ארכיון הקטגוריה: המחאה החברתית

הרוב כן קובע – טור מתוך ידיעות אחרונות 12.8.12

תומר טרבס – המחאה החברתית

ההפגנה האחרונה במוצאי שבת בכיכר המוזיאון בתל-אביב הייתה קטנה יחסית. הציבור הרחב נשאר בבית, מבולבל ואדיש. ההתעוררות המרגשת של הקיץ שעבר אמנם הביאה לשינוי תודעה חשוב  העם עדיין דורש צדק חברתי  אבל חלפה שנה ונראה שאי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת.

ובכל זאת, הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש סיבות רבות לרצות שינוי במציאות החיים בישראל. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב והגזירות החדשות ממילא מוחקות את ההישגים. לכן, המחאה החברתית לא מתה, היא פשוט עוברת לשלב הבא.

הרוב כן קובע - טור של תומר טרבס - ידיעות אחרונות - 12.8.12

הרוב כן קובע – טור של תומר טרבס – ידיעות אחרונות – 12.8.12

השלב הבא הוא התארגנות נכונה, שתשפר את הסיכוי לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות היא גדולה מאוד, ובכל זאת קולה כמעט אינו נשמע במערכת הפוליטית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכמים. הסקטורים ובעלי ההון הגדולים משפיעים הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהם, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. אנשים שהצביעו בבחירות האחרונות למפלגות הגדולות, ומרגישים היום לא מיוצגים. אנחנו קבוצה גדולה ומשמעותית, עובדים, משלמים מסים, משרתים, אבל לא סופרים אותנו. כדי לשנות את המצב, אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אנחנו מסכימים על רוב הנושאים, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה. למעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב.

בתור התחלה, לא נוכל להתאחד בתוך מפלגה. זו דרישה קשה מדי, וממילא בתנאי השיטה הקיימים המפלגות לא מצליחות לשנות. קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה: ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת, המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב-שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוך המפלגות, ואם יהיה צורך  גם בכנסת ובממשלה, עד שנחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב כן קובע. אין הדבר אומר, חלילה, לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום, שבו דעת הרוב לא נחשבת כלל, הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי, והוא בשל לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות, צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית.

פורסם במקור: ידיעות אחרונות, 12.8.12 (עמוד 24).

עוד על ההתארגנות: תנועת עורו.

השלב הבא של המחאה החברתית

ההתעוררות המרגשת של אזרחי ישראל בקיץ שעבר הביאה לשינוי תודעה חשוב. העם דורש צדק חברתי. אבל חלפה שנה. אי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת. ואכן, ההפגנות החדשות התקשו לייצר אהדה ציבורית רחבה כמו בשנה שעברה. בקרב המארגנים נערכים קרבות אגו מרים. ההכחשה המתמשכת לגבי ההתחברות הברורה למפלגות לא מוסיפה חן. והרושם שנוצר בשבוע שעבר, של אלימות גואה וחציית קווים אדומים, חיזק את התחושה שקיים נתק בין המפגינים לציבור הרחב.

אבל הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש לנו סיבות רבות לרצות שינוי ולציבור בישראל מגיעה מדינה טובה יותר. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב. ולכן, המחאה החברתית לא מתה. היא פשוט עוברת לשלב הבא. בוגרת יותר, עקבית, ועם סיכוי טוב להצליח.

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

הפגנות הן כלי להבעת דעה. כלי חשוב, אבל בהחלט לא היחיד במאבק דמוקרטי. ובכל מקרה, הן מסתיימות בהשמעת הדעה ולעתים בסיקור עיתונאי. מכאן ועד ליצירת שינוי אמיתי הדרך ארוכה. בהמשך הדרך מתקבלות החלטות בכנסת ובממשלה, אך אפילו אלה אינן היעד הסופי, שכן צריך גם לעקוב אחרי הביצוע, ללמוד ולשפר. בקיץ שעבר חווינו הפגנות משלהבות, אבל אסור להתאהב בהן כשלעצמן.

השלב הבא הוא התארגנות. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות בישראל היא גדולה מאוד ובכל זאת, קולה כמעט ואינו נשמע במערכת הפוליטית הישראלית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכים. החרדים, המתיישבים ביהודה ושומרון, וכן, גם בעלי ההון הגדולים, משפיעים על קבלת ההחלטות במדינה הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהקבוצות הקטנות משהו, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. קבוצה רחבה שמסכימה למעשה על חשיבות כינונו של סדר יום אזרחי חדש, ושרוצה לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. אך אנחנו צריכים להתגבש ככאלה. אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה, ולמעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב לנצח.

