הישראלים

תמונות, רשמים ומסקנות מההפגנה הראשונה – ולא האחרונה – של מחאת קיץ 2012

עם צאת השבת, בערב של ה-12 במאי 2012, זרמו לכיכר רבין בתל-אביב מאות בני אדם בקריאה להחזיר את המדינה לאזרחים. פחות או יותר. הקריאה לא הייתה אחידה, ויכוח נוקב סביב האופי הפוליטי וההנהגה של המחאה העכיר במעט את האווירה, ועדיין – ההתרגשות הייתה באוויר. אזרחי ישראל מתעוררים לקיץ חדש ומפסיקים לשתוק. עם התפזרות ההפגנה, מוצעים כאן שלושה רעיונות לשיפור ושורה תחתונה של תקווה.

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

מה בדיוק אנחנו דורשים?

המסר של ההפגנה לא היה אחיד, בלשון המעטה. לנצח את השיטה, להחזיר את המדינה לעם, להפיץ אהבה, צדק חברתי, להפיל את הממשלה, להתחבר למחאה הגלובלית כנגד הון ושלטון, לשבור את המונופולים, מדינת רווחה. השיר "שירת הסטיקר" שכתב דוד גרוסמן ללהקת הדג נחש הזדמזם מחדש. אם נציג הממשלה היה מגיע להאזין לקול העם, הוא היה מדווח כי העם דורש חדק צרפתי. כדי להביא לשינוי אמיתי, צריך להתגבש סביב דרישות ברורות יותר. זה תהליך והוא יגיע.

המחאה היא לא פוליטית. או שכן

לקראת תחילת התכנית האמנותית קראה אחת המארגנות במערכת הכריזה: "זו הפגנה אזרחית, לא פוליטית. נא להוריד שלטים של מפלגות". רוב השלטים הגדולים בהפגנה היו מטעם מפלגות שמאל, בעיקר חד"ש, מרצ, איתן כבל שרץ בבחירות להסתדרות. היו לה כוונות טובות. צריך באמת להסיר גורמים מפצלים ולהתאחד. עודף הכרזות מטעם מפלגות השמאל מרחיק ציבור רחב מפעילות המחאה וחבל.

אבל המינוח שגוי. ההפגנה דווקא כן פוליטית. דרוש כוח פוליטי כדי להביא לשינוי בסדרי העדיפויות. היא התכוונה שההפגנה אינה מפלגתית. מפלגה, מלשון פילוג, יוצרת חיץ בין אנשים סביב הנושאים שאינם בהסכמה רחבה, כמו גבולות המדינה והיחס למדינות השכנות. אבל המחאה היא פוליטית מאוד. עם הזמן, ייבנה כוח פוליטי חוצה מפלגות סביב הסכמה אזרחית, אשר ישפיע על המפלגות הקיימות ואולי אף ישתלב בתוכן.

מי מנהיג את המחאה?

מארגני ההפגנה עשו מאמץ שלא להעמיד הנהגה. תכנית ההפגנה קבעה כי לא תהיה במה. כל הנאומים נכתבו מראש על ידי המארגנים והכוונה הייתה להקריאם מגובה הציבור על ידי דוברים רבים. הכל כדי לא להבליט אחדים מעל אחרים. הרעיון יפה, אבל זה לא הצליח. במה מאולתרת נוצרה באיזור מוגבה, היא גודרה, הוארה, צולמה והוקרנה על המסכים, ופרצופיהם של נושאי הדברים נראו ברחבי הכיכר, אך בלי לציין את שמם. זו לא הייתה התכנית, אבל זה טוב מאוד. מכל עבר נשמעו שאלות: מי דיבר עכשיו? מי זו? מחאה דורשת הנהגה. נכון, מנהיגי מחאת הקיץ שעבר התפצלו ביניהם וגרמו לפעילים רבים לסלידה. אבל אין זה אומר שהנהגה היא פסולה מעיקרה. כנראה שעדיין לא נמצאו המנהיגים הנכונים, שיוכלו לאחד את השורות, אבל מי יודע, אולי הם היו הערב על הבמה המאולתרת.

יש תקווה

בשורה התחתונה, יש מה לשפר: מסרים אחידים יותר, בניית כוח פוליטי, גיבוש הנהגה מאחדת, אבל עצם יציאתם של אלפי אנשים לרחובות היא חשובה ומעודדת וקריאתם לתיקון מעוררת השראה. הייתה זו הפגנה ראשונה לקיץ 2012, אבל היא בהחלט לא האחרונה. ימים יגידו אם פעילות המחאה תדחוף את הממשלה לביצוע או אולי תשפיע על תוצאות מערכת הבחירות הבאה. אני אופטימי.

מי מנהיג את המחאה החברתית?

הקפיצה של שאול מופז לתוך הקואליציה השבוע עוררה גל של תגובות גועל משולבות בדימויים של נוזלי גוף, כולל השתנה מהמקפצה, אבל אפילו בכוס של שתן אפשר לראות את החצי המלא.

אין ויכוח, התוצאה המיידית היא שלילית. מבחינה דמוקרטית, לא אמורים להיות יותר שרים מאשר חברי כנסת באופוזיציה. גרוע מכך, הדרך שבה גובשה הקואליציה החדשה במחשכים פוגעת קשות באמון הציבור בכנסת ובמערכת הפוליטית.

אבל נכון יותר להתמקד בחצי הכוס המלאה. בסך הכל, בתחילת הקדנציה של הכנסת הנוכחית רבים מאיתנו העדיפו ממשלת אחדות. בדומה, רק לאחרונה התנגדו רבים מאיתנו להקדמת הבחירות ללא סיבה אמיתית. מי מאיתנו שקורא לשינוי שיטת הממשל לטובת משילות ויציבות קיבל עתה בפועל ראש ממשלה איתן מאין כמוהו וכנסת שתאריך לכהן יותר מכל קודמותיה. במקום להתלונן על שאול מופז, מוטב לנו להתמקד בהזדמנות שהוא הציב לפתחה של הממשלה.

חצי כוס (שתן) מלאה

הזדמנות היסטורית

אני מציע להסתכל על השנה הקרובה הקרובה כהזדמנות היסטורית. הקואליציה הרחבה מאפשרת לראש הממשלה לפעול באין מפרע כמעט והוא יכול לממש הבטחות נושנות: חובת לימודי ליבה לכלל תלמידי ישראל, יישום היעד כי על כל הכשירים לעבוד ולהשתלב בשוק התעסוקה, שוויון בנטל הגיוס, שינוי שיטת הממשל ואולי אפילו כינון חוקה. אם יפעל ראש הממשלה בנושאים אלה, תהיה השנה שלפנינו שנת מפנה בהיסטוריה של ישראל ובנימין נתניהו יהיה חתום על כך.

התקופה הקרובה מציבה הזדמנות גם לפעילים החברתיים לדחוף את הממשלה לביצוע הרפורמות הדרושות ולעקוב אחר ביצועיה. אם אכן תממושנה ההבטחות, מה טוב. ואם לאו, אפשר יהיה להאיר בזרקור חזק את חוסר הביצוע ולהגיע לבחירות הבאות עם מידע מוצק וסל מסרים טוב יותר עבור הציבור בבואו להצביע.

בשורה התחתונה, זוהי שנת מבחן. מבחן לראש הממשלה, אשר לא יוכל לתרץ חוסר עשייה במבנה קואליציוני רעוע. מבחן למפלגות הקואליציה, אשר תהיינה חייבות להתגבר על מחלוקות כדי להגשים את ההזדמנות ההיסטורית. מבחן לאופוזיציה, להציע אלנטרנטיבה ראויה. וגם מבחן עבורנו, הציבור הרחב, להיות עירניים ומעורבים, כדי לדחוף את הממשלה לביצוע ולהגיע למערכת הבחירות הבאה מוכנים יותר.

השבוע החולף לא החמיא לכנסת ולישראל, אבל בהתבוננות דרך חצי הכוס המלאה – ולא משנה במה היא מלאה – החודשים הקרובים מציבים לא פחות מהזדמנות היסטורית.

———————-

מקור תמונה: Mountainside.

רוני דואק, מאריוס נכט ועשרות שותפים מייסדים חשפו את התנועה החברתית החדשה שלהם ■ "אנו מבקשים ליצור סדר יום אזרחי חדש שידרוש אחריות מנציגי הציבור ויחזק את שלטון החוק ואת הכבוד לחוק"

הקמת תנועת עורו - TheMarker 4.5.12

כתבה מתוך TheMarker, מיום 4.5.2012

מאת: עידו אפרתי, ענת ג'ורג'י

מובאים כאן קטעים מתוך הכתבה. מצורף למטה קישור לנוסח המלא.

