חלק ראשון – פרק ד' – מתחילים לעשות

ד'

בערב נסעו תמר ויואב לירושלים. מוקדם יותר, כמו בכל יום שישי אחר הצהריים, שיחק יואב כדורסל במגרש של בית ספר ברמת אביב. יחד עם קבוצה של חברים, היה מוציא את האנרגיה שהצטברה אצלו בגוף במשך כל השבוע. בטלוויזיה הוא העדיף כדורגל, ובעדיפות כל משחק של בית"ר ירושלים, אבל לשחק – רק כדורסל. המגרש של בית הספר הצפוני היה טוב יותר מכל מגרש פתוח שהכיר בירושלים. הקבוצתיות, המסירות, הזיעה, הצחוק בהפסקות הקצרות בין המשחקים, כולם הזכירו לו ימים יפים בירושלים. עברו אולי חמש עשרה שנה, אבל בשכונת ילדותו כבר אי אפשר היה למצוא ילדים שמשחקים כדורסל בחוץ. יואב אהב להרגיש את השרירים כואבים אחרי המקלחת, לפני שיצאו לכיוון ירושלים.

במכונית הישנה שלהם, שהצליחו לקנות מאח של יואב בעסקה מצוינת לפני שזה נסע לאמריקה, סיפר לתמר כמו תמיד איך ניצח או הפסיד בכדורסל, מי הגיע ומי הבריז. אבל הפעם, במקום להגביר את המוסיקה ולשיר עם הרדיו אחרי סיפורי הכדורסל, המשיך לספר גם על השיחה שהיתה לו עם ערן בצהריים. "השורה התחתונה", סיכם יואב את תיאור השיחה, "היא שצריך למצוא דרך להגיע אל האנשים. צריך למצוא מדיום שדרכו נוכל להעביר את הרעיונות שלנו, ככה שגם אותם אנשים שנמאס להם מפוליטיקה, אלה שחיים רק את ההווה ואולי אפילו איבדו תקווה לעתיד טוב יותר, יקשיבו".

בסיבובי הכביש שבין לטרון לשער הגיא נסעו הרבה מכוניות קטנות. בדרך כלל, בכבישים בינעירוניים, אפשר לראות בעיקר מכוניות משפחתיות גדולות, אבל בכל יום שישי בערב היתה קהילת הירושלמים של תל-אביב יוצאת לדרכים לביקורי הורים. מאות ירושלמים, ביניהם כל החברים של תמר ויואב, עברו לגור בעיר הגדולה מסיבות שונות, אבל כמו כל ילד-טוב-ירושלים הקפידו לעלות לבירה לאכול אצל ההורים בכל סוף שבוע. המכוניות שלהם, כיאה למי שאמורים היו להיות דור העתיד של מעמד הביניים אבל בפועל אכלו ארוחת ערב אמיתית רק פעם בשבוע אצל ההורים, היו לרוב קטנות וישנות יחסית. זה מה שיכלו להרשות לעצמם, וגם זה בדרך כלל עם עזרה מההורים. תמר הסתכלה על המכוניות וחשבה שמי שיושב בהן הם בדיוק האנשים שאליהם צריך להגיע. "לדעתי", היא אמרה אחרי שנתנה ליואב לסיים את המונולוג שלו, "צריך לחלק את מה שאתה אומר לשניים. דבר ראשון, צריך לחשוב על איזה רעיונות חדשים בדיוק אתה מדבר, כי זה ממש לא מובן מאליו. לא נראה לי שיש לך תשובות מוכנות לכל נושא. רק בשלב השני, כשהרעיונות שלך יהיו מגובשים, אפשר יהיה לנסות למצוא דרך להגיע אל האנשים ולגרום להם להקשיב. לא בטוח בכלל שהם יסכימו אתנו, אבל גם הקשבה זו התחלה".

יואב כיבה את הרדיו. עם האנטנה השבורה שלהם, אחרי שער הגיא ממילא אי אפשר לקלוט תחנות שמשדרות מוסיקה. "אני מסכים", הוא השיב, "אבל אני לא בטוח שאפשר להפריד בין שני השלבים, כי את הרעיונות צריך להתאים למדיום. אם אנחנו כותבים ספר, זה סיפור אחד, ואם אנחנו מתכוונים לארגן מפגשים ושיחות, צריך להיערך לזה אחרת". הוא עצר לרגע ושאל, "את חושבת שאני יכול לכתוב ספר? למה שמישהו יקרא אותו בכלל?". יש בזה משהו, חשבה תמר, אבל לא רצתה להעכיר את ההתלהבות של יואב. "אני מציעה שתתחיל מגיבוש הרעיונות שלך בכתב, אפילו בנקודות או בקטעים קצרים. אפשר יהיה להשתמש בחומר הכתוב אחר כך, גם לצורך כתיבת ספר וגם לפגישות, אתר אינטרנט, מאמרים בעיתון או כל דבר אחר. בכל מקרה, אתה חייב לשבת ולכתוב משהו, ונראה מה ייצא". תמר ידעה שזה קל יותר להגיד מלעשות.

בקצה העלייה של הקסטל, הם פנו לתוך מבשרת ציון, הפרבר המערבי של העיר. ההורים של יואב עברו לשם אחרי שהוא התגייס, יחד עם עוד הרבה משפחות אחרות. אלפי אנשים שרצו להישאר קרובים לירושלים, אבל לא יכלו לגור בה יותר, עם הררי הקשיים שלה. הפעם הם רק קופצים להגיד שלום, וממשיכים משם לירושלים עצמה, אל ההורים של תמר, שנשארו לגור באבו-טור. פעם הייתה זאת שכונת יוקרה ירושלמית והיום מעין עיירת גבול. בהמשך הרחוב שלהם, לא יותר ממאתיים מטר במורד הגבעה, נעלמו המדרכות והשכונה הפכה לכפר ערבי ירושלמי. פעם היה זה אולי סמל מלאכותי לדו-קיום, והיום בעיקר מקור לחיכוך מתמשך וקשה. לא מזמן נרצחה מישהי בטיילת למטה. אחרי כמה ימים התברר שהטרוריסטים היו בעצם ילדים מהכפר. עוד במבשרת, כשחלפו על פני הקניון החדש בכניסה, חשב יואב על ההבדל העצום בין החיים בתל-אביב, עם השגרה האופנתית שלה וההומוגניות היחסית של האנשים, לבין ירושלים, שבה ההנאות והיופי הן רק על פני השטח, אבל מתחת רוחש לו מאבק מתמיד בין יהודים לערבים, בין חרדים לחילונים, בין ישן לחדש. "את צודקת", אמר כשהחנו את המכונית מתחת לבית הוריו, "יש לי הרבה רעיונות, אבל אני חייב לסדר את המחשבות. הבעיה היא שאין לי מושג מתי אני אמור להספיק לכתוב משהו. כל השבוע אני תקוע בעבודה, כדי שנוכל להתקיים ממשהו, וכל סוף שבוע אנחנו מתרוצצים בין התחייבויות משפחתיות".

"אני אעזור לך, אנחנו נמצא זמן", ענתה תמר בחיוך והוסיפה, "בוא נקבע שתוך חודש וחצי, עד סוף דצמבר, אנחנו גומרים לפחות שלב אחד של גיבוש רעיונות". היא נתנה לו נשיקה רכה, החזיקה לו את היד לרגע, ויצאה מן המכונית אל הקור הירושלמי.

 המשך: ללקק את המרפק – חלק ראשון – פרק ה' – חזון חדש

השאר תגובה