי אין אף אחד שיתנגד לו. משהו כזה שיעזור לכל אחד אפילו מעט, אבל ביחד עם עוד כמה רעיונות, עשוי לחולל שינוי של ממש. אז למה לעזאזל זה לא קורה, אנחנו שואלים את עצמנו, וממשיכים הלאה. אולי בפעם הבאה שזה יקרה, נקדיש לזה כמה דקות, נכתוב את זה ונשלח לראש העיר, לחבר כנסת, לראש הממשלה. כאלטרנטיבה, יש כתובת בסוף הספר הזה, שם אפשר לרכז רעיונות ותגובות, ואז ננסה להפיץ אותם הלאה. תנו לרעיון שלכם הזדמנות, נסו לחלוק אותו עם אחרים. אולי ככה הוא יתפוס תאוצה. אולי זה נאיבי, ייתכן בהחלט שזה ילדותי, אבל באווירה אופטימית של יום שבת, אני לא רואה סיבה שזה לא יצליח.

* * *

בדרכי הביתה מן הכיכר עבר מולי דוֹס. אדם לבוש שחורים, מעוטר בזקן ופאות לחיים, חרדי אמיתי. לא סתם קרא להם פעם בן דוד שלי שהגיע לביקור מדרום אפריקה "פינגווינים". הם באמת לבושים ככה, בשחור-לבן. במשך השבוע, האזור הזה, בין כיכר רבין לאיכילוב, דווקא רגיל לחרדים, שבאים לעבוד ברבנות ששוכנת על השדרה, אבל בשבת הוא היה חריג בנוף המקומי, עם המסעדות ובתי הקפה הפתוחים. לעיניהם של התיירים הבודדים ליד האנדרטה, הוא בטח נראה כמו דמות ציורית שברחה מסט צילומים של איזה סרט. בשונה מהתיירים, אני רגיל לחרדים. בתור מי שגדל בירושלים, חלקתי עם חרדים את המושבים באוטובוס באופן יומיומי ולמדתי להכיר אותם כבני אדם כמוני. אבל עכשיו, אחרי כמה שנים בתל-אביב, התמונה הראשונה שעולה לי בראש כשאני רואה חרדי ברחוב, מורכבת מסטיגמות, וישר קופצות לי לראש הברכות הרגילות: אוכלי חינם, פרזיטים, משתמטים.

בבחירות האחרונות שטפו אותנו באמירות כאלה ושכחו שמדובר בבני אדם, בסך הכל דומים לנו, שרק בחרו בדרך חיים אחרת ממניעים רוחניים ודתיים. אין סיבה להתפעל מצעירים יוצאי הטיול בהודו, שמחליפים את שמם העברי בכינויים מצחיקים ומקימים אשרם בערבה, ובאותה עת לזלזל בהקרבה האישית של החרדים למען אמונתם. הבעיה עם החרדים מתחילה ונגמרת במקום שבו הוויתורים האישיים שלהם פוגעים בחברה שמסביבם. והנה לכם רעיון קטן, שכולנו יכולים להסכים לו, ואולי, אם נתאמץ קצת, יוכל לשנות את פני החברה שלנו. אם נקטלג את האנשים סביבנו לא לפי אמונתם או צורת לבושם, אלא לפי מידת התרומה או הפגיעה שלהם בחברה, נתקדם צעד אחד קדימה. זהו עוד אחד מן הפרטים הקטנים, כמו פילטר על עדשה של מצלמה, שיכולים לשנות את הצבעים בתמונה.

במקום שטוב וראוי לחיות בו, כל אחד חי את חייו כראות עיניו, כל עוד אין הוא פוגע במרקם החברתי שסביבו. כל עוד אדם מקיים את עצמו, תורם את חלקו לחובות האזרחיות המוסכמות על הכלל ואינו פוגע בזולת, יש לו מקום בינינו. המדינה שלנו היא ביתו הלאומי של העם היהודי, והיא תישאר כזו במעברי הגבול, במסננת מתן האזרחות ובהשקעה בטיפוח התרבות והערכים היהודיים. אבל המדינה שלנו היא גם דמוקרטיה, וככזו, אל לנו, החיים בה, להסתכל לאנשים מתחת לבגדים, בצלחות או בתוך הראש. ליברליות כזו טובה לכולם, כי היא מאפשרת חירות אמיתית, ליהודים וללא יהודים, לגברים, לנשים ולבני אדם מכל הצבעים והעדות, ללא הבדל של העדפות מיניות, קולינריות או פוליטיות. על חלוקת החובות בצורה שווה בין כולם אכתוב בשבועות אחרים, אבל השבוע, נראה לי חשוב מספיק להתמקד בנקודה אחת, כאילו קטנה, שיכולה לשפר אותנו. נקודה הממחישה שהשיפור האישי והקולקטיבי שלנו בנוי מרסיסים קטנטנים של שינוי, אפילו בנקודת המבט.

כולנו בני אדם. זהו. ואם זה נשמע לכם פשוט בקריאה ראשונה, אתם מוזמנים לחשוב על איך תיראה החברה שלנו, אם ההנחה הפשוטה הזו תעמוד בבסיס כל החלטה. וכמו שאמר מזמן ז'וז'ו חלסטרה… ותחשבו על זה.

המשך: שבוע שישי – לפשוט מדים – על שירות צבאי ואזרחי, שוויון, תרומה ותמורה

השאר תגובה