"אנחנו לא מביאים תוכנית מפורשת – את זה אתם תעשו, הציבור יעשה, וזה יקרה מלמטה למעלה", הסביר מנכ"ל תנועת עורו, תומר טרבס, לקהל שהגיע בשני ללופט שבבניין הכי מוזנח ברחוב התעשייה בתל אביב. "אין אירוע ייסוד רשמי של התנועה ואנחנו נמצאים בשלב של השקה חשאית. בעוד חודש יעלה לאוויר האתר שלנו וחשוב שתירשמו ותביאו עוד חברים. אנחנו לא מבקשים מכם לעזוב בית פוליטי כזה או אחר, רק שתרימו יד ותגידו 'אני בפנים'".

היה זה המפגש השני מתוך סדרה של מפגשים אישיים, כמעט מחתרתיים, שהחלה לקיים התנועה המתהווה. כ-100 איש זרמו פנימה, ביניהם פעילים חברתיים מבוגרים עם קילומטרז', חברים שהוזמנו על ידי המייסדים ומעט צעירים אקטיביסטים – יבול של הקיץ האחרון. "אני מ'ישראל יקרה לנו' ומ'מכסחי הטייקונים', הציגה את עצמה אחת המשתתפות. "אני מתנועת 'מתפקדים', סיפר אחר, רגע לפני שנקראו לעזוב את הבופה הצנוע ולהתיישב על הכיסאות לקראת הרצאתו של ד"ר יואב בן דרור, מגרעין המייסדים.

על פניו, תנועת עורו יכולה להיתפש כבדיחה: היא מציגה מסרים רוחביים וטריוויאליים, מודל הפעולה שלה קשה לעיכול, בראשה לא עומד מנהיג או פרצוף ציבורי מוכר והיא אינה נתמכת על ידי ח"כים ושרים. מבחוץ היא נראית כמו עוד התפרצות של אקטיביזם אימפולסיבי אחרי קיץ חם ומגניב במאהל רוטשילד. ובכל זאת, יש יותר מסיבה טובה אחת להפנות את הזרקור לעברה של התנועה האזרחית החדשה, שמבוססת על מודל התנועות החברתיות MoveOn האמריקאית ו-Get up האוסטרלית – תנועות מבוססות אינטרנט, שמבקשות לקיים את מודל הדמוקרטיה הישירה הלכה למעשה ולהשיב את הכוח לרוב הדומם. אם תתממש ההבטחה הגדולה של התנועה, כפי שקרה בארה"ב, מקימיה סבורים שהיא עשויה ליהפך לבסיס כוח ציבורי משמעותי שעשוי להוביל שינוי ביחסים שבין העם לשלטון, ייצוג פוליטי מאוזן יותר ושינוי בדרך קבלת ההחלטות בכל הקשור לחלוקת המשאבים.

"לא רשמנו על עורו פטנט, זה מודל קיים ומצליח שהוכיח את עצמו במקומות אחרים", מסבירים המייסדים. "העיקרון שעומד לפנינו הוא עיקרון ה-'70-70': ערכנו סקרים ובדיקות וגילינו שיש הסכמה של 70% מהציבור לגבי 70% מהנושאים הבעייתיים, ובכל זאת לא קורה עמם שום דבר בגלל הפוליטיקה הישראלית. לא מדובר רק במעמד הביניים, אלה דברים שרלוונטיים גם למי שנמצא קצת מעל או מתחת לאותו מעמד שמהווה את הרוב בחברה הישראלית", הסביר בן דרור בהרצאתו. לדבריו, ההסכמה סביב חוסר שביעות הרצון של הציבור בנושאים כמו חינוך, בריאות ורווחה נמצאים כיום מעל לנושאים מדיניים וביטחוניים.

חובת ההוכחה מוטלת עדיין על מטה התנועה שכולל שבעה עובדים, אבל בעיקר על הגרעין המייסד, שבשלב הזה מהווה את הגורם העיקרי לסקרנות המתגברת ולבאזז סביב התנועה לקראת חשיפתה לציבור בעוד כחודש. במציאות שבה צצים מדי יום עמותות וגופים חברתיים, כלל האצבע של "התייחסות רצינית לאנשים רציניים" משחק תפקיד מכריע בשלבי ההתנעה.

המחאה דחתה את ההשקה

עד שתפרוץ עורו לתודעה הקולקטיבית, המידע המועט שאפשר למצוא עליה כולל רשימת מייסדים מרשימה של בכירים לשעבר במגזר הציבורי, פעילים חברתיים מוכרים, אנשי אקדמיה ומשפט, דמויות מתחום התרבות והאמנות ואנשי עסקים (פירוט נוסף אודות פורום המייסדים מופיע בכתבה המלאה).

חלק קטן מהרשימה נכחו באותו המפגש. "כל ערב מרצה אחד המייסדים והוא גם זה שאחראי להביא 100 איש למפגש", הסביר טרבס לפני שהחלו להגיע אנשים. בינתיים, מלמד, שהרצה יום קודם לכן, התרוצץ במשרד קטן בפינה שמאחורי קיר זכוכית כדי לפקח על ההכנות מקרוב. בן דרור היה עסוק בהכנות לקראת ההרצאה שלו בזמן שדואק נכנס והתעניין, כמו גם נכט. הניסיונות להציב אותם בחזית או בהנהגת התנועה נכשלים והם מבקשים להוריד פרופיל. אם הפרצופים המוכרים לא ניצבים בראש, היכן המנהיגים? "אנחנו מזמינים את האנשים פנימה, מתוך כוונה שתצמח כאן הנהגה טבעית", מסביר טרבס.

בחזרה לכנס: טרבס, 37, מציג עצמו בפני הקהל ופורש את סיפור חייו במצגת קצרה. הוא מספר איך כאיש היי-טק מצליח היה כבר עם רגל אחת בעמק הסיליקון בדרך לתפקיד רציני ולמשכורת שמנה, והחליט בכל זאת להישאר ולהצטרף לתנועה. ב-2006 פירסם טרבס ספר בשם "ללקק את המרפק – מדריך אישי לשיפור קולקטיבי", אותו הגדיר כ"ניסיון לתת סטירה לדור שלם שנרדם בשמירה" ובמקביל פתח את הבלוג החברתי שלו בשם "הישראלים". "כיום קיימים קצוות רעשנים בחברה הישראלית שמושכים אליהם כוח ותקציבים, ודווקא לליבה אין ביטוי פוליטי או ציבורי. אנחנו רוצים לבנות כוח סביב אותה הסכמה", הוא מסביר.

אבל מי שמבקש לחלץ ממנו אמירות מקוממות או חדשניות יותר, נדרש להסתפק בכמה עקרונות שמגדירים את גבולות הגזרה של התנועה. היא מגדירה את עצמה כתנועה פוליטית, אבל לא מפלגתית ("אין לנו בעיה שאת הסכמותיה יאמצו ח"כים מימין או משמאל"). היא מבקשת להדיר רגליה מעיסוק בסוגיות של דת וביטחון או מאג'נדה נקודתית אחרת ולהתמקד רק בעיקרון של לאפשר לרוב לדון, לגבש הסכמה רחבה ולהשפיע בסוגיות חברתיות כמו סדר עדיפויות בחלוקת משאבים, יוקר המחיה ושינוי שיטת הממשל. היא רואה עצמה כתנועה לטווח ארוך, בוודאי לא כהתארגנות שתהיה רלוונטית לבחירות הקרובות.

"אנחנו לא מאמינים בקיצורי דרך. זה תהליך ארוך שדורש תיקונים והתחדשות תוך כדי, אבל הוא יוכל לספק מנגנון שיאפשר לא רק להגיע להסכמה אלא גם לשמש כגוף שקוף לציבור שיוכל להראות בכל נקודת זמן מה בוצע לעומת מה שהובטח", מסבירים המייסדים.

