ארכיון הקטגוריה: חברה

שעה טובה – ברכה מיוחדת לראש השנה

בשנה הקרובה, הקדישו שעה אחת בשבוע למטרה טובה – עבורכם, למשפחה, לסביבה, לקהילה או אפילו למדינה – וכך תהיה לכולנו שנה טובה עוד יותר. שתהיה לכם שעה טובה!

ברכה מיוחדת לראש השנה

חברים, משפחה, מכרים וקוראים, רציתי לאחל לכם לכבוד ראש השנה, שתהיה לכם שעה טובה!

בשנה הקרובה, אני מציע לבחור שעה אחת בשבוע ולהקדיש אותה למטרה טובה. כשעושים טוב, הוא חוזר אלינו וגם מפיץ את עצמו. כך תהיה לכולנו שנה טובה באמת.

עדיף לבחור אותה ביום קבוע, כדי לא לשכוח, אבל השעה הטובה יכולה להיות קבועה ויכולה להשתנות. התוכן שלה יכול לחזור על עצמו או להיות מגוון. אתם יכולים להקדיש את השעה הטובה לעצמכם – לעשות ציפורניים או לקרוא ספר טוב, למשל. אתם יכולים להקדיש את השעה הטובה למשפחה או לחברים – לשוחח באמת עם מישהו. ואתם יכולים גם להקדיש שעה טובה עבור הסביבה, הקהילה או המדינה – ללמד ילד שיעור פרטי, לנקות את החוף, להתנדב. כל דבר שנראה לכם טוב.

את השעה הטובה אפשר להעביר בבית, בחוץ או בתנועה. אפשר אפילו לעשות שעה טובה בפייסבוק, כאשר במקום לגלוש סתם, אתם משתפים ומעודדים מטרות שאתם מאמינים בהן.

כאשר עושים טוב מתוך מודעות למעשה, מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמכם. וכמובן שהטוב גם מפיץ את עצמו אל הסביבה. אם כולנו נקדיש שעה אחת בשבוע למטרה טובה, אז באמת תהיה לכולם שנה טובה עוד יותר. שעה טובה!

שעה טובה - ברכה מיוחדת לראש השנה

שעה טובה – ברכה מיוחדת לראש השנה

עוד ברכת שנה טובה? הנה קישור לברכה לראש השנה מן השנה שעברה: ברכה מקורית לשנה החדשה.

עזיבת המסוגלים – ראיון בתכנית אפקט הפרפר

עזיבת המסוגלים את ישראל

כתבתי כאן בבלוג על תופעה בשם "עזיבת המסוגלים", שהתחילה בתור עזיבת הירושלמים והתרחבה לכלל ישראל, שמתארת כיצד הישראלים עוזבים את מולדתם על רקע התרופפות הקשר עם המדינה והחרפת התנאים.

אני שמח לשתף כאן באיחור אופנתי ראיון של כרבע שעה בתכנית הטלוויזיה "אפקט הפרפר" בנושא, לכל מי שמתעניין ומבקש להעמיק בו, מתוך תקווה להמשיך את הדיון בסוגיה.

עזיבת המסוגלים – חומר נוסף

להרחבה ולרקע נוסף בנושא, אני מזמין לקרוא:

עזיבת המסוגלים – ראיון בערוץ 2 – ראיון נוסף באותו הנושא, הפעם קצר יותר, אצל אברי גלעד והילה קורח בערוץ 2.

עזיבת הירושלמים – תשעה מכל עשרה בוגרים של תיכון רנה קסין בירושלים עזבו את העיר. התהליך של עזיבת המסוגלים מתפשט מירושלים לישראל כולה וצריך להתמודד איתו.

עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה: יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות.

יש לי ארץ אחרת? – כתבה במוסף הארץ: תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל.

יחד מורים – התנדבות עם משמעות במערכת החינוך

שמעתם על "יחד מורים"?

רציתי לחלוק אתכם פעילות של מיזם מרתק, שמעניק הזדמנות מעשירה להתנדב ולסייע במערכת החינוך, שנקרא "יחד מורים" ומתואר כך באתר המיזם:

המיזם "יחד מורים" מאפשר לאנשים איכותיים מהעולם העסקי, הפרטי והציבורי מחוץ למערכת החינוך, המעוניינים להשתלב ולהשפיע בעשייה החינוכית באופן התנדבותי, לתרום מניסיונם וממנהיגותם האישית כ"תומכי הוראה".

בשקט בשקט, מדי שבוע ברחבי ישראל, מגיעים עשרות מתנדבי המיזם לבתי הספר ומלמדים תלמידים בקבוצות קטנות. צעירים ופנסיונרים, אנשי מדע ורוח, עסוקים מאוד וכאלה עם עודף זמן פנוי, אשר המשותף לכולם הוא הרצון לתרום באופן משמעותי לילדים ולמערכת החינוך.

על פי רוב, כל מתנדב מקבל קבוצות של חמישה תלמידים, בין חלשים ובין חזקים, ומלמד אותם את המקצוע הנדרש: חשבון, אנגלית, מדעים או כל דבר (יש אפילו מתנדב שמלמד כדוריד). התלמידים הנבחרים נהנים ממצרך נדיר – תשומת לב אישית. באותו זמן, מקבלת הכיתה שלהם הזדמנות מועילה במיוחד – ללמוד בכיתה קטנה יותר.

