חלק ראשון – פרק ב' – לא ייאמן!

ב'

יואב שכב במיטה, בחושך, ולא הצליח לישון. תמר לידו ישנה כבר מזמן, יודעת שמחר יום ראשון וצריך לצבור כוח לקראת שבוע נוסף של עבודה, אבל המחשבות המתרוצצות בראשו לא הניחו לו להירדם. שעתיים קודם לכן ישבו בסלון עם שירלי ודודי, חברים שהם גם קרובי משפחה. בעצם, תמר ושירלי היו יחד בצבא והארבעה היו חברים כבר כמה שנים, כשפתאום הסתבר להם שיואב ושירלי הם גם קרובים, האמהות שלהם בנות דודות אמיתיות. מחברים, הפכו כולם למשפחה.

במהלך הערב, דיברו כמו תמיד על כל נושא שבעולם, כשהם קופצים מעניין לעניין בערך אחת לשלוש דקות ואף פעם לא מעמיקים בשום דבר יותר מדי. דודי רצה לנסוע ללמוד באירופה, שירלי התעצבנה על הבוס שלה שלא התחשב במבחנים שיש לה באוניברסיטה, תמר סיפרה על ניסוי בדגי זהב שקראה עליו בעיתון. מסתבר שדגי זהב יכולים לדעת מה השעה, אם רק מלמדים אותם. גם יואב השתתף בשיחה, אבל הראש שלו היה במקום אחר.

דודי שאל אם כולם שמעו על הפרשיה החדשה. שוב תפסו שר בממשלה שלקח את הכסף של כולנו ודאג להעביר אותו לידיים של חבר שלו. "לא ייאמן! לא ייאמן, שבישראל של המאה העשרים ואחת, השחיתות פשוט הפכה לעניין של שגרה", אמר בטון ספק שואל ספק כועס. שירלי ענתה על כך תוך שהיא מדברת דווקא אל תמר, "מה שבאמת לא ייאמן, זה שבישראל של שנות האלפיים עאלק, אני קורעת את התחת בין לימודים לעבודה, מתוך ידיעה שהתואר הזה לא יעזור לי בכלל".

שעתיים אחר כך יחזרו שני המשפטים האלה להדהד בראשו של יואב, ולא יניחו לו לישון. למה בדיוק זה לא ייאמן, חשב לעצמו, אם אנחנו אומרים אותם דברים כבר שנים. השחיתות, שכבר שכחנו שהמשמעות שלה היא שקורעים אותנו במסים אבל אין כסף לעזור למי שצריך, חוגגת כאן מאז שיואב זוכר את עצמו. לא ייאמן שבמדינת ישראל של שנת 85', לא ייאמן שבישראל של שנת 91', שנת 99'. לא ייאמן שבישראל של שנות האלפיים, ואחר כך 2001, 2002. יואב חייך לעצמו בחושך. השחיתות הזו תימשך, ודודי עוד יוכל לשבת אצלנו בסלון ולהגיד, שלא ייאמן שהשחיתות הפכה לשגרה בישראל של שנת 2005, וגם בזו של שנת 2006 ושנת 2007. אולי, חשב יואב לעצמו, אני אוכל להירדם אם אספור קדימה את השנים שבהן עוד תהיה במדינה שחיתות איומה, שתגזול מאתנו את הכסף ותחלק אותו למעטים. כמו לספור כבשים, מספרים אינסופיים.

כשעדיין לא הצליח להירדם, ניסה לחשוב על מה שאמרה שירלי. למה בכלל אנשים עדיין הולכים לאוניברסיטה, משקיעים הון שאין להם, לומדים שנים, עובדים בלילות במשרות זמניות כדי לממן את הימים, כשכלום לא מובטח בקצה הדרך. תואר אקדמי, כמו תעודת בגרות, כבר לא מבטיח כלום. אם פעם יכולת להיות בטוח שעם בגרות ותואר תוכל להשיג עבודה נורמלית, שמונה שעות ביום, לקנות דירה ולחיות את החיים, היום זה פשוט לא ככה. גם אחרי שנים של לימודים, סביר להניח שתמצא את עצמך עובד מהבוקר עד הלילה עבור משכורת, שאחרי שמורידים ממנה את המסים, אי אפשר לעשות אתה כמעט כלום. בשונה מהשחיתות, ציין לעצמו יואב, זה מצב חדש יחסית, נגיד איזה עשור או שניים, אבל אין שום סיבה שהוא ישתנה לטובה. לא ייאמן שבמדינת ישראל של שנת 2003, שנת 2004, 2005, שש, שבע, שמונה, תשע, פשוט אין תקווה לאנשים. ועם המחשבה הזאת הוא נרדם.

