שבוע שני: ערימת שחת – על שחיתות, הכיס שלנו ומה שביניהם

שבוע שני: ערימת שחת

ערוץ 10 עדיין לא מצליח למשוך אליו צופים רבים, לפחות לפי נתוני הרייטינג המפוקפקים, אבל עיתונאים מוכשרים מאוד הצטרפו לשורותיו ועושים עבודה נהדרת, שכמעט אף אחד לא נחשף אליה. מזל שבמקום החדש של ההמבורגרים שפתחו ליד הבית שלי, מגישים על הבר, ליד הערימה של המלפפונים-חמוצים-פרוסים-דק, גם את התכנית של עמנואל רוזן, אחרת לא הייתי יודע. לא הייתי יודע, שהמוסד לביטוח לאומי משלם מדי שנה לקבלן ירושלמי דמי אחזקה כפולים ממה שהוא אמור לקבל, תמורת עבודות ניקיון ואחזקה שהוא בכלל לא טורח לבצע. מדובר רק באחד המבנים שלהם, וזה מסתכם למשהו כמו שמונה מאות אלף שקל בשנה, כבר כמה שנים. בסך הכל, לפי התחקיר של רוזן, מתברר שהביטוח הלאומי מוציא מיליארדים על בניינים שהוא לא צריך ועל חשבונות מנופחים. זה בדיוק אותו מוסד לביטוח לאומי שממש לאחרונה נאלץ לקצץ את הקצבאות לילדים, נכים ומשפחות נזקקות, ודחף עוד כמה עשרות אלפי אנשים עמוק מתחת לקו העוני.

המשמעות של המושג שחיתות היא כפולה. דבר ראשון, לוקחים את הכסף שלנו, שאנחנו בעצמנו הרווחנו והעברנו למדינה בצורת מסים, ובמקום לחלק אותו בצורה חכמה למטרות טובות, נותנים אותו לאיש אחד. חשוב להבין, זה לא שלוקחים כסף מהעשירים – אין כאן עניין של לדפוק את השיטה – את הכסף לוקחים מהאנשים הכי חלשים שיש, כי הקיצוץ הראשון בתקציב תמיד יהיה אצלם, מי שאין לו פה לצעוק בו. זאת אומרת, שחיתות היא מילה יפה לגנבים מניאקים, שלוקחים אוכל מילדים ונכים ונותנים אותו לידיים של איש אחד, עשיר בדרך כלל, רק משום שהוא מקורב למישהו בעל השפעה במקומות הנכונים.

אבל המשמעות השנייה של השחיתות מרתיחה הרבה יותר. בגלל המחשבה המעוותת שהתפתחה בשנים האחרונות, המושחת נתפס לפעמים כגיבור. וואלה זה, יצא גבר, דפק את המערכת. במקום שנוקיע את המושחתים, ואם אפשר גם נקיא עליהם בדרך, אנחנו מייחסים להם כוח ותחכום ראויים להערכה. לא במקרה, המעגל השני והשלישי של הפוליטיקה בישראל מספק קרקע פורייה לסיפורים של השחיתויות הכי גדולות. אתם מוזמנים לחפש אותם במרכזי המפלגות, בחברות הממשלתיות, בעיריות, במועצות המקומיות. אנחנו מקדמים אותם, את האנשים שגנבו את האוכל מהילדים, כי הם נראים לנו חזקים וחכמים.