הסיפור האישי שלי כמורה

הצטרפתי לפעילות המיזם בעקבות שלושה חברים מן המושב כפר אוריה, ברק, ניר ושחר, אשר החלו להתנדב כבר בשנה שעברה וחזרו עם סיפורים נפלאים. ההתנדבות ב-"יחד מורים" מתחילה בקורס הכשרה של "תומכי הוראה" מטעם סמינר הקיבוצים. מדובר במפגשי ערב, פעם בשבוע, סך הכל כארבעים שעות לימוד, שנערכים במספר מקומות בארץ. אמנם זה לא פשוט למצוא לכך את הזמן, אבל הקורס מרחיב את האופקים בכל הנוגע למערכת החינוך שלנו ולאתגרים הניצבים בפני מורים בישראל.

חשוב אף יותר מן התכנים לטעמי הוא המפגש האנושי. במהלך הקורס נחשפתי הן לחבריי לקורס והן למורים ולמגוון אנשי חינוך, אשר בכל פעם מחדש עוררו בי תקווה אמיתית כי מצבנו הולך ומשתפר. המתנדבים, המורים והמנהלים שפגשנו מוכיחים עד כמה נושא החינוך בוער בעצמותינו וזוכה להתייחסות רצינית ומקצועית. כבר בשלב המוקדם ההוא, שמחתי על הצטרפותי, ועוד לא ידעתי עד כמה.

במהלך שנת הלימודים, הצטרפתי כמורה מתנדב לבית הספר היסודי "השחר" במושב טל שחר, ושם הציעו לי ללמד חשבון בכיתות קטנות, בנות חמישה תלמידים כל אחת, מקרב תלמידי כיתות ב'. עשיתי ככל יכולתי לעזור לצוות ההוראה בכך שהענקתי לכל תלמיד ותלמידה תשומת לב אישית והעשרה בחשבון, ואני רוצה להאמין שגם התלמידים וגם המורים הרוויחו מכך. אגב, חבריי לקורס בחרו כל אחד את בית הספר, המקצוע והגילאים המתאימים להם.

כל המעורבים במיזם נהנים ממנו – התלמידים, המורים, מנהלת בית הספר – אבל מעל הכל, אני מרגיש מורווח, ובגדול. אני נהנה מכל מפגש עם התלמידים ומכל שיחה איתם ויוצא בכל פעם מחדש מלא סיפוק. זכיתי ללמוד מקרוב על בית הספר, הצוות המקצועי והאתגרים הגדולים של מערכת החינוך ואני יוצא מחוזק לגבי מערכת החינוך הציבורית והשיפורים הנדרשים בה.

בתמונה אפשר לראות את התלמידים בונים פירמידה של מרשמלו ונהנים ללמוד גיאומטריה תוך כדי כך (טשטשתי את פניהם של התלמידים כדי לשמור על פרטיותם). לפעמים פשוט כיף ללמד וגם ללמוד.

יחד מורים - תומר טרבס בבית ספר השחר

יחד מורים – תומר טרבס בבית ספר השחר

התנדבו גם אתם להיות מורים

לאורך השנה קיבלתי גם ביקורת, בעיקר לגבי העובדה כי הורים מתנדבים ממלאים למעשה את תפקידה של המדינה. ובכן, אף שיש בכך אמת, אין זה מייתר את הצורך. בנוסף, ההתנדבות בבית הספר מעבירה מסר מצויין הן לילדים והן לצוות המקצועי – אכפת לנו מבית הספר.

התלבטתי לפני שפרסמתי את התנדבותי. יש בזה משהו פומבי מדי ואני התכוונתי לעשות זאת בשקט. ובכל זאת, החלטתי כן להעלות כאן את הסיפור, כדי לעזור להרחיב את מעגל המתנדבים והעשייה. אז… מי שיכול להקדיש בוקר אחד בשבוע, ואפילו שעה או שעתיים, מוזמן בחום להתנדב גם כן.

אפשר למצוא את פרטי הקשר ומידע נוסף באתר של יחד מורים, ואני מבטיח לכם, שאפילו רק המפגש הראשון עם הרוח החיה של המיזם, כפי שאני פגשתיה – עפרה מקובר הנפלאה – ימלא אתכם תקווה והרגשה טובה. מומלץ!

ואגב, עוד חלום קטן הוגשם על הדרך: מותר להיכנס לחדר המורים!

הגשמת חלום: מותר להיכנס לחדר המורים!

הגשמת חלום: מותר להיכנס לחדר המורים!

שלג על הר הבית

שלג בירושלים, ינואר 2013

השלג של ינואר 2013 ירד גם על הר הבית, ומשני הצדדים של ההר, היהודי והמוסלמי, מתפללים לא נסוגו.

קרובים כל כך, אבל גם רחוקים כל כך. אולי יום אחד הם גם ידברו ישירות זה עם זה.

Jerusalem Snow - So Close, So Far

Jerusalem Snow – So Close, So Far

מקור התמונות: dailymail.co.uk.

עזיבת המסוגלים – ראיון בערוץ 2 עם אברי גלעד והילה קורח

העולם הבוקר

אני שמח לשתף ראיון בערוץ 2 עם אברי גלעד והילה קורח בנושא עזיבת המסוגלים – אני מצטרף בפועל לשיחה בדקה מספר 4 (אבל כדי להבין את ההקשר אפשר לצפות בכל הסרטון).

מתוך הראיון

"90% מבוגרי רנה קסין כבר לא גרים בירושלים".

"מי עוזב? מי שמסוגל לעזוב – עזיבת המסוגלים – מי שעוד יכול לפרנס, לעבוד, לשלם מיסים, הם הראשונים שמחפשים לעצמם מקום טוב יותר, בגלל הקשיים. ברגע שהם עוזבים, למי שנשאר מאחורה נהיה קשה יותר, ואז עוד שכבה עוזבת. בירושלים זה קרה בצורה מובהקת".