לא מסתפקים ב"לייק"

על אף שהשיח האינטרנטי מתעצם ומתגלה ככלי חברתי חשוב, הוא מתעתע. אפשר לנפנף במהפכה בתוניסיה, במחאת הקוטג' או ב"איבנט" הפייסבוקי של דפני ליף שהצית את מחאת הדיור שהתרחבה – כולם נזקפים לזכות התארגנות חברתית אינטרנטית, שבשילוב מטען ציבורי נפיץ מספיק מובילים את ההמון לכיכרות. ואולם אם שמים לרגע בצד את ההישג התודעתי של המחאה, הישגיה בפועל היו מועטים והתמסמסו בכברת הדרך שבין מסקנות ועדת טרכטנברג להחלטות הממשלה. יש לכך טיעונים וסיבות רבות, ביניהם הטיעון שמה שהספיק כדי להנחית את "המכה הראשונה" לא היה בכוחו לשמר את ההתגייסות ולהנחית את "המכה השנייה" הנדרשת.

הנוכחות של הרשתות החברתיות היא כבר חלק בלתי נפרד מההוויה המקומית, ופוליטיקאים, נשיאים וראשי ארגונים עושים בה שימוש. הציבור, לעומת זאת, לא הגיע למיצוי אפקטיבי של היתרון שבהעברה ובשיתוף המידע. כיצד תתגבר עורו על הפער הזה והאם הציבור בישראל יידע לנצל נכון את מה שהיא מציעה ועד כמה אפשר לסמוך על חוכמת ההמונים הישראלית? הסוגיות האלה יידרשו לעמוד במבחן המציאות.

"התנועה מבוססת על שלושה רבדים", מסביר טרבס. "הראשון הוא גיוס בסיס רחב של אנשים, השני הוא פעילות של שיח רחב באמצעות אינטרנט ומפגשים בעולם האמיתי. לאחר מכן יתקיים רובד נוסף של עבודת מטה שתיקח את תוצרי הדיון, ההסכמות והמסקנות ותקדם אותה לעשייה בפועל, בין אם במסדרונות הכנסת ובין אם בפעילויות שונות".

בסוף מאי תעלה עורו לאוויר את אתר האינטרנט שלה שפותח במיוחד לצורכיה ומהווה את התשתית הקיומית שלה שמבוססת כולה על חוכמת ההמונים. העובדה שבפיתוחו מעורבים נכט, מלמד ואנשי טכנולוגיה מוערכים נוספים מעוררת ציפיות גבוהות. "האתר בנוי כך שהוא יביא למיצוי של חוכמת ההמונים ויכלול גם שלוחות לרשתות חברתיות ולטלפונים ניידים", מסביר טרבס לפני שהוא מספק הצצה ראשונית אליו.

הדיונים באתר אמורים להתבסס על מידע רב שנצבר לאורך השנים על ידי המגזר השלישי. הוא יאפשר לנהל פורומים רחבים לפי חתכים שונים, ולנסח באופן משותף מסמכים כמו עצומות, ניירות עמדה או הצעות לחקיקה. "זה סוג של פלא, אבל זה עובד. אפשר יהיה לעשות כל דבר ולהניע אנשים לפעול מחוץ לרשת", אומר טרבס. חלק אחר של מערכת ינהל מעקב מתמיד אחר הטיפול של הפוליטיקאים בסוגיות השונות. "בלחיצת כפתור אחת תוכל לדעת מה עושה כל אחד מ-120 הח"כים בכל נושא ועניין".

הקיץ האחרון העניק רוח גבית למייסדי התנועה ויצר תחושה שיש עם מי לעבוד. אבל בין ישראל לארה"ב המרחק עדיין רב. חוכמת ההמונים הישראלית והנכונות של האזרח לתרום מכיסו, כמו גם קוצר הרוח שלו, יידרשו לעמוד במבחן שמציב בפניה המודל החדש. כל שנותר לאנשי עורו הוא לקוות ולהאמין שהמהפכה האזרחית הבאה לא תיפול בין העכבר למקלדת.

————————

קישור לפרסום המלא במקור: עורו ב- TheMarker.

במקביל לקולות הקוראים לחידוש המחאה החברתית ולפני תקופת הבחירות, התקיים השבוע בשקט-בשקט כנס של "עורו", תנועה חדשה, על-מפלגתית, שבין מייסדיה נמנים האמנים יעל אבקסיס ומיכה שטרית ואנשי העסקים רוני דואק, מריוס נכט ודוד פתאל. אנחנו היינו שם

כתב: יוסי פנטילט

פורסם: זמן תל אביב, 4.5.2012

כנס התעוררות - מפגש הקמה של תנועת עורו - מתוך זמן תל אביב

ריח הבחירות כבר באוויר ומילים כמו "שינוי בסדר העדיפויות", "שוויון בנטל" ו"מעמד הביניים" נזרקות בתדירות הולכת וגדלה. ובין מסיבות עיתונאים וכנסים מתוקשרים של מפלגות שבהקמה ומלפגות קיימות או מתפרקות, נערך ביום שלישי השבוע בשקט-בשקט כנס של "עורו", תנועה חברתית-פוליטית חדשה, על-מפלגתית, ששואפת להביא לשינוי חברתי ארוך טווח בישראל.

האירוע התקיים בקומה השנייה של בניין תעשייתי אפור במרכז תל אביב, וצוות ההיגוי של התנועה הדגיש כי לא מדובר בכנס השקה או כנס יסוד של התנועה, שיתקיימו בקרוב. עם מייסדי התנועה נמנים בני הזוג השחקנית יעל אבקסיס ואיש העסקים רוני דואק וכן ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר אלוף משנה במיל' עומר בר-לב, בנו של הרמטכ"ל חיים בר-לב, המוזיקאי מיכה שטרית, הכוראוגרף אוהד נהרין, השחקן נורמן  עיסא, כוכב "עבודה ערבית", דוד פתאל, בעליה של רשת מלונות פתאל, מריוס נכט, ממייסדי חברת "צ'ק פוינט", עו"ד חנינא ברנדס, הפעילים החברתיית יצחק (ג'קי) אדרי, משה קריף ואופיר יחזקאלי והרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק. שני מייסדים נוספים, יואב בן דרור ואיל מלמד, הם בין הוגי הקמפיין הפוליטי של יאיר לפיד. באירוע נכחו גם השרה לשעבר יולי תמיר, יועץ התקשורת נסים דואק ואיש התקשורת רם לנדס. "תמהיל אנושי איכותי שכזה מעולם לא התכנס והקים תנועה", אומר מנכ"ל התנועה תומר טרבס.

דיקטטורה של הסקטורים

ב"עורו" מקווים להצליח איפה שנכשלו לפניהם לא מעט תנועות חברתיות לא מפלגתיות. הם מקווים לייצג את הרוב הדומם, והדוברים אף נקבו במספר מצטרפים של שלושה מיליון כיעד. "רק אנשים בעלי חזון גדול הצליחו לממש את חזונם", אומר טרבס, איש היי-טק, בעל הבלוג "הישראלים" ומחבר הספר "ללקק את המרפק".

"מטרתנו היא לגייס 70 אחוז מהציבור ל"עורו", הכריז נכט בכנס. "רבים מהנוכחים באולם הם אנשים אמידים ומבוססים, החיים שלהם מאוד טובים. אנחנו יכולים להמשיך לנסוע לחופשות סקי ולטמון את הראש בחול בזמן שהחרב מונפת מעל ראשינו. המדינה שלנו ממשיכה בהידרדרות ערכית ומוסרית, מעמד הביניים קורס תחת הנטל ומערכת הבריאות שוקעת".

"אנחנו, הרוב השקט, הליבה של המדינה, המתגייסים לצה"ל ומלשמי המסים, נושאים את האלונקה על גבנו כבר עשרות שנים", אמר בכנס רוני דואק. "בו בזמן מתי מעט קובעים עבורנו ומחליטים בשבילנו באמצעים אנטי-דמוקרטיים. המצב הנוכחי לא יכול להימשך, ולכן אנחנו פה ולא בשביל ללכת. לא כדי לרוץ לכנסת אלא כדי לקיים דו-שיח ולהגיע להסכמות רחבות בנושאים מאוד חשובים עליהם רוב הציבור בישראל חושב אותו דבר".

"במקום דמוקרטיה, קיבנו דוקטטורה של הסקטורים", המשיך נכט. "בכנסת פורסים אותנו לפרוסות קטנות.המפלגות הקטות, לשון המאזניים, מרכזות סביבן כוח שלא מגיע להן. הן קובעות לנו את סדר היום. ההשפעה שלהן על מדיניות הממשלה היא עצומה ללא יחס לגודלה. המפלגה הכי גדולה בכנסת, עם 28 מנדטים, לא משפיעה כמעט במאומה. הרוב, שזה אנחנו, אוכלים אותה כבר שנים. מטריד אותי מה נשאיר אחרינו לילדינו. אנחנו רוצים לשנות את המצב, לייצר דמוקרטיה אמיתית בה הרוב כן קובע וקולו נשמע בצורה ישירה וכל הזמן, ומי שלא יקשיב ויפעל על פי הרוב – ייענש".