בבוקר יואב גרר את עצמו לעבודה בכוח. עורך דין צעיר ומבטיח, בתחילת דרכו, ועם מוטיבציה אפס. או כמו שאמר חבר שלו מיכאל לפני שבוע, אני כבר מוכן לפרוש לפנסיה. בכל בוקר הגיע לעבודה, התיישב ליד המחשב, ולמעט שיחה פה ושם עם חברים מהמשרד, לא עזב את החדר עד שעות הערב. אז היה יוצא לדרכו הביתה, כשהמילה סיפוק נשארת עבורו עוד מושג ערטילאי, שלא ממש זכור לו בתור הרגשה. עם המשכורת שהרוויח במשרד, ידע, אי אפשר לקנות מכונית חדשה, אין אפילו מה לדבר על דירה, וצריך להגיד תודה שיש לנו מספיק בשביל לאכול, לבלות ולחיות את הרגע. על חיסכון אפילו לא חשב. הוא ותמר ניסו לשים בצד כמה מאות שקלים בכל חודש, אבל תמיד הצליחו לבזבז אותם לפני שזה הצטבר למשהו. העניין המרגש היחיד שהמתין לו באותו יום היה השיחה לטורקיה.

בשבת בבוקר התפוצצו שתי מכוניות תופת ליד בתי כנסת באיסטנבול, אחת מהן בשכונת שישלי, שבה גר דוֹד גבי, אח של סבתא של יואב מצד אבא. יואב הכיר את דוד גבי ומשפחתו מטיול השורשים לטורקיה שעשה עם סבתא לפני כמה שנים. הם מצאו בהתרגשות את הבית שבו נולדה, השכונה שבה גדלה, בית הכנסת שבו התחתנה, ואי הנופש שבו בילתה את ירח הדבש עם סבא. היה מקסים. סבתא לא ביקרה באיסטנבול מאז עלתה לישראל בשנת 1935. דוד גבי נשאר מאחור, עם עוד קרובים, התחתן עם דודה אסתר והקים משפחה משלו. הבוקר, יואב צלצל אליו לשאול בשלומם בעקבות הפיצוץ בשכונה.

"קצת מפחדים", סיפר דוד גבי באנגלית במבטא יהודי ספרדי, "אבל הפיצוץ היה רחוק, לא בית הכנסת שלנו". לשאלתו של יואב, כמה רחוק, השיב "קילומטר". דוד גבי כבר לא היה צעיר, והוא התרגש מאוד לשמוע קולות מישראל. "תמסור ברכות חמות לסבתא". השניים, על אף הגעגועים, לא הרבו לדבר ביניהם בטלפון בגלל המחירים הגבוהים של השיחות הבינלאומיות. שנים של מונופול של בזק החדירו לאנשים לראש את הידיעה, ששיחה לחו"ל היא מוצר מותרות יקר. אפילו עתה, כאשר שיחה בינלאומית יכולה להיות זולה יותר משיחה לטלפון סלולרי, המשיכו האח והאחות הקשישים לשלם את מחיר המונופול ונמנעו משיחות טלפון תכופות בגלל המחיר המופקע שהתרגלו אליו.

אחרי השיחה, רצה יואב לדפוק את הראש במסך המחשב. והוא כמעט עשה את זה. לאן הגענו, חשב תוך שהוא מפתח כאב ראש למופת. לאן הגענו, אם אני אפילו לא יכול להציע לדוד גבי לבוא לישראל. כל הרעיון של המדינה היה לשמש בית לאומי לכל יהודי, ובלי להגיד את זה בקול רם, בעיקר לכל יהודי נרדף. לא טוב לך בגולה? רודפים אותך? בוא אלינו, ויהיה בסדר. במקום זה, יואב צריך היה לשמוע את דוד גבי הזקן מרגיע אותו. "אצלכם בישראל המצב קשה יותר. אצלנו לא נורא, פיגוע פעם בכמה שנים, אצלכם זה כל הזמן". במקום שהוא יזמין את דוד גבי לעשות עלייה, או לפחות לבוא לנפוש קצת בתל-אביב, להירגע מהפיצוצים ולתת לעור התוף לנוח, יואב מצא את עצמו מוזמן לבוא לבקר שוב באיסטנבול. העיר יפה מאוד בחורף. גם הלילה לא אוכל להירדם, חשב לעצמו יואב, איזה דיכאון. אני חייב לחשוב על דרך לצאת מהמצב הזה.

המשך: ללקק את המרפק – חלק ראשון – פרק ג' – מחאה בשדרות רוטשילד

השאר תגובה