עזיבת המסוגלים – חומר נוסף

בזמן האחרון אני מדבר וכותב על התופעה של "עזיבת המסוגלים", הן ברמה הלאומית של ישראל והן קודם לכן בעיר הבירה שלנו ירושלים. להרחבה ולרקע נוסף, אני מזמין לקרוא:

עזיבת הירושלמים – תשעה מכל עשרה בוגרים של תיכון רנה קסין בירושלים עזבו את העיר. התהליך של עזיבת המסוגלים מתפשט מירושלים לישראל כולה וצריך להתמודד איתו.

עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה: יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות.

יש לי ארץ אחרת? – כתבה במוסף הארץ: תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל.

צאתכם לשלום – עזיבת הירושלמים בעיתון זמן ירושלים

כשתומר טרבס, ממקימי תנועת "עורו", ארגן את כנס המחזור שלו מרנה קסין, הוא גילה שתשעה מכל עשרה בוגרים עזבו  את העיר. את עצמו הוא עדיין מגדיר ירושלמי, אבל מביתו בכפר אוריה הוא מותח קווים משותפים בין העוזבים את העיר ליורדים מהארץ

(קליק על התמונה להגדלה – קטעים נוספים, מתחתיה)

צאתכם לשלום - זמן ירושלים 21.12.2012

צאתכם לשלום – זמן ירושלים 21.12.2012

מאת: מאיה הורודניצ'אנו

צילום: נועם שרון

פורסם במקור: זמן ירושלים (מעריב) 21.12.2012 (עמודים 28-30)

עזיבת הירושלמים – עזיבת המסוגלים

בזמן האחרון אני כותב ומדבר על התופעה של עזיבת המסוגלים, הן ברמה הלאומית של ישראל, והן קודם לכן בעיר הבירה שלנו. להרחבה ורקע, אני מזמין לקרוא כאן:

עזיבת הירושלמים – תשעה מכל עשרה בוגרים של תיכון רנה קסין בירושלים עזבו את העיר. התהליך של עזיבת המסוגלים מתפשט מירושלים לישראל כולה וצריך להתמודד איתו.

עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה: יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות.

יש לי ארץ אחרת? – כתבה במוסף הארץ: תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל.

קטעים מתוך הכתבה

עזיבת הירושלמים

במהלך ההכנות לכנס המחזור של בוגרי רנה קסין, מחזור נ"ב – 1993, גילה תומר טרבס כי תשעה מתוך עשרה מחבריו לשכבה עזבו את העיר. טרבס, ממייסדי תנועת "עורו", אשר עוסקת בין היתר בנושאי ההגירה מהעיר ומהארץ, הופתע מהנתון, אף שגם הוא נכנס לסטטיסטיקה העגומה של מאזן ההגירה השלילי מהעיר.

לפי מכון ירושלים לחקר ישראל, בשנת 2011 עזבו את העיר 18 אלף תושבים, לעומת 10,500 שנכנסו אליה, כלומר – מאזן הגירה שלילי של 7,500 תושבים. יש לציין כי משנת 2008 המאזן השלילי הולך וגדל.

עזיבת המסוגלים

טרבס מתאר את תהליך ההגירה ככזה שמתחיל ב"עזיבת המסוגלים". "עוזבים דווקא אנשים מהמגזר היצרני, אנשים שמסוגלים למצוא עבודה, וכך לכל מי שנשאר מאחור נעשה קשה יותר. אנשים מעטים נאלצים לשאת בנטל הארנונה, המסים, ההתנדבות והפעילות בעיר, ומשום שנהיה קשה יותר, עוד עוזבים". גם בשלב זה, לדברי טרבס, עוזבים אלה שמסוגלים לשפר את מצבם. "מי שעוזבים הם דווקא אלה שעדיין מסוגלים למצוא עבודה ולהתקדם. וכך המצב הולך ומחמיר, וכל פעם עוד ועוד עוזבים. התוצאה היא שהעיר פושטת את הרגל מבחינה כלכלית, ומקבלת תקציבים מהמדינה וכל מני תמריצים בשביל להחזיק אותה. במקום להיות עיר הבירה שמושכת במגנט ישראלים ויהודים מרחבי הארץ והעולם, התוצאה היא הפוכה – הצעירים שגרים בירושלים עוברים ממנה. יש כאלה שיקפצו ויגידו שזה לא נכון, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. אחד בלבד מכל עשרה בוגרים של בית הספר נשאר בעיר".

ללקק את המרפק

את תופעת העזיבה מתאר טרבס גם בספרו "ללקק את המרפק". "במשך מאות ואלפי שנים היתה ירושלים סמל של העם היהודי, ובקורותיה משתקפת ההיסטוריה של עם ישראל… כשהעיר פורחת – העם פורח, וכשהעיר קמלה – העם בצרות. בשנים האחרונות, וזאת ידע כל מי שחי בעיר הבירה גם בלי לקרוא את הנתונים הסטטיסטיים, העיר דועכת. שני הקרעים הגדולים של החברה הישראלית בוערים בה, ומתוך כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד הוא ערבי ואחד הוא חילוני או מסורתי. בכל מקרה, שלושתם חולקים משהו משותף – הם עניים, וכנראה גם לא בדיוק מאושרים".

חוזה המחאה

ספרו של טרבס יצא לאור כבר לפני כשש שנים, ואחת הסצנות המתוארות בו מוכרת לרובנו מקיץ 2011. הסצנה מתארת שני חברים שעומדים בתל אביב ומדברים על מעמד הביניים, על קניית דירה "ועל הרבה מההתרחשויות שליוו את הקיץ שעבר", אומר טרבס. "כשאנשים התחילו לדבר ברוטשילד, כל העניין התעורר מחדש".

