חלק שני: התנצלות

הערה: אם מתחשק לך להציץ אל תוך החוברת של יואב ולגלות יחד אתו אילו רעיונות הצטברו בינתיים, אפשר לקפוץ כמה עמודים קדימה, היישר לחלק השלישי, ולוותר על החלק השני שתכף מתחיל. אם, לעומת זאת, יואב מתחיל לעלות לך על העצבים, החלק הקצר כאן למטה אמור לעזור לך להמשיך לקרוא לפחות עוד קצת. ובכן… הבחירה שלך.

אם המשכת בקריאה עד כאן והפכת עמוד נוסף כדי לעבור לחלק השני של הספר, כנראה שמעניין אותך כיצד התפתחו הרעיונות של יואב והובילו אותו עד הכנסת, כשבאותו זמן הוא ותמר מספיקים גם להפוך להורים. אולי יחד עם החברים שהגיעו להדלקת נרות הם הקימו מפלגה חדשה שסחפה אחריה את הציבור. אולי מישהו חשב שהרעיונות שגיבשו יחד היו טובים מספיק כדי לעשות אתם משהו. איך בדיוק הצליח יואב להמשיך לעבוד כל כך הרבה שעות ובכל זאת להספיק לקום ולעשות מעשה?

אם כל זה באמת משך אותך להמשיך לקרוא, אני חייב לך תיקון קטן והתנצלות, ואני מבטיח להפריע רק לרגע. תחילת הספר – עם הנאום של יואב בכנסת, קריאות הביניים והריקודים – היתה פנטזיה חולפת. בעצם, יואב הוא גם לא שם אמיתי, אלא מעין מבט מהצד על עצמי, על עצמנו. הצצה מהירה בכריכה תגלה איך בדרך כלל קוראים לי, ובעמוד ההקדשות אפשר לגלות גם את השם האמיתי של תמר. אבל חוץ מפרטים שוליים אלה, כל השאר נכון, מבוסס על אירועים שהיו, עם אנשים אמיתיים, כמו תכנית מציאות בטלוויזיה. רגע, לדוּדי באמת קוראים דָוִד, אבל חשבתי שיהיה קשה לקרוא את השם הזה בלי ניקוד. אז על כך, על הפתיחה המטעה ועל היתר  אני מתנצל מכל הלב, אבל המטרה, אני יכול להבטיח, היתה טובה.

אם יש בך תחושת אכזבה מכך שהסיפור לא מגולל את עלילותיהם של יואב וחבר מרעיו בדרכם אל הכנסת, אחרי שגילו איזו אמת ציבורית שתוביל את כולנו לעתיד טוב יותר, סימן שהאמנת בתוכך שזה אפשרי. רגע, לא לקפוץ ולהטיח את הספר בקיר. ברור לך ולי, שהספר הזה לא היה על המדף של המדע הבדיוני, ולכן, אפילו אם היה זה רק לרגע, כנראה שהאמנת שיש עוד סיכוי לשנות כאן משהו, שיש עוד תקווה. יכול להיות, שאם נחבור יחד ונחשוב, נגלה מכנה משותף רחב, גוש של חזון, שאפשר לפרוס אותו דק דק לרעיונות פשוטים שכמעט כולנו נסכים עליהם. ואולי, רק אולי, יהיה לנו יחד טוב יותר.

אני רוצה להתוודות, לא תכננתי מראש את ההתנצלות הזו. בסך הכל כתבתי את אשר על לבי. כל השיחות שתיארתי אכן קרו בחיים, וגם הפנטזיה על הכנסת עברה לי בראש, אלא שהיא היתה חלום מטופש. אחרי הכל, המטרה היא לא להגיע לכנסת. לשם כבר שלחנו מאה ועשרים איש, שלא תמיד עושים עם זה מספיק. המטרה היא לחשוב, מה באמת היינו עושים אם היינו יושבים שם, אם יכולנו להשפיע. מה אפשר וצריך לשנות בישראל, כדי שזו תהפוך למקום שטוב וראוי לחיות בו.

כמו שערן אמר לי ויכולת לקרוא קודם, קשה להגיע היום אל הציבור. כולנו מיואשים במידה זו או אחרת, מעדיפים לחיות את הרגע ולא לחשוב על העתיד. רק לא פוליטיקה. אבל אם כבר קראת והגעת עד כאן, אני מזמין אותך לעורר את טיפת התקווה שעוד יש בך, ולהצטרף אליי למסע בן עשרה פרקים קצרים. בזמן שאני כותב שורות אלה, הפרקים עדיין לא כתובים ואני לא יודע מה יהיה התוכן שלהם, אבל אני מבטיח לעשות מאמץ לשמור עליהם באורך סביר, בקצב מהיר ולתבל אותם בסיפורים מהחיים. אני מזמין אותך להצטרף אליי במסע לחיפוש החזון שלנו, חיפוש אחר רעיונות לשיפור המצב המשותף של כולנו. בכל שבוע אני מתכוון למצוא זמן, בתוך הטירוף של העבודה – כן, אני באמת עובד יותר מדי לאחרונה – להתייעץ ולשאול מישהו כמו עדי מהמשרד, או שירלי החברה-בת-דודה שלנו, מה הם היו משנים במדינה. בכל סוף שבוע, אני מתחייב כאן בפני עצמי ומקווה לעמוד בזה, אני מתכנן לרכז את התשובות למשהו כללי יותר, אבל עדיין כזה שניתן לביצוע. יש כל כך הרבה מדריכים לשיפור עצמי, ואולי אפילו כבר קראת איזה אחד או שניים – למכירה: פרארי במצב מצוין, מנזיר. קניתי. שיפור עצמי זה יופי, אבל אולי הגיע הזמן לחשוב גם על שיפור קולקטיבי.

בסוף הדרך, אני מזמין אותך להוסיף עוד נקודה או שתיים ולשלוח אליי לכתובת שמופיעה בסוף הספר.  נארוז את הכל יחד וננסה להעביר הלאה. נראה מה יצא.

לפני שנצא למסע המשותף, בהנחה שיש מצטרפים, אני משלים את ההתנצלות בעזרת הסיפור עם המרפק. כמו שהתפרצתי בתחילת הסיפור של יואב, והצעתי לכם לנסות ללקק את המרפק, אתם מוזמנים לנסות שוב. להניח לרגע את הספר, לעשות קצת מתיחות והתעמלות, ולשלוח לשון ארוכה לעבר הזרוע המקופלת. אם הצלחת, זה מפתיע מאוד וכדאי לך לשקול קריירה בקרקס. אם לא, אני מציע לקרוא רגע למי שנמצא הכי קרוב ולנסות יחד. בדיוק. ביחד זה אפשרי, וגם אם זה לא הכי אסתטי, אפשר ללקק את המרפק. בשניים, בשלושה, או במעגל של עשרות אנשים – אם תצליחו לשכנע אותם – בהחלט אפשר ללקק את המרפק. טוב, זו לא איזו תגלית היסטורית ואני לא מתיימר להפריח כאן תובנות פילוסופיות. זה רק פיתוי קטן בשבילך, כדי שיהיה מי שילווה אותי בהמשך המסע. מוכנים?

 המשך: ללקק את המרפק – חלק שלישי

כתיבת תגובה