פעילות התנועה תממון באמצעות תרומות של חבריה. "מה שנהרס בהרבה מאוד שנים קשה לתקן ברגע", אומר טרבס. "לתנועה שלנו יש תקציב לחמש שנים, מה שמאפשר לנו אורך רוח. אנחנו לא מדברים במונחים של זבנג וגמרנו, אלא על תהליך. אנחנו תנועה בהתארגנות שמטרתה היא להעיר את הרוב הדומם משנתו הארוכה, לקחת בחזרה את ההנהגה ואת קבלת ההחלטות מהשוליים, מהקצוות, מאלה ששומעים אותם העי הרבה בתקשורת וקוראים אותם הכי הרבה בטוקבקים".

בין היתר שוקלים בתנועה להוציא לאור עיתון יומי. בינתיים עמל בימים אלה דור קונפורטי מצוות ההיגוי, מאנשי מחאת האוהלים ברוטשילד ודוקטור לחקר המוח בהשכלתו, על פיתוח פלטפורמה טכנולוגית חדישה, שבאמצעותה יתאפשר באתר האינטרנט של התנועה רב-שיח בין עשרות ומאות אלפי חברי התנועה.

"הטכנולוגיה שינתה כל כך הרבה ביחסים הבין-אישיים", אומר טרבס. "רק הדמוקרטיה נשארה תקועה לפני 100 שנה. אנחנו עדיין הולכים אחת לארבע שנים לשים פתק בקלפי. בחזון שלנו תהיה דמוקרטיה דינמית ומתחדשת, קשובה לציבור. אנשים שלנו עמלים כרגע על מאגר מידע עצום של פרוטוקולים מוועדות שונות בכנסת. נדרוש שקיפות ונקבע סדר יום. לא נחזור על טעויות של קודמינו ונישאר רק ברשת. כשנגיע להסכמות רחבות, נארגן לפי הצורך הפגנות בשטח".

אבל בלי ייצוג בכנסת, איך בדיוק תשנו חוקים? איך תשפיעו על החלטות שמתקבלות בכנסת בנושאים חברתיים ואחרים?

"כדי להשפיע צירפנו כמייסדים אנשים מובילים בעסקים, בתקשורת, בשיווק ובלובינג. במהות, אנחנו א-פוליטיים. המצטרפים לתנועתנו יוכלו להמשיך להיות חברים במפלגה זו או אחרת ולהחזיק בדעות ובעמדות הפוליטיות שלהם. אחנו נדאג שאלה שאינם משתייכים למפלגה יתפקדו באלפיהם למפלגות הגדולות ויצביעו בפריימריז. ככה נשפיע גם מבפנים".

צדק חברתי. מוכר?

שני נושאי ליבה – התחום המדיני-ביטחוני ונושא דת ומדינה – משאירים בתנועה מחוץ לתחום. "לא ניגע בזה", אומר טרבס, "מכיוון שאלה בדיוק נושאים שבהם יוכלו לבצע בנו 'הפרד ומשול' ולהוציא את הרלוונטיות של התנועה. נפעל כדי שכבר בבחירות הקרובות ובאלה שיבואו אחריהן אג'נדת הצדק החברתי תהיה זו שתניע את האנשים ללכת לקלפי ולהצביע. לפני הבחירות נזמין את כל ראשי המפלגות לפאנלים ונבקש מהם להצהיר כי בקטע החברתי הם מאוחדים ויפעלו על פי הסכמת הרוב. יום אחרי הבחירות נשב להם על הראש. לא נרפה עד שיישמו את הבטחותיהם לבוחר".

"בכל מערכות הבחירות בעשורים הקודמים הבוחר הצביע על פי השאלה אם יש או אין פיגועים", אמר נכט בכנס, "אבל יש מספיק נושאים חשובים אחרים מטרידים, כמו חינוך, בריאות, ביטחון אישי, משילות, בירוקרטיה, שלטון החוק, שוויון וכן הלאה. אנחנו מבקשים לבנות הסכמה רחבה ככל האפשר. אנחנו לא קופצים על עגלת הקדמת הבחירות והגינו את הרעיון להקמת התנועה לפני מחאת האוהלים".

ב"עורו" מביאים כמודלים לחיקוי את תנועת move on האמריקנית, שמנתה עשרה מיליון איש בארצות הברית ולה מניות רבות בבחירתו של אובמה לנשיא; ואת תנועת Get up האוסטרלית, שהעלתה ליוטיוב סרטון על עמלות הבנקים המוגזמות, שזכה ל-30 מיליון צפיות. "המצב הקיים בו השוליים הקיצוניים מושכים את הרוב דורש תיקון", מסכם טרבס, שוויתר על הצעה קוסמת המחברת היי-טק היושבת בעמק הסיליקון בקליפורניה כדי להשפיע חברתית בישראל. "אנחנו שלושה מיליון אנשים שמסכימים על 70 אחוזים מהנושאים. אפשר לבחור בדרך הקלה: הרוב הדומם ימשיך לגלות ייאוש, להיות אדיש, נאיבי וציני למתרחש במדינה שלו. אפשר גם אחרת. הגיע הזמן שהרוב בציבור הישראלי, זה שנושא בנטל, ייתן את הטון. אם לא נעשה מעשה היום, מחר ילדינו ירצו לרדת מהארץ ולנסוע לאמריקה".

עורו - זמן תל אביב - חלק ראשון - 4.5.12

עורו - זמן תל אביב - חלק שני - 4.5.12

האם אחד מן השמות הבאים נשמע לכם מוכר: אברהם דואן, רוברט טיבייב, חמד עמאר?

מי מכיר את אברהם דואן? לא? נסו לחשוב, אולי השם מוכר לכם. עדיין לא? מה לגבי רוברט טיבייב? אל דאגה, אתם לא לבד. זה לא שאתם לא מכירים, הם פשוט אינם מוכרים. ננסה רשימה ארוכה יותר. האם אחד מן השמות הבאים אומר לכם משהו: מנחם אליעזר מוזס, אברהם מיכאלי, חמד עמאר, ציון פיניאן, שכיב שנאן… קדימה, להתאמץ בבקשה. שאלתי כמה וכמה אנשים וכמעט אף אחד לא זיהה אפילו שם אחד מהרשימה. אם במקרה זיהיתם את אחד השמות, אתם חלק ממיעוט מאושר. אם זיהיתם את כולם, אתם כנראה אחד מהם בעצמכם.

מי מכיר? משהו מקולקל בשיטה

אם יצא ואתם נמנים בקרב 758,032 האנשים שהצביעו למפלגת קדימה בבחירות האחרונות, הייתם אמורים לזהות לכל הפחות את שני השמות הראשונים. חבר הכנסת רוברט טיבייב מכהן מטעם קדימה מאז פברואר 2009 ומשמש כיושב ראש ועדת המשנה למאבק בתאונות הדרכים ויושב ראש אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-טורקיה. חבר הכנסת אברהם דואן הוא נציג חדש יחסית של מפלגת קדימה. הוא היה במקום 33 ברשימת המפלגה ונכנס לאחרונה לכנסת.

גם יתר השמות המנויים למעלה הם חברי כנסת מכהנים בכנסת ה-18 בימים אלה ממש. נסו לנחש מטעם איזו מפלגה מכהן חמד עמאר… נו, מה דעתכם? ספק רב אם צדקתם. חבר הכנסת עמאר נבחר לכנסת כחלק מרשימת ישראל ביתנו. הוא עורך דין, בן הקהילה הדרוזית, וגם קראטיסט בעל חגורה שחורה דאן 5. חבר הכנסת שכיב שנאן, גם הוא דרוזי, נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה, אך לא נכנס לאחר הבחירות, ובאורח פלא, הוא מכהן כיום כחלק מסיעת העצמאות של אהוד ברק אחרי פרישתו של מתן וילנאי בדרכו לסין.