הסיבות לעזיבה

מה גרם לדעתך לתחילת ההגירה מהעיר? "ברמה הפרקטית של היום-יום, החיים בירושלים היו קצת יותר קשים. הייתה פחות עבודה, ותל אביב וחו"ל נראו קורצים יותר", אומר טרבס. לצד זה הוא מציין גם את הרמה הערכית. "הפטריוטיזם והזיקה שלנו לעיר הבירה נחלשו", הוא אומר, "והחינוך לא יצר את החיבור לעיר. ברגע שהזיקה לעיר נחלשת, אז בוחנים את המגורים לפי איכות החיים, ואפשר למצוא איכות חיים טובה יותר ביישובים שמקיפים את ירושלים ובתל אביב". לדעתו, היחלשות הזיקה לעיר קודמת לבעיות הפרקטיות, וכך הדרך החוצה מהירה יותר.

תופעה ישראלית

לדברי טרבס, התופעה הירושלמית מתפשטת גם ליתר המדינה. "בעיניי, ירושלים תמיד הייתה סמל העם היהודי וסמל של ישראל בכלל, ועכשיו, אותו תהליך של 'עזיבת המסוגלים' מתפשט לכל הארץ. אנשים לא כל כך אוהבים לדבר על זה, אבל אותם מסוגלים עוזבים גם את ישראל", הוא טוען. בדומה לתהליך שקורה בירושלים, טרבס מתאר תהליך דומה שקורה גם בכלל ישראל, שבו הפטריוטיות נחלשת, ובעקבותיה מקום המגורים נקבע לפי פרמטרים של איכות חיים ו"הדשא של השכן בחו"ל ירוק יותר".

טרבס מסביר כי יש חשיבות רבה לאפשרות של אדם להחליט על מקום מגוריו. "חשוב מאוד שתהיה לכל אחד בחירה איפה הוא רוצה לחיות. הבחירה היא מאוד חשובה, אם זה בחו"ל ואם זה בארץ. השאלה היא איך הופכים את ישראל וירושלים לאטרקטיביות כדי שהדור החדש יבחר לגור כאן, לא מתוך חוסר ברירה".

קודם כל בית

לסיום מבקש טרבס להדגיש כי "כל הזמן אומרים שישראל היא הבית של העם היהודי, אבל אני חושב שהיא קודם כל צריכה להיות באמת בית – מקום שאנשים רוצים לחיות בו משום שטוב להם בו – וזה נכון גם לגבי ירושלים".

צאתכם לשלום - העמוד השלישי

צאתכם לשלום – העמוד השלישי

אודות תנועת עורו

תנועת "עורו", שתומר טרבס נמנה עם מייסדיה, היא תנועה חברתית שפועלת למען שינוי סדר העדיפויות הלאומי ויצירת סדר יום אזרחי חדש, אשר כולל בין היתר מאבק נגד הריכוזיות, צמצום פערי השכר, הזדמנות שווה לכל האזרחים, כלכלה חופשית ויצרנית אך הוגנת, חלוקת נטל צודקת וחיזוק שלטון החוק.

"עורו" עושה שימוש במרחב הווירטואלי וכן מקיימת פעילויות שטח במטרה לעורר דיון ציבורי ולהשפיע על המוסדות הפוליטיים, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים ועמותות העוסקים בתחומים קרובים. ב"עורו" מנסים לא להתייחס לנושא המדיני, במטרה לפנות למכנה המרכזי המשותף של כלל התושבים וליצור חזית מאוחדת וחוצה מגזרים. הפורום המייסד של התנועה כולל אישי ציבור, פעילים חברתיים, רבנים, אמנים ואנשי אקדמיה מכלל שכבות האוכלוסיה ומכל רחבי הארץ.

* עדכון: קישור לכתבה מלאה באתר מעריב, קליק – למה הירושלמים ממשיכים לעזוב את העיר?

עזיבת הירושלמים

תשעה מכל עשרה בוגרים של תיכון רנה קסין בירושלים עזבו את העיר. התהליך של עזיבת המסוגלים מתפשט מירושלים לישראל כולה וצריך להתמודד איתו

עזיבת המסוגלים

"אני דור חמישה-עשר בירושלים, מתגורר בתל-אביב…", כך הציג עצמו אתמול איש יקר שפגשתי, והצית אצלי גל מחשבות על עיר הבירה שלנו.

מזה זמן אני כותב ומדבר על "עזיבת המסוגלים", תהליך שבו קבוצת האנשים המשתייכת למעמד היצרני או היצירתי – עובדים ומשלמים מיסים – עוזבים מקום מסויים, ואז קשה יותר לנשארים מאחור לשאת את העול, ושוב עוזבת אותה שכבה מסוגלת, וכן הלאה. התהליך הזה קרה בעיר נעוריי ירושלים, ואני חושש שהוא מתרחב לישראל כולה. בכתבה מעמיקה במוסף הארץ נמצא כי החשש הזה מגובה במספרים וכי 37% מתושבי ישראל היו מעוניינים להגר למקום אחר.

עזיבת הירושלמים

עזיבת הירושלמים

בוגרי רנה קסין עזבו את ירושלים

בימים אלה אני שוקד עם חברים לארגן כנס מחזור ראשון לבוגרי בית הספר התיכון רנה קסין, מחזור נ"ב. חלפו עשרים שנה מאז סיימנו את הלימודים בקיץ 1993 ואנחנו נרגשים לקראת המפגש. במסגרת ההכנות, אנחנו מלקטים מחדש את פרטי הקשר של הבוגרים, ולא הופתעתי לגלות כי רבים מאיתנו כבר אינם מתגוררים בירושלים. ידעתי כי כל חבריי הקרובים מן הלימודים עזבו את העיר מזמן, וכך גם הוריהם. אבל זו הפעם הראשונה שיש בידיי נתונים מספריים, כרגע לגבי למעלה מ-120 בוגרים. ואלה מדהימים ועצובים כאחד.