פעם בשבוע בערך מתפרסמת פרשת שחיתות, לפעמים ענקית של מיליונים ולפעמים בממדים מקומיים, רק כמה עשרות אלפים. לפעמים עיתונאי זריז מקבל טיפ מגורם מעורב. במקרים אחרים, מבקר המדינה או מבקר העירייה מוציאים לאור ספר שלם על שחיתויות. וזה תמיד נגמר אותו דבר. מבקר המדינה, אם הוא גבר או אישה, הוא תמיד מבוגר, מדבר לאט, ועד שהוא גומר לדבר כבר שכחנו במה הוא התחיל. העיתון, מצדו, תמיד רודף אחרי כותרת, אלא שעד שהשיג אחת, כבר המשיך לחפש את הבאה בתור. וככה, אף פעם אין סוף לסיפור השחיתות. אנחנו רק מגלים שקרה משהו, מישהו גנב לנו את הכסף, אבל אנחנו כבר יודעים שכנראה לא יעשו עם זה שום דבר. משהו צריך להיות ממש לא בסדר אתנו, אם אנחנו מסכימים לשמוע כל כמה ימים על עוד מישהו מושחת, ולהמשיך לחיות כאילו לא קרה כלום.

בזמן שחשבתי על השחיתות התעצבנתי מאוד. פתאום הבנתי שאולי צריך פשוט לשנות את נקודת המבט. אולי אני לא מספיק רגיש, כדי להבין שכל פעם ששילמו לקבלן ההוא שמונה מאות אלף שקל, הכסף לא הגיע לילדים חסרי מזל ונטולי שניצל. מה לעשות, שבמקום לחשוב על הילדים הרעבים, אני חושב על הכסף שלי. אני כנראה חלש, וחושב על עצמי יותר מדי, אבל אני לא בטוח שאני לגמרי לבד בסיפור הזה. נגיד שקניתי השבוע מתנות לכל המשפחה לכבוד חנוכה, בהוצאה של עשר פעמים ח"י, כלומר מאה שמונים שקל, וקיבלתי מתנה לחג מהבוס שלי, ארבע מאות שקל (בחלומות). בלי להיכנס לחישובים מוגזמים, על המתנות שילמתי בערך שלושים שקל מע"מ, והמתנה היתה צריכה להיות כפולה, אבל חצי הלך למס הכנסה. ביחד זה ארבע מאות שלושים שקל, ממני למדינה בהוקרה. סכום נאה שיכול היה להיות מושקע במערכת החינוך, למשל, כדי להאריך את יום הלימודים. אבל לא. למרות כל הרפורמות, בפועל, יום הלימודים בשנה הבאה יהיה קצר יותר, כי כל הכסף ששילמנו, אני ועוד כמה עשרות אלפי אנשים טובים, הלך לכיס של הקבלן ההוא מירושלים, שהצליח להוציא מהביטוח הלאומי סכום כפול ממה שמגיע לו ועוד על עבודה שהוא בכלל לא עשה. זה כבר נראה אחרת – במקום לשמוע על השחיתות בביטוח לאומי ולהגיד, שבאמת חבל על הכסף של המדינה, אני אומר – זה היה הכסף שלי. אני, במקום לממן בית ספר, מימנתי גנב.

זאת שחיתות בשבילי. אולי צורת המחשבה נשמעת קצת אנוכית, אבל היא עוזרת לי להבין מה זו שחיתות. בפעם הבא שאשמע ברדיו את מבקר המדינה מדבר לאט על מישהו שלקח כסף שלא הגיע לו, אני אדמיין אותו שולח יד לתוך הכיס שלי, ולוקח את המעט שנשאר לי בתוך הארנק.

הנה עוד דוגמה. לפי דוח המבקר של אחת הערים הגדולות, עובד בכיר בעירייה סידר לעצמו קומבינה, וקיבל במשך עשר שנים הוצאות רכב כפולות. והוא לא נסע כל בוקר פעמיים לעבודה וחזר בערב פעמיים הביתה. קומבינה, אבל הוא היה איש חזק, וכולם שתקו. לצערו, מבקר העירייה היה כנראה מישהו מתחיל שלא ידע שהוא אמור לשתוק, והחליט להעלות את הנושא בדוח שלו. בשבילי, העובד הוא לא אחלה קומבינטור ולא גיבור, והוא גם לא סתם עוד גנב מניאק, שבגללו אין לעירייה כסף לתקן חורים בכביש שגורמים לתאונות דרכים. מבחינתי הוא הרבה יותר גרוע. הוא גנב ממני אישית, פרץ אליי הביתה באמצע הלילה, כשאנחנו ישנים, והרים מהקופסה של המטבעות על המקרר מאה אלף שקל. זה המון כסף, אנחנו עבדנו שנה שלמה בשביל להרוויח אותו. בוא'נה, בוא'נה יה חרא, תחזיר את הכסף, אני צועק אחריו. אבל הוא לא מחזיר, וזו כבר הבעיה האמיתית שלנו.

