אחרית דבר
תודה לך. באמת. קודם כל תודה שהגעת עד כאן. זה לא מובן מאליו שמישהו מקריב שעתיים-שלוש מהשבוע לטובת רעיונות קולקטיביים, ועל כך תודה אישית ממני.
הספר שבידיך נכתב בחורף של סוף שנת 2003, עת הארץ רעשה מפיגועים ומדד הדיכאון הלאומי שבר שיאים. מאז, את רוחו של ערפאת, שריחפה מעל התוהו ובוהו שלנו כאן, החליפו רוחות ראשונות של שינוי, ולפתע נמרח לכולנו חיוך על השפתיים. אופטימיות זהירה, קוראים לזה המומחים הקבועים בטלוויזיה, ובהתאם – אנחנו אופטימיים ונזהרים על פי ההוראות.
אי שם בראשית שנות האלפיים הגחנו מן הבועה, וברבים מאתנו אחזה תחושה של רצון לעשות משהו לשיפור המצב, אולי כתגובת נגד לקיפאון המדיני והכלכלי. בימים אלה של שנת 2005, תחת כנפיה של האופטימיות הזהירה, חזרנו גם לחיקה של אותה בועה חמימה. בעיתונות מדברים על שיפור בנתוני התעסוקה, המנהיגים מדברים ביניהם, אולי אנחנו יכולים לחזור לישון… אז זהו, שלא.
הרעיונות שקובצו תחת הכותרת "ללקק את המרפק", ושנראו חשובים באותה תקופה מדכאת, הופכים כיום לדחופים עוד יותר. הרי הדחייה שלהם לאורך השנים היתה מבוססת בדיוק על אותן אשליות של שלום אזורי מיידי. בכל פעם שעלתה יוזמה חברתית או סביבתית, מייד נמצא מי שיתנגד לה אל מול צורך השעה המדיני. הנה, גם היום, כדי לבצע את תכנית ההתנתקות או לחלופין להתנגד לה, מוותרות רוב המפלגות על יתר רכיבי המצע שלהן, במקום לנצל את השעה לצורך קידומם.
ובכן, הלוואי שיבוא כבר שלום, אבל לא כדאי לנו להסכים לכך שהוא יבוא במקום כל יתר הדברים שמרכיבים את החיים שלנו. האופטימיות הזהירה שלנו יכולה להתנפץ בין-לילה, במעשה בודד של קיצוניים מאחד הצדדים, ואנו ניזרק שוב לאותה חשכת דיכאון. זו בדיוק הסיבה לקום ולפעול דווקא עכשיו, ומוטב מוקדם. בדיוק לשם כך נולד המדריך האישי לשיפור קולקטיבי – כדי שנתחיל לפעול להפיכתה של ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו. ואיך ממשיך הסיפור של יואב מתחילת הספר? הוא רק מתחיל, והוא מתחיל בך.
הכתובת
כאן הופיעה במקור כתובת של תא דואר בתל אביב. תא דואר אמיתי, ברחוב אבן גבירול, עם מפתח והכל. אין ספק, הטכנולוגיה התקדמה מהר מאז.
קל יותר למצוא אותי היום כאן:
tomer (.) treves (@) gmail (.) com
תכתבו?
אפשר גם למצוא עוד פרטים כאן: תומר טרבס