תשעה מכל עשרה מבוגרי המחזור בתיכון רנה קסין עזבו את העיר. תשעים אחוז. חלק מן הבוגרים נשארו בסביבת העיר, רבים הרחיקו ממנה, ולמעלה מ-15% אף עזבו את הארץ, לפחות נכון לעכשיו.

בתגובות לכתבה של הארץ, אשר מצאה כי הנטייה לעזוב את ישראל גבוהה יותר בקרב חילוניים ומצביעי שמאל, זעמו אנשי ימין והטיחו בעוזבים – שילכו! אבל כאשר מדובר בבנות ובני המחזור שלי ברנה קסין, ההכללה הזו לא במקומה. בימי הלימודים שלנו, בית הספר ריכז תלמידים מהשכונות של צפון ירושלים: רמות אשכול, מעלות דפנה, הגבעה הצרפתית, רמות, פסגת זאב ונווה יעקב. מדובר באוכלוסייה מגוונת, אשר מהווה את הליבה של הקבוצה היצרנית והיצירתית בישראל. אותם אנשים שמקימים משפחות, עובדים, משלמים מיסים, מייצרים חיי תרבות ומקיימים למעשה את החברה הישראלית.

יותר מכל, התפרסם בשעתו המחזור שלי בהתנדבות לשירות צבאי ולמרבה הצער, גם בנפילה במהלך השירות הצבאי. חברינו נפלו תוך כדי מעשי גבורה, הממחישים את האיכות הגבוהה של בוגרי בית הספר. הביטוי מלח הארץ צר מלהכיל את חברינו הנפלאים. אני מציין אותם בכאב וגעגוע, ולו בכדי להמחיש עד כמה חשובים הם בוגרי בית הספר לעתידה של העיר והמדינה. וכמובן, גם חברינו החיים הגדילו לעשות והתברגו בעשייה הלאומית במגוון תחומים, אך לא בירושלים.

שיקולים ערכיים, שיקולים מעשיים

סיבות שונות גורמות לרשויות להתכחש לתהליך ההגירה השלילית מעיר הבירה, אבל מהנתונים אי אפשר להתעלם. מגמות שכאלה צריכות להימדד על פני משך זמן, והנה, בחלוף עשרים שנה מסיום הלימודים, תשעים אחוז עזבו. כל תל-אביבי יכול לספר לכם על כמויות הירושלמים שהוא מכיר בעיר. ולמעשה, זה נכון גם לגבי ניו-יורק. עזיבת הירושלמים היא עובדה, ובמקום להתכחש לה, צריך לעסוק בגורמים לה ובדרכים לתיקון המגמה.

ברקע העזיבה של העיר עומדות לדעתי שתי רמות של שיקולים. ראשית, מבחינה ערכית, אנשים איבדו את הזיקה לעיר ולחשיבותה על ציר קיומו של העם היהודי. אם בעצם החיים בעיר היו מרגישים האנשים כי הם מקיימים מצווה ציונית או יהודית, אז גם לנוכח קשיים, רבים יותר היו נשארים. ואולם, עם היחלשות הזיקה הערכית, ניתן דגש רב יותר לרמה שנייה של שיקולים פרקטיים. וברמה המעשית, העיר לא הצליחה להיות אטרקטיבית מספיק לאנשים בתחילת דרכם בעבודה ובהקמת המשפחה. קשיי היומיום ויוקר המחייה דחפו אותם החוצה, ואפילו מי שעובד בעיר, מעדיף לרוב לגור מחוץ לה.

אני שמח לעקוב וללמוד על יוזמות התחדשות בירושלים. יש לא מעט כאלה ואנשים טובים נאבקים על שיפור מציאות החיים בעיר – תשתיות, חינוך, תעסוקה, יוקר המחייה, תרבות, קירוב בין מגזרים. כולי תקווה שהמאמצים יישאו פרי ואכן ירושלים תחזור להיות מוקד משיכה למשפחות צעירות ויצרניות. זו משימה חשובה גם ברמה המקומית וגם ברמה הלאומית.

עוזבים גם את ישראל

עכשיו, צריך ללמוד מהתהליך שעבר על ירושלים, כי ככל שאני מצליח להבחין, הוא מתפשט לישראל כולה. היחלשות הזיקה הערכית למגורים בישראל מדגישה שיקולים מעשיים יותר, ואז, כמעט בכל מדד, ניתן למצוא חיים נוחים יותר במקומות אחרים. ככל שתושבי ישראל מרגישים פחות מחוייבים למגורים בארץ מבחינה ערכית, כך הם בוחנים את האפשרויות שעומדות בפניהם בחו"ל. למול יוקר המחייה המאמיר והשחיקה בשירותים הציבוריים כמו חינוך ובריאות, נראית איכות החיים באמריקה או באוסטרליה מזמינה הרבה יותר.

יותר ויותר ישראלים בוחרים לעזוב את ישראל, ולא מדובר בצעירים שנוסעים לחפש את מזלם, אלא במשפחות צעירות, עם הורים בעלי מקצוע, אשר נוסעים על פי רוב לעבודה שנמצאה מראש. מדובר באנשים שמסוגלים היו להתפרנס בישראל ולשאת בעול החברתי של תשלום מיסים ומעורבות חברתית, ועם עזיבתם, הופך הנטל על הנשארים לקשה מעט יותר. כל אחד מאיתנו מכיר לפחות משפחה אחת כזו. הם לא מהגרים על מנת שלא לשוב, אלא נוסעים בתור התחלה לכמה שנים. חלקם אף יחזרו כעבור עשור, ויביאו עמם ניסיון תרבותי ומקצועי יקר. ובכל זאת, חלק ניכר מן השנים של עיצוב דמותם של ילדיהם ומן התרומה שלהם לקהילה, ייעשה במקומות אחרים.