מבקר העירייה האמיץ חקר, בדק, אסף חומר, העז ופרסם את הדוח שלו, אבל אף אחד לא עשה ולא יעשה אתו כלום. החוברת הדקה של ביקורת העירייה תונח על גבי הספר השמן של מבקר המדינה, המונח בעצמו על ערימה גבוהה של דוחות ביקורת קודמים מלאים בשחיתויות. ערימת שחת. אין שום סיכוי שמישהויעלה דווקא על הסיפור של הגנב הזה בין כל יתר המושחתים. זה כמו למצוא מחט בערימה של שחת. אם רק היינו מוצאים דרך לדרוש בחזרה את הכסף מהגנב בעירייה, ומעוד הרבה מושחתים אחרים שאנחנו שומעים עליהם כל הזמן, אולי היינו יכולים לעשות עם הכסף משהו טוב. לתקן קצת את המדינה, שתהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו. ואתם יודעים מה? חיפשתי ומצאתי, ודווקא יש לי רעיון, אבל אני מזהיר – הוא קצת מורכב ואני מבקש טיפה של סבלנות. אולי זה ישתלם לנו, ואם לא, אז גם כאן אני מזמין אותך לחשוב על רעיון אחר ולשלוח אליי. התרומה הצנועה שלך למלחמה בשחיתות. בינתיים, כצעד ראשון, אפשר להתחיל מלהקדיש קריאה של שלוש פסקאות, ונראה לאן נתקדם אחר כך.

לפני כמה שנים, במסגרת הלימודים באוניברסיטה, התנדבתי לתנועה למען איכות השלטון. פגשתי שם אנשים טובים, שמקדישים את כל מרצם למלחמה בשחיתות הציבורית, או כפי שהצעתי קודם, להדיפה של השודדים שלוקחים את הכסף שלך ושלי ונותנים אותו לקומץ מקורבים. לפני כמה חודשים, בעקבות שיחה עם שי, שהוא גם החבר הכי גבוה שלי, החלטתי להתקשר אל ברק מהתנועה בקשר לאיזה רעיון חדש שעלה. החלטתי, וכמובן שדחיתי את הטלפון שבוע אחרי שבוע, עד שברגע של חולשה, באמת הרמתי טלפון. וראו זה פלא, אפילו שלא דיברתי עם ברק כמה שנים, הדבר הראשון שהוא אמר לי היה, "נו, קיבלת את הפקס שלי?". לרגע חשבתי, שהוא מנסה עליי את התרגיל הידוע של מכרים שלא נעים להם שהם לא טרחו להתקשר ביום ההולדת או בפסח האחרון, ולכן אומרים משהו כמו – "בדיוק התכוונתי להתקשר אליך". אבל ברק הוא לא כזה, ובאמת הלכתי ומצאתי בפקס של הבוס שלי במשרד מכתב של ברק שממוען אלי. צירוף מקרים, אתם אומרים? גם אני חושב ככה, אבל בטח יש מישהו שהיה בונה על זה איזו תיאוריית זמן מרחב סימבולית, שבזכותה כדאי לקחת ברצינות את הרעיון שהיה מרכז השיחה הזו.