חברי הכנסת האחרים ברשימה הם ציון פיניאן, מטעם מפלגת הליכוד, אברהם מיכאלי מטעם ש"ס, ומנחם אליעזר מוזס מטעם יהדות התורה. העובדה שלא שמעתם עליהם אינה מעידה עליהם לרעה. איני מכיר אותם בעצמי, אבל אני מאמין ומקווה שמדובר באנשים טובים וראויים, אשר מקדישים את עצמם ואת זמנם לטובת הציבור. למעשה, שאלתי חבר שיודע, והוא סיפר ששלושת האחרונים הם פרלמנטרים פעילים מאוד. העובדה שלא שמעתם עליהם מעידה לרעה על השיטה – משהו מקולקל בשיטה הפוליטית שלנו.

משהו מקולקל בשיטה הפוליטית

גם חברי הכנסת המוכרים לכם פועלים הרחק מעיניכם ואין לכם מושג אם הם נאמנים למה שהבטיחו בטרם הבחירות או אם הם מייצגים אתכם באופן כללי. הדוגמה הקלה היא חברי הכנסת של מפלגת העבודה, אשר פרשו והקימו את סיעת עצמאות התומכת בקואליציה ימנית, בניגוד לעמדת המפלגה ממנה פרשו ולמעשה, גם בניגוד לרצונם של רבים מאנשי הליכוד. דוגמה קלה נוספת היא החלטתה של אותה קואליציה ימנית להקפיא את הבנייה בשטחי יהודה ושומרון, דבר שאפילו ראשי ממשלה מהשמאל לא עשו. אבל המצב גרוע מכך בהרבה.

הדוגמאות הקלות נוגעות לנושאים שברומו של עולם שזכו לכיסוי תקשורתי נרחב. אבל בכל שבוע מתקבלות בכנסת עשרות החלטות, רובן בוועדות הכנסת, אשר לחלקן משמעות ניכרת על התקציב ועל חיינו, ואין לנו מושג כיצד הצביעו חברי הכנסת. גם לא חברי הכנסת שאנחנו כן מכירים את שמם.

אפשר וצריך לתקן את השיטה

כדי לנסות ולשפר את המצב קמו מספר ארגונים נפלאים, ביניהם: הסדנא לידע ציבורי, שבאמצעות מתנדבים מקימה אתרים כמו "כנסת פתוחה" לשיקוף של הנעשה בבית הנבחרים; "המשמר החברתי", שמציב מתנדבים בתוככי הכנסת על מנת שידווחו לציבור על המתרחש שם; ותנועת "מתפקדים" שמעודדת את הציבור הרחב להתפקד למפלגות הדמוקרטיות כדי להשפיע על רשימות המתמודדים לכנסת. השבוע נתבשרנו על הקדמת הבחירות ואפשר לקוות שעבודתם תביא לשקיפות רבה יותר בכנסת הבאה שתיבחר. אולי הפעם, נכיר טוב יותר את שמות חברי הנכסת, וחשוב מכך – גם את פועלם, כדי שנבחרי הציבור ידעו שעיננו פקוחה.

מי מכם שעוקב אחרי בלוג "הישראלים" כבר יודע, שבימים אלה אני פעיל בקבוצה ששוקדת על הקמת תנועת "עורו" – תנועה חברתית לייצוג הרוב האזרחי. אחת ממטרות התנועה היא לאפשר לציבור הרחב ולארגונים כמו אלה לקיים דיון רב משתתפים, להגיע להסכמות ולקדם סדר יום אזרחי לטובת שיפור המצב בישראל. אם גם אתם מרגישים שמשהו מקולקל בשיטה הפוליטית בישראל, אתם מוזמנים להצטרף ולקחת חלק.

————–

מקור תמונה: וויקיפדיה

ראיון רדיו ברשת ב', "הכל דיבורים" עם עודד שחר

תומר טרבס בנושא הקמת תנועת עורו

עם הכתב לענייני מפלגות יואב קרקובסקי

30.4.2012 10:50

להשמעה: לחצו על המשולש -

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

התמליל המלא מופיע למטה.

ראיון רדיו בנושא הקמת תנועת עורו

עודד שחר:        נעבור לעוד תנועה שנקראת "עורו", כי תומר טרבס על הקו.

יואב קרקובסקי: הוא עומד בראש התנועה הזאת והתנועה הזאת הוקמה בין היתר על ידי שניים, איל מלמד ויואב בן דרור, השניים האלה הוזכרו על ידי האיש הזה ביוני לפני שנתיים (הקלטה של יאיר לפיד). הם ארגנו ליאיר לפיד את אותו ערב, שהתחיל את קמפיין הבחירות של יאיר לפיד שמסתיים בתנועה "יש עתיד".

עודד שחר:        שלום תומר טרבס.

תומר טרבס:      בוקר טוב עודד, בוקר טוב יואב.

עודד שחר:        תגיד לי, אין לנו הרבה זמן, לצערי, באמת זה לא תוכנן כך, אבל אני אוהב את זה שעדיין יש אנשים שמאמינים שאפשר לשנות כאן דברים, זה יפה.

תומר טרבס:      זה פשוט מאוד, אם לא נשנה דברים, אז למה להישאר בישראל. אנחנו מאמינים שאם נשארים בישראל, חייבים לתקן כאן. ועורו עומדת לעשות את זה.

עודד שחר:        אז אם כך, למה אתה לא רץ לכנסת?

תומר טרבס:      מסיבה פשוטה, אנחנו ראינו מה המפלגות יכולות לעשות. המפלגות היום כלואות בשיקולים קואליציוניים, יש עליהן לחצים של קבוצות קטנות, והקול שלנו – של הרוב – לא נשמע שמה. והגיע הזמן לשנות את זה.

עודד שחר:        אבל הקול שלך לא יישמע אם אתה לא חבר כנסת, הרי אף אחד לא סופר אותך. הרי במחאה כל הזמן הייתה ביקורת על זה שאמרו מי שמחליט בסוף זה הכנסת. אני כבר לא זוכר מי זה היה, נדמה לי שאפילו סטנלי פישר, אמר להם: רוצו לכנסת, אם אתם רוצים לשנות.

יואב קרקובסקי: פרס אומר את זה.

תומר טרבס:      בדיוק. עורו היא תנועה חברתית שתייצג את הרוב האזרחי, וכמו שלהתנחלויות של את מועצת יש"ע או להבדיל את "שלום עכשיו", עורו תיתן קול ועוצמה פוליטית לנו, לקבוצה שנושאים בכמעט כל נטל אפשרי, אבל היום, עודד, לא סופרים אותנו.

יואב קרקבוסקי: ומה הקשר ביניכם לבין יאיר לפיד? הרי אותם שניים, יואב בן דרור ואיל מלמד, ארגנו ליאיר לפיד את מה שהתחיל לו את קמפיין הבחירות לפני כשנתיים.

תומר טרבס:      תנועת עורו לא קשורה ליאיר לפיד או לכל מפלגה. אני אגב מברך על כל אדם טוב שרץ, מאחל בהצלחה, אבל ברגע שהם בכנסת, קבוצות קטנות, לוביסטים, מפעילים עליהם לחץ והם לא יכולים לעשות שינוי אמיתי.

עודד שחר:        אז רגע, אז אתם תהיו…

תומר טרבס:      למה שרק לאלפיון העליון יהיו לוביסטים? אנחנו רוצים לבנות כוח לרוב האזרחי והשניים שהזכרת הם מייסדים חשובים, אבל הם חלק מקבוצה של שלושים אנשים מכל חלקי המדינה, כמו מריוס נכט ויואב בן דרור, שהזכרת, וחגית בכר, אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, איל מלמד, עורך דין חנינא ברנדס, רואה חשבון יורם טיץ, אוהד נהרין, מיכה שטרית, רוני (דואק), אפילו הרב יצחק גרוסמן.

עודד שחר:        תומר, אין ויכוח שאתם אנשים איכותיים ואין ויכוח שהרצון שלכם הוא טוב, אבל אני עדיין לא מצליח להבין איך משפיעים מבחוץ.

תומר טרבס:      יפה, אז אנחנו ראינו מודלים דומים, בארצות הברית תנועת MoveOn, באוסטרליה תנועת GetUp. אנחנו לוקחים את ההמון, את אותה קבוצה מרכזית בישראל, נותנים לה פלטפורמה טכנולוגית לדיון שממצה את חכמת ההמונים, מוסיפים על הפלטפורמה הטכנולוגית ארגון חזק, מקצועי, ממומן היטב לשנים ארוכות, שיכול להוציא את ההסכמות של הציבור הרחב אל הפועל, וגורמים למעקב ארוך ומתמשך ולחץ, דרך תקשורת, ופוליטיקה, ושטח, שיתופי פעולה עם ארגונים כמו "יש סיכוי" שהזכרתם, וכל מה שצריך בשביל לוודא שנבחרי הציבור באמת פועלים עבור הציבור ומייצגים את הרוב.