מחזירים את התקווה

כדי לעצור את התהליך של עזיבת המסוגלים ולשנות את המגמה, עלינו לפעול בשני המישורים שגרמו להם לעזוב מלכתחילה. ראשית, לחזק את הזיקה של אזרחי ישראל למדינתם מבחינה ערכית. שנית, לשפר את מה שיש לישראל להציע לאזרחיה, מבחינת איכות החיים – הורדת יוקר המחייה לצד שיפור השירותים הציבוריים. זהו תהליך ארוך טווח, אבל הגיעה העת לדבר עליו בגלוי ולפעול לשינוי המציאות.

אם נפעל נכון, אני מקווה שבכנס המחזור הבא בעוד עשור, נוכל לדבר על תהליך של שיבה לירושלים ולישראל, ולא נופתע מאחוזים גבוהים עוד יותר של עוזבים. אסור לאבד תקווה, אבל צריך לעבוד קשה כדי לעורר אותה. כמו שכבר כתבתי כאן, עלינו להפוך את ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו, וכדי שישראל תהיה בית לאומי לעם היהודי, היא צריכה קודם כל להיות בית אמיתי.

– קליקהרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

מקור התמונה: רחוב ירושלמי ריק.

עזיבת המסוגלים – יש לי ארץ אחרת?

תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל

כתבתי על עזיבת המסוגלים בהרחבה:

יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות

קישור לקריאה נוספת בנושא: עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה

– קליקהרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

יש לי ארץ אחרת? כתבה במוסף הארץ

מוסף הארץ הקדיש בסוף השבוע את כתבת השער שלו ולא פחות מ-12 עמודים מלאים לנושא בכתבת עומק של סיון קלינגבייל ושני שילה.

תחת הכותרת "יש לי ארץ אחרת – למה כמעט 40% מהישראלים שוקלים לעזוב" נכתב בכותרת המשנה:

סקר "הארץ" וחברת המחקר "מידע שיווקי" מראה כי 37% מהישראלים שוקלים לעבור לחיות בחו"ל. אצל רובם, הסיבה העיקרית היא הקושי להתקדם כלכלית. האם מדובר בפנטזיה או בתופעה ממשית ומדאיגה; האם זו נטייה גלובלית או בעיה המיוחדת לישראל; מהם הקווים לדמותם של העוזבים, ויותר מהכל:­ מה אפשר לעשות כדי לגרום לצעירים יצרנים ומוכשרים להישאר פה?

מוסף הארץ, 14.12.2012, עמודים 30-41.

יש לי ארץ אחרת? הארץ 14.12.12 - שער המוסף

יש לי ארץ אחרת? הארץ 14.12.2012 – שער המוסף

שמחתי להתראיין ולתרום לכתבה את פסקת הפתיחה:

"ברחוב שלנו בכפר אוריה גרות שמונה משפחות – שלוש מהן עזבו לארצות הברית בשנה האחרונה. מה שמטריד אותי הוא שזה לא מדגם מייצג. בעיר הסמוכה אלינו יש שכונות שלמות של מהגרים – רובם חרדים אנגלו־סקסים. אלו אנשים עובדים, אבל הילדים שלהם כבר במערכת חינוך שאינה מעודדת יצרנות". כך פותח את פגישתנו תומר טרבס, ממייסדי תנועת "עורו".

עוד נכתב בהמשך:

"מה שקורה כיום במדינה מזכיר את התהליך שעבר על ירושלים", אומר טרבס. "ירושלים חיה בכל יום כל סכסוך אפשרי. מי שעזב אותה לאורך השנים הם אלה שיכלו לפרנס והעיר הפכה לענייה. בלי תקציבי ההעברה של המדינה היא לא היתה מתקיימת". טרבס מכנה זאת "עזיבת המסוגלים", ומסביר שבניגוד לעבר, אז כינו את העוזבים "יורדים" ונראה היה שהם הולכים לעבוד כנהגי מוניות – הפעם מדובר בשכבה של אנשים בעלי כישורים, שיכולים להתפרנס בארצם, אבל בוחרים לעשות זאת במקום אחר. "אנשים עוזבים את ישראל בגלל מה שקרה לרעיון הציוני. ברגע שהזיקה לישראל נחלשת, הטעם להישאר נמדד על פי איכות החיים וישראל נמצאת במקום לא טוב מבחינה זו". הקביעה של טרבס היא מסוג האמירות שמקפיצות את הטוקבקיסטים, אבל בסופו של דבר היא מגובה במספרים.

עזיבת המסוגלים - תומר טרבס - מוסף הארץ 14.12.2012

עזיבת המסוגלים – תומר טרבס – מוסף הארץ 14.12.2012

סקר הארץ: 37% מהאוכלוסייה היהודית בישראל שוקלים להגר ממנה

את היתר אני מזמין אתכם לקרוא בכתבה המלאה באתר הארץ – קישור לכתבה המלאה. מדובר בכתבה ארוכה, מעמיקה ומעוררת מחשבה. מומלץ לקרוא ואז להצטרף לדיון ולעשייה – מה אפשר לעשות כדי לשמר את חופש הבחירה של הישראלים, אבל לגרום להם לבחור בישראל בתור ביתם?