כחלק משלב ההתארגנות, קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה. ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

או אז, כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות, אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוככי המפלגות, ואם יהיה צורך גם בכנסת ובממשלה, עד אשר נחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב קובע. אין הדבר אומר חלילה לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום שבו המיעוט כופה את דעתו על הרוב הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי והוא בשל היום לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות, ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית. בשבוע שעבר ראינו עלייה מדאיגה ברמת האלימות בהפגנות, הן מצד אחדים מהמפגינים שהשחיתו רכוש והן מצד המשטרה שדומה שהגיבה בצורה מוגזמת. אמנם הפגנות דומות ברחבי העולם היו אלימות הרבה יותר, אבל מוטב לנו שלא לגלוש במדרון האלימות החלקלק ולעצור אותה מבעוד מועד. לכן, עלינו לצאת כנגד כל גילוי של אלימות. בכל אופן, הציבור הרחב עובר לשלב הבא.

העם דורש חדק צרפתי – המחאה החברתית מתחדשת

תמונות, רשמים ומסקנות מההפגנה הראשונה – ולא האחרונה – של מחאת קיץ 2012

עם צאת השבת, בערב של ה-12 במאי 2012, זרמו לכיכר רבין בתל-אביב מאות בני אדם בקריאה להחזיר את המדינה לאזרחים. פחות או יותר. הקריאה לא הייתה אחידה, ויכוח נוקב סביב האופי הפוליטי וההנהגה של המחאה העכיר במעט את האווירה, ועדיין – ההתרגשות הייתה באוויר. אזרחי ישראל מתעוררים לקיץ חדש ומפסיקים לשתוק. עם התפזרות ההפגנה, מוצעים כאן שלושה רעיונות לשיפור ושורה תחתונה של תקווה.

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

מה בדיוק אנחנו דורשים?

המסר של ההפגנה לא היה אחיד, בלשון המעטה. לנצח את השיטה, להחזיר את המדינה לעם, להפיץ אהבה, צדק חברתי, להפיל את הממשלה, להתחבר למחאה הגלובלית כנגד הון ושלטון, לשבור את המונופולים, מדינת רווחה. השיר "שירת הסטיקר" שכתב דוד גרוסמן ללהקת הדג נחש הזדמזם מחדש. אם נציג הממשלה היה מגיע להאזין לקול העם, הוא היה מדווח כי העם דורש חדק צרפתי. כדי להביא לשינוי אמיתי, צריך להתגבש סביב דרישות ברורות יותר. זה תהליך והוא יגיע.

המחאה היא לא פוליטית. או שכן

לקראת תחילת התכנית האמנותית קראה אחת המארגנות במערכת הכריזה: "זו הפגנה אזרחית, לא פוליטית. נא להוריד שלטים של מפלגות". רוב השלטים הגדולים בהפגנה היו מטעם מפלגות שמאל, בעיקר חד"ש, מרצ, איתן כבל שרץ בבחירות להסתדרות. היו לה כוונות טובות. צריך באמת להסיר גורמים מפצלים ולהתאחד. עודף הכרזות מטעם מפלגות השמאל מרחיק ציבור רחב מפעילות המחאה וחבל.

אבל המינוח שגוי. ההפגנה דווקא כן פוליטית. דרוש כוח פוליטי כדי להביא לשינוי בסדרי העדיפויות. היא התכוונה שההפגנה אינה מפלגתית. מפלגה, מלשון פילוג, יוצרת חיץ בין אנשים סביב הנושאים שאינם בהסכמה רחבה, כמו גבולות המדינה והיחס למדינות השכנות. אבל המחאה היא פוליטית מאוד. עם הזמן, ייבנה כוח פוליטי חוצה מפלגות סביב הסכמה אזרחית, אשר ישפיע על המפלגות הקיימות ואולי אף ישתלב בתוכן.

מי מנהיג את המחאה?