עודד שחר:        תומר, אחרי שהם ייבחרו ואתה תתקשר לחבר הכנסת, אז יגידו לך, תומר, תזכיר לי מאיפה אתה? מה שם המשפחה שלך, תזכיר לי בדיוק. סלח לי על הציניות, כן.

תומר טרבס:      תשמע, המחסום המרכזי שעומד בפנינו זה ציניות ויאוש.

עודד שחר:        אני דברתי מעמדת היאוש, תומר, לא הציניות.

תומר טרבס:      אבל ברגע שמסירים את מחסום היאוש, אפשר לראות שיש לנו כאן כלי אמיתי, שכמו שיש היום לאלפיון העליון ולכל חברה בישראל גוף חזק שמייצג אותם, גם לנו יהיה. ברשותך, במשפט אחד, אנחנו היום אומרים, שבעים אחוז מהאנשים מסכימים על שבעים אחוז מהנושאים – חינוך, שוויון, בטחון אישי – אבל זה לא קורה. למה? עושים לנו הפרד ומשול סביב הנושא המדיני, לא סופרים אותנו, ואנחנו נשים לזה סוף. אנחנו מתעוררים, לוקחים אחריות, ואנחנו נהיה שם, אגב, לא בשביל הבחירות, אנחנו כאן לשנים ארוכות, נעמוד מנגד, מול הנבחרים, נזכיר להם מה אנחנו רוצים, ונוודא שביום שאחרי, הם לא יהיו נתונים רק ללחצים של אותן קבוצות קטנות.

יואב קרקובסקי:  במילה אחת, מאיפה אתם חיים, מה מממן אתכם?

תומר טרבס:      אנחנו גייסנו כסף מקרב המייסדים, עם תקציב רב שנתי שיאפשר לנו פעילות. בנוסף, אנחנו בונים על תרומות קטנות של חברי התנועה. גם הקמפיין של אובמה בארצות הברית עשה דברים דומים וגייס המון כסף מהמון אנשים, כדי שלא נהיה תלויים באף אחד. יש לנו היום מספיק בשביל להפעיל ארגון חזק, בשביל לאפשר פלטפורמה טכנולוגית לרוב להביע את דעתו ואת קולו. ואנחנו מאמינים שגם בבחירות הקרובות וגם באלה שאחריהן, הקול של הרוב, של הקבוצה המרכזית בישראל, סוף סוף יישמע ויהיה לו נציגות דרך תנועת עורו, שמאגדת הרבה אנשים וארגונים שרוצים לפעול יחד על המוסכם ולא על המפריד.

יואב קרקובסקי:  והערב הכינוס המייסד שלכם?

תומר טרבס:      אנחנו מגייסים הרבה מאוד אנשים שמגיעים לבית עורו לדבר, לדון, להגיע להסכמות ולהקים יחד תנועה אמיתית שתשנה את המפה הפוליטית.

עודד שחר:        יפה. על זה אומרים ארץ ישראל היפה.

תומר טרבס:      תודה רבה. בהצלחה לכולנו. עורו היא בעצם של כולנו.

עודד שחר:        תודה רבה. תודה יואב.

 ——————–

מקור תמונה: וויקיפדיה.

מעבר לפינה מתארגנת בימים אלה תנועה חדשה, שרוצה לשנות את פני החברה הישראלית

סימה קדמון, המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 27.4.2012 (עמוד 2)

סימה קדמון, ידיעות אחרונות - הקמת תנועת עורו 27.4.2012

במהלך חודש מאי, כשהכנסת תהיה בעיצומו של מושב הקיץ שבו ייקבע, כלל הנראה, תאריך לבחירות, תושק בתל-אביב תנועה חברתית חדשה, שונה מכל תנועה שידענו עד כה, שמטרתה לשנות את פניה של המפה הפוליטית ואת אופייה של החברה הישראלית. הרחק מעין המצלמות מקימה בימים אלה קבוצת יזמים חברתיים בולטים את "עורו", תנועה לייצוג הרוב האזרחי.

נשמע מופרך? נאיבי? יומרני? עוד תנועה שקמה בסמיכות לבחירות, מכנה עצמה חברתית וקורצת לפוליטיקה? לא קשה להבין את מי שמתייחס בסקפטיות להיווסדה של תנועה חברתית חדשה. הרי ידענו בשנים האחרונות לא מעט תנועות שקמו בתרועה גדולה וקרסו בקול ענות חלושה. ואלמלא היה מדובר באנשים רציניים ומצליחים, שאינם מזוהים עם פוליטיקה אלא עם פעילות מקצועית וחברתית, אולי הייתה סיבה לפקפק גם בתנועה החדשה.

אבל קשה להישאר אדישים, כשבפורום המייסדים של התנועה נמצאים יזמי היי-טק מצליחים כמו מריוס נכט, ממקימי צ'ק פוינט; רוני דואק, שתרומתו למגזר השלישי באמצעות "שיתופים"ו"ציונות 2000" יוצאת דופן; איש העסקים והפיננסים ד"ר יואב בן דרור; עו"ד חגית בכר, שותפה בהתנדבות בניהול עמותות חינוכיות וחברתיות; איל מלמד, בכיר לשעבר במערכת הביטחון ושותף בהתנדבות בניהול עמותות חברתיות; אלי אלאלוף, מנכ"ל קרן רש"י, ורבים אחרים, שידועים בפעילותם החברתית, לצד אנשי מקצוע מהשורה הראשונה – עורכי דין, רואי חשבון וצעירים מארגוני הסטודנטים ותנועת המחאה.

מנכ"ל התנועה, תומר טרבס, מביא גם הוא ניסיון ביצועי מעולם ההיי-טק, לצד מעורבות חברתית ופוליטית. לפני כמה שנים פירסם ספר בשם "ללקק את המרפק", שבו כתב על המחאה החברתית שבדרך. טרבס, כמו המייסדים האחרים בתנועה, מאמין כי בישראל יש הסכמה על לא מעט נושאים אזרחיים מרכזיים, כמו חינוך, צמצום פערים, ביטחון אישי, שינוי שיטת המשטר ושוויון בנטל, וזה בניגוד לפיצול שקיים בחברה בנושא המדיני. לכן יש הסכמה בין מייסדי "עורו", שבשלב זה הנושא המדיני יישאר מחוץ לדיון בתנועה.

מה שמאפיין את האנשים האלה זה שהם אינם מחפשים פלטפורמה ליצירת מפלגה פוליטית. הם אינם חותרים לכסף או לתהליה. מזה יש להם למכביר. מה שדוחף אותם זה רצון אמיתי לשנות את פני החברה. הם חשים שהדמוקרטיה הפסיקה לייצג את דעת הרוב, שיש צורך להפעיל את אותו רוב לא מיוצג ולמנף אותו ליצירת שינוי פוליטי ולתיקון משמעותי בסדר היום האזרחי.

בשבוע הבא, בבניין תעשייתי בתל-אביב, יתכנסו מאות אנשים למפגש היכרות והכרה של התנועה. בשונה מתנועות אחרות, לא תתקיים מסיבת עיתונאים. לא עוד הפורמט השחוק של במה, שולחן ארוך, בקבוקי מיץ ופנים מוכרות לעייפה. התנועה הזאת מתכוונת לפעול בדרכים שונות מכפי שהורגלנו אליהן ומציבה לעצמה יעדים אגרסיביים ומדידים לגיוס המוני של חברים.

בלב הפעילות ניצבת מערכת דיונים מתוחכמת, שתפעל דרך רשתות חברתיות וטלפונים חכמים. מי שעומד בראש המערכת הזאת הוא דור קונפורטי, דוקטורנט לחקר המוח, שבלט במחאה בשדרות רוטשילד כשניסה לארגן דיון אינטרנטי. עכשיו הוא מוביל ב"עורו" פיתוח של "כיכר ציבורית" וירטואלית, שתאפשר לכל מי שמעוניין להשתתף בדיון בצורה פעילה ולהשפיע על פעילות התנועה ועל סדר היום הישראלי. את היכולת שלהם הם כבר הראו בפרויקטים שצמחו ממחאת הקיץ, כמו פרויקט המתפקדים, כשתנועת "עורו", שהייתה עדיין בחיתוליה, תמכה בהם בתקציב ובאירוח, מתוך מטרה לאמץ פעילים חברתיים צעירים לתוך התנועה.