בבסיס הרעיון עומדת תפיסת השיתוף של הציבור באכיפת המלחמה כנגד השחיתות, וזה דווקא הולך יפה מאוד עם ההתייחסות למושחתים כאל גנבים, כאלה שמוציאים כסף מהארנק של כל אחת ואחד מאתנו. אם הקבלן ההוא מירושלים או העובד מהעירייה גנבו ממני את הכסף, והמדינה לא עשתה כלום במשך תקופה מסוימת, אין שום סיבה למנוע ממני לתבוע מהם את הכסף בחזרה. הבעיה היא, שמתוך המיליון שקל שהקבלן גנב, לצורך הדוגמה, החלק שלי הוא קטן מאוד, נאמר מאה שקל, כי בפעם האחרונה שפגשתי את מנהל סניף הבנק שלי הוא לא חייך אליי כאילו יש לי מיליון שקל שאפשר לגנוב ממני. ובשביל מאה שקל, לא שווה לי להיגרר לבית המשפט להליך של חודשים או אפילו שנים, ולהוציא בדרך הרבה יותר. במילים אחרות, אין לי תמריץ מספיק שידרבן אותי לצאת לפעולה. התוצאה היא, שהגנב שהצליח לחמוק מידיהן של רשויות החוק, נשאר לחגוג עם הכסף שלנו ומחייך כל הדרך אל הבנק. כדי למחוק לו את החיוך ולהחזיר את הכסף לקופה הציבורית, מה שצריך לעשות הוא לאפשר לכל אחד לתבוע את המושחת בבית המשפט בשם המדינה, ובמידה שהתביעה תצליח, להעניק לתובע אחוז מסוים מן הסכום שיוחזר. כמו בתביעה ייצוגית. התוספת והיתרון של הצעה זו, על פני האפשרות של עתירה לבג"ץ שקיימת במקרים רבים, היא התמורה הכספית, אותו אחוז שישולם לתובע כתמריץ להגשת התביעה.

מסתבר שחוקים דומים, המאפשרים תביעה נגזרת בשם המדינה בנסיבות מסוימות ומבטיחים תמריץ כלכלי לתובע המנצח, קיימים גם בארצות הברית, והניסיון האמריקאי מספר על הצלחה מסחררת. תוך שנים ספורות הצליחו כמה תביעות כאלה להחזיר לקופה הציבורית מיליוני דולרים, והתמריץ הכלכלי יצר התמחות של עורכי דין ואנשי מקצוע אחרים, המפקחים, כל אחד בתחומו, על פעולות הממשלה והשלטון המקומי. אמנם המניע כולל גם רווח אישי, אבל בפועל יוצא שהם משרתים את כלל הציבור. אם נשכיל לבנות מודל מתאים לשיטה הישראלית, עם בלמים נכונים נגד ניצול לרעה, נצא כולנו נשכרים, בתוספת כמה מיליונים שחסרים כל כך בתקציב המדינה. אין זו הפרטה מלאה של האכיפה, אלא הושטת יד מסייעת של כלל הציבור. ובנוסף, כל אחד מאתנו יקבל כלי שבעזרתו יוכל לרדוף אחרי המושחתים, שבעצם גנבו לנו את הכסף. וזה אפילו לא עולה למדינה גרוש.

בשורה התחתונה, השחיתות נפוצה במערכת הציבורית בגלל אמת אחת פשוטה – קל יותר לבזבז כסף של אחרים. המערכת הציבורית מורכבת מבני אדם, עם הרבה יתרונות, אבל גם עם חולשות אנושיות, והם לא תמיד מקפידים על כספי הציבור באותה מידה שהם מקפידים על כל הוצאה והכנסה בביתם שלהם. הנטייה הזו לחוסר זהירות בכספי ציבור מובילה לדיון בנושא הרחב יותר של תקציב המדינה והדרך שבה הוא נקבע, אבל נראה לי שכדאי להמשיך את המסע שלנו צעד אחר צעד, ולא ישר לטוס לירח. הצעד הבא יהיה למקום שכולנו היינו בו, ואליו גם נשלח את הילדים שלנו. ולא, אני לא מתכוון לקניון.

המשך: שבוע שלישי – המתמיד – על חינוך, השקעה בחינוך ושקיעת החינוך

השאר תגובה