חלק ראשון – פרק ג' – מחאה ברוטשילד

ג'

חמישה ימים מאוחר יותר, ביום שישי, יואב הצליח לחשוב קצת. כל השבוע היה עסוק וטרוד בעבודה, מהבוקר עד הערב מקליד אל המחשב או מדבר בטלפון, הכל כדי לעזור ללקוחות העשירים של הבוס שלו להעביר את הכסף ביניהם בחוכמה, להתעשר ולשלם כמה שפחות מסים. בשעות הערב היה חוזר הביתה קרוע, לפעמים מביא סרט וידאו מהספרייה, לפעמים קורא ספר טוב. סתם שידורי טלוויזיה לא היו אופציה, כי תמר והוא החליטו לחסוך את ההוצאה המיותרת ולהתנתק מהכבלים. מי בכלל רוצה או יכול להרשות לעצמו לשלם מאות שקלים כדי לקבל חבילה של עשרות ערוצים, אם בסך הכל אתה צופה בסרט או במשחק כדורגל פעם בשבוע. אחרי ארוחת ערב ומקלחת הוא היה הולך לישון עצוב. "מה קורה אתך?", היתה תמר שואלת כמעט מדי ערב, אם היא עצמה, אחרי יום ארוך של לימודים ועבודה, לא היתה מתמוטטת לפניו למיטה. הקירות נופלים עליי, היה יואב חושב לעצמו ולא אומר דבר.

ביום שישי בצהריים הוא מצא את עצמו צועד ברחובות תל-אביב עם ערן. הם יצאו מהדירה ברחוב יבנה, שאותה שכר ערן עם שותפה במיקום נוח, ממש מול לשכת האבטלה. בעצם, קוראים לה לשכת התעסוקה, אבל יואב לא הכיר אף אחד שמצא עבודה באמצעות הלשכה, ונראה היה שהמשרות היחידות שנמצאו שם חולקו בין הפקידים עצמם שבאו לעבוד שם כל בוקר, כשלא היו בעיצומים. כלומר, כמה ימים בשנה בערך. שני ירושלמים צועדים ברחובות תל-אביב.

כל החברים המשותפים שלהם גרו בתל-אביב בדירות שכורות. עד שהתגייסו לצבא גדלו כולם בשכונות של ירושלים, העיר הכי יפה בעולם, וכשהשתחררו וחזרו הביתה – לא מצאו שם כלום. שמש גבוהה של סתיו מאוחר עמדה בשמיים בהירים, המדרכות של רחוב שינקין היו עמוסות באנשים יפים, מוסיקה אלקטרונית בקעה מאחת מחנויות הבגדים החדשות ברחוב. "איזה דיכאון", אמר יואב ופלט נשיפה ארוכה.

"מה קורה אתך, בן אדם?" שאל ערן ונתן לו דחיפה בצלעות, "תראה איזה יופי מסביב". יואב הרים את העיניים, שהיו נעוצות בנעליים של הבחורה שהלכה לפניהם על המדרכה, הסתכל מסביב ואמר, "זה הכל פיקציה. כאן בשינקין אנשים חיים בכאילו. בתוך כמה שנים, הכל כאן יהיה כמו בירושלים. אתה מכיר את התיאוריה שלי על ירושלים?".

ערן הכיר את התיאוריה של יואב על ירושלים. הוא שמע אותה כבר כמה וכמה פעמים. במשך מאות ואלפי שנים היתה ירושלים סמל של העם היהודי, ובקורותיה משתקפת ההיסטוריה של עם ישראל, נהג יואב לספר לכל מי שרק הסכים להקשיב לרגע. כשהעיר פורחת, העם פורח, וכשהעיר קמלה, העם בצרות. בשנים האחרונות, וזאת ידע כל מי שחי בעיר הבירה גם בלי לקרוא את הנתונים הסטטיסטיים, העיר דועכת. שני הקרעים הגדולים של החברה הישראלית בוערים בה, ומתוך כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד הוא ערבי ואחד הוא חילוני או מסורתי. בכל מקרה, שלושתם חולקים משהו משותף – הם עניים, וכנראה גם לא בדיוק מאושרים. "ואתה יודע מה עוד משותף לשלושתם?", היה יואב שואל בשלב זה של הסיפור. והתשובה לא היתה גיאוגרפית או פוליטית. שלושתם לא משלמים מסים. פשוט אין להם. במהלך שני עשורים, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו, עזב את ירושלים, עד שנותרו בה כמעט ורק אנשים שאין ממה לגבות מהם מסים. בגלל זה הארנונה גבוהה, כי מעטים משלמים אותה עבור כולם. בשלב הזה היה יואב מתקשה להמשיך להסביר. עבור רוב האנשים, מסים מצטיירים כדבר רע, אבל תשלום המסים – כשכולם נוטלים בו חלק – הוא למעשה הבסיס לקיומה של החברה האנושית המודרנית. כל אחד מוותר על קצת ממה שיש לו, כדי שביחד אפשר יהיה לקנות ביטחון, חינוך, ניקיון, איכות חיים. אם אין מסים, אין ביטחון, אין חינוך, אין ניקיון, אין איכות חיים, ואז ברור שמי שעוד מסוגל לעזוב, קם ועוזב. בשורה התחתונה של התיאוריה, היה יואב מסכם, מה שקרה לירושלים, הסמל של העם היהודי, מתחיל להתפשט בישראל כולה, ואין מי שיעצור את זה. אותם אנשים שיכולים לשפר את המצב, דווקא הם הראשונים ללכת.