מייסדי התנועה מנוסים מכדי להאמין שתנועה כזאת יכולה לפעול בשיטת זבנג וגמרנו. הם כאן להרבה זמן. מצד שני, הם נרתעים מחשיפת יתר וחוששים מכל מה שעלול להריח כמו מפלגתיות.

מפלגתיות – לא, כוח פוליטי, כן וכן.

הבחורה הצעירה במוזיאון ישראל

במהלך סיור במוזיאון ישראל בירושלים ישבו ילדי גן רימונים מול ציור שמן גדול של הצייר ההולנדי קויפ משנת 1641 וענו על שאלות המדריכה. מי האיש שמחזיק ברובה? הצייד, צעקו כולם. ומי עומד מולו עם מקל? אבא, השיבו כמקהלה. ומי הילדה בשמלה המוזהבת? הבת שלו, שמחו הילדים בני החמש לזהות. גם את האמא זיהו בקלות. ומי הבחורה מאחור, שאלה המדריכה. דממה. התבוננו היטב, ילדים, היא מחזיקה ציוד לפיקניק וכלים לניקיון. אין עונה. הילדים מתרכזים, לא מזהים, אבל המדריכה לא מרימה ידיים. מי הולכת אחרי המשפחה, ותמיד מבשלת ומנקה? ניצוץ של הבנה חלף בקרב עשרים וחמישה ילדים… סבתא!

סיפור אמיתי, הייתי שם כהורה מלווה. בעיניהם של הילדים, מי שהולכת אחרי המשפחה, מבשלת ומנקה היא סבתא, אפילו שבציור רואים בבירור שהמשרתת של המשפחה ההולנדית היא בחורה צעירה. זו המציאות שלנו. בלי הסבתות, משפחות שלמות היו קורסות. אז קודם כל, תודה ענקית לאמא שלי, לחמותי, וליתר הסבתות והסבים בישראל על ההתגייסות מכל הלב. בלעדיכם, חיינו אינם חיים. אבל האם זה מצב נכון? לדעתי, התלות הקיצונית של משפחות צעירות בדור הקודם לצורך טיפול בילדים היא תולדה של עיוות בשוק העבודה ובמערכת החינוך שלנו.

מי הבחורה הצעירה שמנקה במוזיאון ישראל?

בית ספר אמריקה

בתור תלמיד בכיתה י"א נסעתי עם משלחת תלמידים לארצות הברית והתארחתי אצל משפחה חמה בעיר סיאטל. בשעה שש בבוקר העירו ההורים אותי ואת ילדי המשפחה, אכלנו יחד ארוחת בוקר מזינה של חביתיות ענק, חמאה וגלידה, וכשעה לאחר מכן עלינו על אוטובוס ההסעה הצהוב לבית הספר הציבורי. עד השעה אחת השתתפנו בשיעורים, כאשר בכל שיעור עברנו מכיתה לכיתה, לפי המקצוע הנלמד, כך שכל כיתה הייתה מאובזרת בהתאם לנושא. בתום הלימודים, במשך שעתיים ישבנו כולם לבצע את מטלות שיעורי הבית, כאשר מורים עברו בין השולחנות לסייע. לאחר מכן עברנו לפעילות ספורט – כל תלמיד מחוייב להשתתף בשתי נבחרות ספורט לפחות. אחרי אימון כדורגל מעייף במיוחד, בשעה חמש אחר הצהריים, עלינו שוב לאוטובוס הצהוב בדרך חזרה הביתה, עייפים אך מרוצים.

מנקודת מבטו של נער מתבגר, לא יכולתי שלא להתפעם מבית הספר. הכיתות הייעודיות וכנראה גם המורים המצויינים הפכו את השיעורים למעניינים במיוחד. הסיוע בשיעורי הבית, התזמון המוקדם שלהם והמסגרת הקבוצתית הפכו את מה שאני הכרתי כעונש למשימה נסבלת למדיי. פעילויות אחר הצהריים היו מגוונות ובמהלך השבוע נחשפתי גם לחוג שחמט, חוגי אמנות ומדעים ואפילו חוג ריצות שטח. בית הספר היה מרכז עולמם של הנערים והנערות האמריקאיים וקשה היה שלא לקנא בהם.

בית ספר טוב לכל המשפחה

כיום, במבט לאחור ממרום מעמדי כהורה צעיר, אני מבחין ביתרונות העצומים של יום הלימודים הארוך והמלא גם ליתר חלקי המשפחה ואפילו למשק כולו. כאשר הילדים יוצאים מהבית בשבע וחוזרים מעט אחרי חמש, שני ההורים יכולים לצאת לעבודה במשרה מלאה באמת, וכך גם להרוויח משכורת סבירה יחד וגם להגשים את עצמם. בשוק עבודה מסודר שכזה, כולם יוצאים הביתה בשעה חמש, כך שאחר הצהריים בבית הוא משפחתי מאוד. הילדים כבר השלימו את שיעורי הבית, הרחיבו אופקים בחוגים, נהנו והתעייפו בפעילות ספורטיבית, וכל המשפחה יכולה לבלות יחד בנעימים עד לארוחת ערב משותפת. באחד הימים אז בסיאטל אפילו שיחקנו מונופול משפחתי.

מתי בפעם האחרונה השתתפתם באחר צהריים משפחתי ורגוע שכזה? שלא לדבר על שניים כאלה ברציפות. אתם יכולים לדמיין חיים שלמים שכאלה?

איך נראה היום שלך?

במציאות הישראלית שלנו, יום הלימודים הקצר יחסית והחד-גוני מחייב את אחד ההורים לקצץ בשעות העבודה. בואו נהיה כנים עם עצמנו, למרבה הצער, ברוב המקרים מדובר באמא. ואז, כדי לפצות על אבדן ההכנסה, אבא נשאר לעבוד עד מאוחר. וכשהילדים שבים הביתה מוקדם מבית הספר מיום לא מספק, או אז מתחיל מצעד ההסעות והתיאומים בין החוגים השונים. ולקראת ערב? בדיוק כשהילדים כבר עייפים ואבא תכף מגיע רצוץ גם הוא… מגיע תור שיעורי הבית. בשעה מאחורת שכזו, בלי מסגרת תומכת, אכן מדובר בעונש אמיתי.

יש לנו מה ללמוד

אין לטעות בחלום האמריקאי. גם שם מערכת החינוך רחוקה מלהיות מושלמת ובוודאי שאינה אחידה ברמתה. אבל יש מה ללמוד מהם. הארכת יום הלימודים באופן משמעותי, תוך כדי שילוב של תכנים מגוונים כמו לימוד עצמי, חוגים וספורט, מעשירה את הילדים ופותחת בפני ההורים אפשרויות רבות, כולל עבודה במשרה מלאה של שני ההורים. ריכוז החוגים מייד אחרי שעות הלימוד גם מנצל טוב יותר את מתקני בית הספר וההסעות וגם מפנה זמן איכות משפחתי אחר הצהריים.

נשמע יקר מאוד? בכלל לא בטוח. גם כיום בישראל החברה בכללותה מממנת פעילות שכזו. מה שמכונה החינוך האפור, וכולל בתוכו שיעורי העשרה וחוגים, עולה הון. בנוסף, העובדה שכמעט בכל משפחה אחד ההורים לא עובד במשרה מלאה והשני נדחף לעבוד עודף שעות מעוותת את שוק העבודה ופוגעת בכל אחד מאיתנו. נכון, יצירת מסגרת חינוך עם ימים ארוכים ומלאים באמת דורשת מהפכה במערכת החינוך. אבל המחסום אינו כלכלי. אני משאיר את הבחינה התקציבית למקום אחר, אבל בטוחני שהרווח המצרפי מחינוך טוב יותר, הורים שמגשימים את עצמם ומשפחות מאושרות גבוה בהרבה מהעלויות.

לוקחים אחריות על החינוך

בחזרה לסיפור המוזיאון, מצחיק, אבל סבתא לא צריכה להיות משרתת. גם סבתא זכאית להגשים את עצמה לפי בחירתה: להמשיך לעבוד או לבחור לבלות עם הנכדים והמשפחה. ואנחנו, הילדים-הורים, צריכים לפעול לקידום מהפכה במערכת החינוך. יתכן שאנחנו חלוקים בנושאים מדיניים, אבל יש בינינו הסכמה רחבה על נושאים אזרחיים, ובראשם תיקון מערכת החינוך ושיקום שוק העבודה. הגיעה השעה לקחת אחריות ולפעול.