למתעניינים, אני מצרף כאן למטה גם תמונות עם הנתונים של הסקר שנערך – קליק להגדלה.

יושבים על הגדר - מוסף הארץ - 14.12.2012 - נתונים

יושבים על הגדר – מוסף הארץ – 14.12.2012 – נתונים

יושבים על הגדר - מוסף הארץ - 14.12.2012 - נתונים 2

יושבים על הגדר – מוסף הארץ – 14.12.2012 – נתונים 2

יושבים על הגדר - מוסף הארץ - 14.12.2012 - נתונים 3

יושבים על הגדר – מוסף הארץ – 14.12.2012 – נתונים 3

– קליקהרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה

יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות

חומוס אורן בעמק הסיליקון

המסעדה המדוברת ביותר בעמק הסיליקון של קליפורניה בימים אלה היא "חומוס אורן", שפתח ידידי ויזם ההיי-טק המצליח אורן דוברונסקי (Oren's Hummus). ההצלחה של המסעדה היא עדות נוספת להתפתחות המהירה של הקהילה הישראלית שם. קהילה המורכבת מישראלים מצליחים, אשר אינם מסתירים עוד את זהותם. למעשה,  בשדרות האוניברסיטה בפאלו-אלטו, אחד הרחובות הראשיים בעמק הסיליקון, השפה העברית נשמעת מכל עבר. איך הגענו למצב הזה?

קליק: הרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד

מודל ירושלים

גדלתי בירושלים וכנראה שעד סוף ימיי, היכן שלא אגור, תמיד אראה עצמי ירושלמי. זה עניין של אופי שקשה לשנות. אבל ירושלים עצמה השתנתה מאוד מאז ימי ילדותי. למעשה, רק אחד מכל חברי ילדותי נותר לגור בירושלים, כל היתר עזבו. וזה לא רק הם, גם ההורים של חבריי עזבו מזמן. לפעמים אני חושב שיש יותר ירושלמים בתל-אביב ובניו-יורק מאשר בירושלים עצמה. הבתים, הרחובות והאבנים של ירושלים נותרו במקום, אבל עיר מורכבת בראש ובראשונה מאנשים, וכאשר אלה עוזבים, העיר כבר לא אותו דבר.

את התהליך שעבר על ירושלים אני מכנה עזיבת המסוגלים. החיים בעיר לא היו קלים. בכל מקום, בכל רגע, אפשר היה לחוש את כל הסכסוכים האפשריים בארץ. בין כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד ערבי והשלישי לא זה ולא זה. תוסיפו על כך קשיים של פרנסה, וזה כבר מספיק כדי לדחוף אנשים החוצה. אבל לא כולם מסוגלים לעזוב, אלא רק השכבה שמסוגלת גם לדברים אחרים. אותם אנשים שמסוגלים לעבוד, לשלם מסים, לנהל עסק, לקיים חיי תרבות, לעזור לאחרים. המסוגלים הללו הם הראשונים לעזוב, כי הם יוכלו לעשות את כל זה גם במקום אחר.

וכשהמסוגלים עוזבים, המצב נהיה קשה עוד יותר, והנשארים מאחור צריכים לשאת בנטל גבוה עוד יותר. עם עליית הנטל, גם של תשלום המסים וגם בכלל, שכבה נוספת של מסוגלים קמה לעזוב. וחוזר חלילה. התוצאה היא שירושלים היום היא עיר פושטת רגל. רבים מהתושבים בה פטורים מתשלום ארנונה וללא תקציבים מיוחדים מהמדינה, בירת ישראל מזמן הייתה מועמדת לפירוק. והתהליך שעבר על ירושלים, שתמיד הייתה סמל למצבו ולעתידו של עם ישראל, מתפשט וקורה עכשיו ברחבי המדינה.

מודל ירושלים - כולם עזבו

מודל ירושלים – כולם עזבו

עזיבת המסוגלים

ברחוב שלנו במושב, מתוך שמונה משפחות בשורה, עזבו במהלך השנה החולפת שלוש משפחות ועברו לארצות הברית. שלוש מתוך שמונה. נכון, אין מדובר במדגם מייצג, אבל למעשה זה רק עושה את המצב גרוע יותר. אנחנו גרים בהרחבה של מושב כפר אוריה ליד בית שמש. ברחוב שלנו גרות משפחות צעירות, עם ילדים, אנשים עובדים, משלמי מסים, עם השכלה ומקצוע. בדיוק אותם מסוגלים שאמורים לשאת את החברה הישראלית למחוזות טובים יותר.

אף אחת מהמשפחות העוזבות לא הכריזה על ירידה סופית מהארץ. כולם נוסעים רק לכמה שנים. אבל הניסיון מלמד שרבים נשארים שם. וגם אם חלק מהמשפחות שבות לבסוף לישראל, חלק ניכר מהשנים הקריטיות של התבגרות הילדים והקריירה של ההורים נעשה בניכר.

בבית שמש הסמוכה, לעומת זאת, בשכונות עניות יותר של חרדים, עם נטייה לא לעבוד ולא להגיע לרף תשלום המסים, דווקא קולטים עלייה. ברמה הלאומית, העלייה שם מתקזזת עם הירידה אצלנו. ולכן לא תמצאו בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגירה השלילית. אבל היא מתרחשת ממש לנגד עינינו בדיוק כפי שזה קרה בירושלים. עצרו לרגע וחשבו – האם אתם מכירים ישראלי שמתגורר עכשיו בחו"ל? אני מוכן להתערב שכן, ויתר מכך – שמדובר במישהו שמשתייך לקבוצת המסוגלים.