"מכיר, מכיר את התיאוריה שלך על ירושלים", השיב ערן, אם כי לא בחוסר סבלנות. "נו, אז אתה לא רואה את זה בעיניים של האנשים כאן?" המשיך יואב בלהט, "שום דבר לא מחבר אותם למדינה, והם עוזבים לאט ובשקט". גם אחיו הגדול של יואב וגם אחותו הגדולה של ערן נסעו לתקופת לימודים ממושכת בחו"ל. גם לא מעט חברים שלהם מצאו לימודים, עבודה או אהבה בחו"ל. עידו, קצין השריון המהולל, אפילו לא ניסה להתקבל ללימודי רפואה בישראל, ומצא את עצמו בבודפשט לשנים ארוכות. אריאל עבד קצת בתחנת אל על בבנגקוק, נהנה מן התנאים המשופרים ומרמת החיים הגבוהה של הזרים במזרח, ומצא שם אהבה. ארז נתקע בניו יורק בלי שום סיבה מיוחדת, ולא הגיע לישראל אפילו לביקור כבר מעל חמש שנים. "כל החבר'ה שלנו שחיים עכשיו בחו"ל, היו אמורים להיות כאן בישראל, מאושרים, מתחילים את החיים. ואם חלק מהאנשים התחילו לעזוב, אז לפי מודל ירושלים, הרבה אחרים עוד ילכו בעקבותיהם, ותמיד יהיו אלה האנשים שעוד מסוגלים לבחור בין לשפר או לעזוב. כמו שאנחנו עזבנו את ירושלים, אחרים עוזבים את ישראל. אלה בדיוק אותם האנשים שהעתיד בנוי עליהם, שאמורים להיות הדור הבא של המדינה, וכן, שאמורים גם לשלם מסים, במובן החיובי של המלה."

השניים סיימו את העלייה של שינקין וצעדו בצל של שדרות רוטשילד המשופצות, נהנים מהשקט העירוני של תחילת סוף השבוע. ערןהניד את ראשו לצדדים בתנועה איטית. "אתה והחלומות שלך. אתה לא מבין שלאנשים פשוט לא אכפת יותר?" שאל בשקט, בלי צורך לדבר בקול רם מעל ההמולה של שינקין שהשאירו מאחור. יואב התעקש. "איך לא אכפת להם? כולנו קורעים את התחת כל יום מתוך ידיעה שבמקרה הטוב, אם נחסוך שקל לשקל, אולי נצליח לקנות מכונית יד שלישית שבקושי עולה את הקסטל. מאיפה בדיוק אנחנו אמורים לממן דירה?". ערןויואב סובבו את הראש אחרי בחורה שעברה בשדרה בכיוון ההפוך מהם, במכנסיים נמוכים וצמודים. יואב המשיך, "מאיפה בדיוק נביא כסף כדי לגדל ילדים יום אחד? ואנחנו עוד אמורים להיות דור ההמשך של מעמד הביניים. הכל פיקציה. אין יותר מעמד ביניים ואין נעליים".

"תשמע, לקטר זה קל, אבל מי בדיוק אמור לשנות את כל זה?" שאל ערןוהסתובב שוב, הפעם לכיוון זוג בחורות שחשב שהסתכלו עליו. "אני ואתה", ענה יואב אחרי רגע של שקט. "אהה", חייך אליו ערן, "אני ואתה נשנה את העולם. אתה יודע, אמרו את זה קודם". לערןהיו עיניים כחולות וטובות. גם כן מרוקאי, חשב יואב וחייך בחזרה. "זה לא משנה. זה באמת לא משנה. אם אנחנו לא מוכנים לעשות משהו, אז כנראה שהכל אבוד". אחרי שחצו את הכביש לכיוון הבימה, לערןכבר היתה תשובה מגובשת. "תראה, אנשים מיואשים. אין להם כוח לפוליטיקה או למלחמות חברתיות. הם לא רוצים לשמוע שום דבר, לא קוראים עיתון, חוץ מהספורט, לא שומעים חדשות ברדיו. אתה יודע, ברדיו תל-אביב אין חדשות כל שעה. חיים את הרגע ולא רוצים להקשיב. אתה צריך להבין, הם לא רוצים לשמוע, לא נבואות זעם ולא רעיונות לשינוי".

יואב הסתכל על תמונות הענק של השחקנים תלויות על קירות התיאטרון, דהויות מהשמש. "אז אנחנו חייבים לחשוב על דרך לגרום להם להקשיב. אני ואתה".

 המשך: ללקק את המרפק – חלק ראשון – פרק ד' – מתחילים לעשות

כתיבת תגובה