מארגני ההפגנה עשו מאמץ שלא להעמיד הנהגה. תכנית ההפגנה קבעה כי לא תהיה במה. כל הנאומים נכתבו מראש על ידי המארגנים והכוונה הייתה להקריאם מגובה הציבור על ידי דוברים רבים. הכל כדי לא להבליט אחדים מעל אחרים. הרעיון יפה, אבל זה לא הצליח. במה מאולתרת נוצרה באיזור מוגבה, היא גודרה, הוארה, צולמה והוקרנה על המסכים, ופרצופיהם של נושאי הדברים נראו ברחבי הכיכר, אך בלי לציין את שמם. זו לא הייתה התכנית, אבל זה טוב מאוד. מכל עבר נשמעו שאלות: מי דיבר עכשיו? מי זו? מחאה דורשת הנהגה. נכון, מנהיגי מחאת הקיץ שעבר התפצלו ביניהם וגרמו לפעילים רבים לסלידה. אבל אין זה אומר שהנהגה היא פסולה מעיקרה. כנראה שעדיין לא נמצאו המנהיגים הנכונים, שיוכלו לאחד את השורות, אבל מי יודע, אולי הם היו הערב על הבמה המאולתרת.

יש תקווה

בשורה התחתונה, יש מה לשפר: מסרים אחידים יותר, בניית כוח פוליטי, גיבוש הנהגה מאחדת, אבל עצם יציאתם של אלפי אנשים לרחובות היא חשובה ומעודדת וקריאתם לתיקון מעוררת השראה. הייתה זו הפגנה ראשונה לקיץ 2012, אבל היא בהחלט לא האחרונה. ימים יגידו אם פעילות המחאה תדחוף את הממשלה לביצוע או אולי תשפיע על תוצאות מערכת הבחירות הבאה. אני אופטימי.

מי מנהיג את המחאה החברתית?

מי מנהיג את המחאה החברתית?

ללקק את המרפק – הספר ש(כמעט) הוביל מחאה חברתית

הספר ש(כמעט) הוביל מחאה חברתית

למעלה מ-5 שנים חלפו מאז יצא לאור הספר "ללקק את המרפק" והנה הוא שב וחוזר אלי. בשעתו, נכתב על הכריכה האחורית, שהספר הוא ניסיון לתת סטירה לדור שנרדם בשמירה. זכורה לי במיוחד הסצינה שבה שתי דמויות צועדות בשדרות רוטשילד בתל-אביב, אפופות יאוש, ומקטרות על כך שמעמד הביניים הוא מושג הולך ונעלם וכי לעולם לא יוכלו לרכוש דירה או לקיים משפחה. מי היה מאמין, שכמה שנים מאוחר יותר, באותה השדרה יתיישבו המונים באוהלים עם קריאה דומה מאוד.

מובאה מן הספר:

השניים סיימו את העלייה של שינקין וצעדו בצל של שדרות רוטשילד המשופצות, נהנים מהשקט העירוני של תחילת סוף השבוע. ערן הניד את ראשו לצדדים בתנועה איטית. "אתה והחלומות שלך. אתה לא מבין שלאנשים פשוט לא אכפת יותר?" שאל בשקט, בלי צורך לדבר בקול רם מעל ההמולה של שינקין שהשאירו מאחור. יואב התעקש. "איך לא אכפת להם? כולנו קורעים את התחת כל יום מתוך ידיעה שבמקרה הטוב, אם נחסוך שקל לשקל, אולי נצליח לקנות מכונית יד שלישית שבקושי עולה את הקסטל. מאיפה בדיוק אנחנו אמורים לממן דירה?". ערן ויואב סובבו את הראש אחרי בחורה שעברה בשדרה בכיוון ההפוך מהם, במכנסיים נמוכים וצמודים. יואב המשיך, "מאיפה בדיוק נביא כסף כדי לגדל ילדים יום אחד? ואנחנו עוד אמורים להיות דור ההמשך של מעמד הביניים. הכל פיקציה. אין יותר מעמד ביניים ואין נעליים".

לו הייתה אז קיימת הטכנולוגיה של היום, אולי אפשר היה להפיץ את הרעיונות טוב יותר. אבל הרשת הייתה עוד בחיתוליה. ואולי גם הציבור לא היה מוכן. כך שאפילו שהספר נמכר בכמה מאות עותקים וכמה אנשים טובים מאוד קראו אותו, אי אפשר לצערי לייחס לו אפילו שמץ מהמחאה הציבורית של קיץ 2011. אבל אולי עוד לא מאוחר לקרוא ולקבל רעיונות…

 

ובכן, לרגל השקת הבלוג החדש, אני שמח להעלות כאן את הספר כולו – ללקק את המרפק מאת תומר טרבס.

ללקק את המרפק מאת תומר טרבס

כריכת הספר ללקק את המרפק

עיצוב העטיפה: תמר לב-און.