*****

לקרוא עוד משהו? לא שומעים אותנו.

מקור התמונה: מוזיאון ישראל.

מעשייה בארבע מערכות מן החודש החולף, שבו ראינו שוב עד כמה חלש קולו של הציבור העובד ונושא בנטל המיסים. ­

שר הבינוי והשיכון נדרש לקבל החלטה לגבי דיור בר השגה. התקציב גדול, ההתלבטות קשה. לשמחתו, שלושה ידידים מושיטים ידם לעזרה.

משהו מסריח כאן?

הראשון מתקשר מחצר הרב, מזכיר לכבוד השר בשם מי הוא נשלח לשירות הציבורי ולאיזה מגזר הוא אמור להפנות את הכסף. עדיפות צריכה להינתן למשפחות ברוכות ילדים, הוא מודיע, ויש להצניע משקלם של קריטריונים לבחינת שירות צבאי ומיצוי כושר עבודה.

ידידו השני מתקשר היישר מלשכת יו"ר מועצת יש"ע. כבר שנים רבות שהם משתפים פעולה ומרוממים את הקואליציות הנכונות עבורם. בוא נמשיך את תנופת הבנייה יחד, הוא מזמין, אז אל נא תשכח לתמרץ פרויקטים במקומות הנכונים.

השיחה השלישית מגיעה לטלפון האישי של השר, שמזהה מייד את קולו של הלוביסט החזק ביותר בישראל. חשוב לתפור את המכרז למידותיהן של חברות הבנייה הענקיות, בלי קבלנים קטנים בבקשה. אין אפילו צורך להזכיר שלקוחותיו של הלוביסט מחזיקים גם בבנקים ובערוצי התקשורת. יהיה זה חכם להמשיך בשיתוף הפעולה הפורה.

וזהו. עם שלושת השיקולים האלה צריכה להתקבל החלטה – מי יקבל דיור בר השגה? מי יבנה אותו וכמה זה יעלה לנו? היכן בדיוק? התשובות ברורות למדיי וידועות מראש. כך מתנהלים דיונים תקציביים רבים, תחת השפעתן של קבוצות לחץ, שבאמצעות ארגון למופת מצליחות למנף את כוחן מעבר לגודלן היחסי.

אבל מה עם המערכה הרביעית במעשייה? דממה. אף אחד לא מתקשר אל כבוד השר על מנת לייצג את הציבור העובד, שמשלם מיסים ובזיעת אפו מממן את התקציב לאותו דיור ממש. ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, מתיישבים ותיקים ומתנחלים חדשים, נשים וגברים, מהעיר ומהכפר… אנשים עובדים, שפעם קראו להם מעמד הביניים וכיום קשה לקרוא להם בשם אחד. השיחה הרביעית פשוט לא מגיעה. דממה. לא נמצא מי שיתייצב בשם הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה, שמעמדה הכלכלי הולך ונשחק ושבעיקר לטובת חלקיה החלשים נועדה התמיכה התקציבית בדיור. אותה קבוצה שהתעוררה בקיץ האחרון במחאה, אבל טרם מצאה את הצעד הבא.

בסיפור המעשה לא נמצא מקום למפלגות, הכלואות בשבי אילוצים קואליציוניים. וגם אין טרוניה כלפי שלושת המתקשרים, שבסך הכל משרתים את הציבור. אפילו כבוד השר לא חטא בדבר ואולי אף היה שמח לקבל את אותה שיחת טלפון רביעית, לצורך איזון השיקולים.  הביקורת מופנית כולה כלפי מי שנעדר מן המערכה: קבוצת הנושאים בנטל צריכה להתגבר על הבדלי גישה מיושנים של ימין ושמאל, להתארגן מחדש ולגבש עבורה ייצוג הולם. כרגע, לא שומעים אותנו.

בקיץ 2011, ממש בזמן שמעמד הביניים בישראל יצא לרחובות, הגשמתי את חלום ההיי-טק הישראלי. לא, לא עשיתי אקזיט. יותר טוב. קיבלתי הצעה מפתה לעבור לעמק הסיליקון של קליפורניה, להוביל שם את עסקי החברה, להרוויח בדולרים ולנסוע עם המשפחה לדיסני כל סוף שבוע. אחרי שנים של עבודה קשה, הגעתי למה שנתפס כשיא הקריירה בהיי-טק. כשהגיעה שיחת הטלפון המיוחלת, גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

קצת רך. קצת קשה. אין כמו הבית.

בתחילה קסם לי רעיון ה-"רילוקיישן". חווייה, חשבתי לעצמי, לנשום קצת אמריקה, לדבר אנגלית במבטא הוליוודי. ביררתי עם כמה מכרים באיזו שכונה כדאי לגור, מה עלויות המחייה שם, סכמתי הכל, הכפלתי בשתיים, וחזרתי אל בעלי החברה עם רשימת דרישות מוגזמת בעליל. למרבה הפלא, הוא הסכים כמעט להכל ונותרו פערים קטנים מאוד וניתנים לגישור. דמיינתי את המשכורת, את סטארבקס כל בוקר, קפיצה ללאס וגאס, גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

משהו הציק לי. מאז ומעולם פעמה בי תחושת שליחות ציונית בלתי מוסברת. סיפורי סבתא וסבא והתלאות שעברו בדרך לישראל, דורות של גולה שהובילו את הוריי לכאן, ואז שורת החלטות לא קלות שהביאו אותי לעולם כישראלי. בעצם, אני ציוני אמיתי, חשבתי לעצמי, קפיצה של כמה שנים לאמריקה רק תחזק את הקשר למולדת, ואז אשוב לארץ. כן, זו הדרך. אמריקה, היר איי קאם! גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

זו לא רק ציונות. טוב לי בישראל, אני אוהב את המשפחה, השכנים, החברים, אפילו את המדינה – אז מה פתאום לנטוש אותה מאחור כמו איזו חברה נעזבת? נכון, לא הכל מושלם. בעצם, אפשר לומר שדי גרוע גרוע כאן מהרבה בחינות. יוקר המחייה, מערכת החינוך הבינונית, הביטחון האישי הרעוע, חוסר השוויון בנטל. אבל אחרי הרבה נסיעות עסקים לחו"ל, אני כבר יודע שרק בישראל אני מרגיש בבית. כן, כאן זה הבית. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

כשיש נזילה בבית, אני מתקן. טוב, בעצם אני מזמין את בועז ואז נותן לו עצות ממש טובות, אבל אני לא עוזב את הבית בגלל נזילה. גם אם רבים אם מישהו מבני המשפחה, לא קמים והולכים, אלא מדברים ומתפייסים. אם ישראל היא הבית, אפילו אם נפלו בה כמה פגמים וסדקים, צריך פשוט לתקן. החלום האמריקאי שהציעו לי בעמק הסיליקון הוא לא החלום שלי. לי יש חלום ישראלי, של חיים במקום שטוב וראוי לחיות בו. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

ההחלטה להישאר לגור בישראל היא מעשה אקטיבי. מדי יום אני מחליט לחיות כאן. ההצעה בקיץ האחרון לעשות "רילוקיישן" רק הדגישה את העניין, אבל זה היה נכון תמיד. לכל אחד יש איזה בן דוד במדינה עם איכות חיים גבוהה יותר, אבל אין שם את המשמעות שיש כאן. החלטתי לא לנסוע לאמריקה. ויותר מזה, החלטתי שאם אני נשאר לגור בישראל, כי כאן זה הבית שלי, אז צריך גם לעשות מאמץ לתקן את הבית. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.

כדי שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, וכדי שגם הילדים שלי יבחרו יום אחד באופן חופשי לחיות דווקא כאן, החלטתי שלא מספיק לי רק היי-טק. בחלוף כמה חודשים מההצעה ההיא, הודעתי בצער לצוות ולחברים בעבודה, שאני עוזב לטובת המגזר הציבורי בתקווה לעזור בתיקון המצב. במקום להיות עצובים, הם דווקא שמחו בשבילי… לא רק כי אני מפנה את החדר, אני מקווה. יצאתי לדרך חדשה. גלים של אושר הציפו אותי… אה, עוד לא. יש עוד המון עבודה. אולי בקרוב.