כיכר העיר ריקה

משפחה אחת משכנינו היקרים שעזבו חזרה הקיץ לביקור. שמחנו. הילדים כל כך גדלו, מקסימים, וממש מדברים אנגלית עכשיו. רק שנה חלפה ואפילו העברית במבטא אמריקאי קצת. אבי המשפחה, חבר טוב שעוד ישוב בקרוב, השתלב בארגון שמנסה לאגד את הקהילה הישראלית בלוס-אנג'לס. יש לזה הרבה פוטנציאל, הוא מספר, גרים שם מאתיים וחמישים אלף ישראלים.

עצירה. נשימה. החנקתי דמעות. מאתיים וחמישים אלף ישראלים, לא יהודים אמריקאיים, אלא ישראלים של ממש, ורובם המוחלט כאלה שיכלו לתרום המון לחברה. וזה רק בלוס-אנג'לס. לשם המחשה, כי קשה לתפוש את המספר, בלוס-אנג'לס לבדה מתגוררים יותר ישראלים מאשר בכל הערים הבאות: דימונה, צפת, נשר, ערד, שדרות, קריית אונו, אופקים, בית שאן, אריאל, קריית שמונה. כולן יחד. אתם מוזמנים לדמיין את הערים האלה מתרוקנות מתושבים.

עזיבת המסוגלים - היכן גרים יותר ישראלים

עזיבת המסוגלים – היכן גרים יותר ישראלים

צריך לדבר על זה. וגם לעשות

מה שקרה לירושלים, קורה עכשיו למדינה, וזה מצב מסוכן מאוד. עזיבת המסוגלים הופכת את חייהם של הנשארים לקשים יותר ומעודדת עזיבה נוספת. אני מאחל הרבה בהצלחה למסעדה הישראלית בקליפורניה, אבל הייתי מעדיף לבקר שם רק בתור תייר. בלי הבדלים של ימין ושמאל, רובנו היינו רוצים לראות תהליך הפוך לעזיבה, כזה שגורם לישראלים טובים לבחור לחיות בישראל.

ואולם, אף שמדובר בעובדה בשטח אשר צריך להתייחס אליה בהקדם, הנושא זוכה בינתיים למעט מדי התייחסות ציבורית. עזיבת המסוגלים הפכה להיות נושא מוקצה, הסכנה הלאומית שלא מדברים עליה. וחבל. צריך ללמוד את הנתונים, לבחון את ההשפעה שיש לעזיבה הזו על מציאות החיים בישראל, ואז – גם לעשות. עלינו לפעול על מנת להפוך את ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו. כדי שישראל תהיה בית לאומי לעם היהודי, היא צריכה קודם כל להיות בית.

* רוצה לקרוא עוד? הפוסט הבא יכול לעניין גם כן: למה לא נסעתי לאמריקה?

קליקהרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

** עדכון: התחלה טובה – במוסף הארץ השבוע הקדישו כתבה נרחבת לנושא ושמחתי להתראיין. הקישור כאן: מוסף הארץ.

*** מקור תמונת ירושלים: כאן. מקור איור המאזניים: כאן.

סיפור ליום כיפור: אתה נגד הדת!

סיפור אמיתי

מכירים קצת את ירושלים? אז ממש שם באמצע, במדרחוב בן-יהודה המשופץ והססגוני, ניסיתי לשוחח עם ירושלמי על התעוררות חברתית. הוא היה מבוגר, חובש כובע, לא חרדי, זועף במקצת. הצעתי לו לקרוא פלאייר בנושא התלכדות חברתית והענקתי לו את החיוך החם ביותר שלי.

הירושלמי בחן אותי מלמטה למעלה, נעץ אצבע בחזי והודיע חגיגית: "אתה נגד הדת!".

"אני?!", תמהתי בעלבון, "מה פתאום, אדוני. אני מנסה לגבש דתיים, חילוניים וחרדים סביב נושאים מוסכמים – יש לנו המון משותף." העמקתי עוד יותר את החיוך שלי בתקווה לגעת בליבו.

נראה היה שהוא מתלבט. שוקל את המילים שלי כנגד המכנסיים הקצרים והכפכפים, את התוכן מול מול הקליפה. אחרי עוד כמה שניות הכריע: "אתה נגד הדת!".

הייתי חייב למחות, הוא נגע בעצב פתוח. הנטייה ליחס פעילות חברתית לחילוניים בלבד מרתיחה אותי.  "אדוני, אני דווקא מחובר מאוד לשורשיי היהודיים, חלק ממשפחתי דתי, וגם אני רואה עצמי כך," הבהרתי והבחנתי בסדק של ספק בעיניו החשדניות.

קיבלתי הזדמנות שנייה. בחינה דקדקנית נוספת, הפעם מן הנקודה ללא הכיפה על הראש כלפי מטה, ולאחריה פסק הדין המהדהד במעין צעקה: "אתה נגד הדת!".

אבל אני לא נשבר בקלות. התעקשתי וכיוונתי לנקודת החולשה של כל ירושלמי שורשי. "אדוני, רק הבוקר הנחתי תפילין בכותל", ולמראה חוסר האמון מיהרתי לשלוף תמונה בטלפון, כולי מחוייך בכותל, עוטה תפילין וקדושה.

משהו זז בפניו. למראה התמונה האירו פניו של הירושלמי בחיוך חם בהבנה. כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. הוא נעץ שוב את אצבעו עמוק לתוך חזי, הפעם בידידות, וממש לפני שהסתובב והלך הודיע לי: "אתה… נגד הדת!".

אתה נגד הדת. האמנם?

אתה נגד הדת. האמנם?

לקראת יום כיפור, יש לי עוד דרך ארוכה. סליחה.