שבוע ראשון: תסתכלו סביב
"אם היה תופס אותי אדם ברחוב לפני חמש עשרה שנים ואומר לי: 'עוד חמש עשרה שנים מעכשיו אנשים ישתו מים מבקבוקי פלסטיק כי לא בריא יהיה לשתות מים מהברז', הייתי רץ ומתחיל לאגור מים… אם לא ישתנו פני הדברים, יכול להיות שבעתיד הקרוב אנו נאלץ להסתובב עם מסכות הגנה שמסננות את האוויר שאנו נושמים…". נתקלתי בציטטה הזו במאמר קצרצר של יניב מזרחי, איש ארגון גרינפּיס בישראל, שהתפרסם ברבעון שלהם שהגיע אל תיבת הדואר שלנו, והיא מסתיימת בדברים של אֵם לבנה: "רוני, שכחת את המסכה ואתה יודע שאסור לשחק בחוץ בלעדיה".
זה מה שמטריד אותם עכשיו? איכות הסביבה? המזרח התיכון בוער סביב הנושא המדיני כשמלחמה מהדהדת ברקע, אזרחי ישראל חיים תחת איום בטחוני יומיומי, המצוקה הכלכלית קובעת גורלות, והפערים החברתיים מאיימים לשסע את החברה הישראלית. ברור שזה לא הזמן להקדיש משאבים יקרים לטיפול בנושאים של איכות הסביבה, שעם כל הכבוד, יכולים לחכות עוד קצת. איכות סביבה זה תחביב של אנשים עשירים ונטולי דאגות, שמחפשים לעצמם מקור לבעיות. אולי היינו רוצים להיות כאלה, אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהיות מדינה אירופית.
אני כתבתי את המילים האלה? אני קורא שוב, לא מאמין ולוקח שלוק מבקבוק מי עדן. מישהו כנראה עשה לי שטיפת מוח ארוכת שנים. בכל פעם שמישהו מעז להעלות על סדר היום נושא שקשור לאיכות הסביבה, יימצא כבר בעל העוצמה שאין לו מה להגיד, וישלוף דברים דומים – זה לא הזמן, לא המקום, אין כסף כרגע, תבוא בעוד עשר שנים. קודם כל נעשה שלום, אחר כך נבטל את האבטלה, אחר כך נסלול גשר לקפריסין, ורק אז, אולי, נגיע לנושאים סביבתיים, אבל כנראה שלא.
אנחנו טובים בלדחות למחר, אבל בגישה הזו חבויה גם מפלתנו. סכסוך השכנים במזרח התיכון, על גרסאותיו השונות, נמשך כבר עשרות שנים, כשבמרכזו ניצבת ארץ שבעת המינים, זבת חלב ודבש. אם ביום מן הימים נשכיל לגמור עם המלחמות, אנחנו עשויים לגלות שלשני הצדדים לא נותר דבר מאותו חלום מתוק, שהיה סלע המחלוקת כל השנים. אדמת האבות של הרי יהודה תהיה חרושה כולה בכבישים ריקים, נחלת השבטים בצפון תהפוך למרבץ של כימיקלים מזהמים וגורמי מחלות, החוף של יורדי הים ייעלם תחת בניינים וייוותר עם יותר ביוב מחול, מעט המים שעוד אפשר יהיה לשתות יגיעו בבקבוקים יקרים, והאוויר – שהיה אוויר הרים צלול כיין – יישא עמו ענני פיח ולכלוך, עד שילדינו יהיו חייבים לעטות מסכות ומסננים כדי לצאת מן הבית.
אם נמשיך ונדחה את מתן המענה לסוגיות הבוערות של איכות הסביבה, נוותר למעשה על האיכות של החיים עצמם. ואז, גם אם יום אחד יהיה כאן שלום והכלכלה תרים ראש מהבוץ, מי בכלל יישאר לחיות כאן. כדי לשמש כבית לאומי לעם היהודי, ישראל צריכה בראש ובראשונה להיות בית. מקום שטוב וראוי לחיות בו. אם רק נסתכל סביב, נמצא מפוזרים בשטח כמה רעיונות טובים לשיפור איכות הסביבה. אני בטוח שמתוך מאה ועשרים חברי הכנסת שלנו, שמקפידים לחלוק זה על זה בנושאים אחרים, אפשר לגבש רוב שיזהה את המכנה המשותף הטמון ברעיונות כאלה וימצא זמן לדון בהם. אם נהיה חכמים מספיק, הרעיונות האלה לא חייבים לבוא על חשבון הכלכלה, הרווחה, המגעים המדיניים או הביטחון. אחת ולתמיד צריך להבהיר, זו אינה דרישה מוגזמת, לצפות מנבחרי הציבור שלנו לטפל ביותר מאשר תחום אחד בכל פעם.
אני יודע, מילים, מילים, מילים. אז יצאתי לחפש השבוע גם רעיונות מעשיים. כדי להגיע מביתי אל סניף הדואר, שם בוודאי מחכה לי חבילה של זהב מהדוד מאמריקה, ולא צו מילואים או איזה חשבון לא משולם, צעדתי, כרגיל, לאורכו של רחוב אבן גבירול. באחד האזורים ההומים ביותר בעיר, תמיד נעים לראות את המסעדות, הגלידריות ובתי הקפה, שמוציאים החוצה למדרכה שולחנות וכסאות. אנשים מכל הסוגים תופסים שמש או מתכרבלים תחת תנורי חימום, תוך שהם חיים ונושמים את תל-אביב. לחיות את תל-אביב זה נהדר, אבל לנשום אותה זה כבר סיפור אחר. קרוב כל כך לציר התנועה העמוס, עננה תמידית של פיח מכסה את הרחוב, וגם אם קשה להבחין בכך, הצעירים, התינוקות, ההורים ואנשי העסקים שיושבים לאורך הרחוב, נושמים פנימה ריכוז זיהום שקשה להאמין שהם מוכנים לקבלו. האבולוציה לא הכינה אותנו לסביבה שכזו, ובלי שנדע, הגוף שלנו מגיב במחלות מגוונות, בטווח הארוך והקצר. יום אחד, אנחנו עוד נשלם על זה. כולנו.
בדרך לדואר, התמקדתי באוויר כדוגמה. ככל שאני מצליח להבחין, הזיהום נובע משני מקורות. ראשון ובולט לעין, הם כלי הרכב הגדולים ובראשם האוטובוסים, שפולטים כמויות עשן אדירות. שני ונחבא יותר, הם דווקא רכבים קטנים, בדרך כלל מסחריים, שהאגזוז שלהם מוציא עשן כמו ארובות של תחנת חשמל (שהיא גם כן סיפור, אבל סיפור אחר). לגבי האוטובוסים, כבר שנים מדברים על מעבר לשימוש בגז במקום בנזין. הגז ידידותי יותר לסביבה, בטוח באותה מידה ובטווח הארוך – אפילו זול יותר. במדינות רבות בעולם כבר עלו על זה, ואוטובוסים ומוניות משתמשים בגז טבעי או בגז בישול בתור דלק הנעה. אבל אצלנו, הגלגלים מסתובבים לאט, והמונופולים בתחום הדלק והתחבורה מעכבים כל שינוי מסיבות ברורות למדי. התקבלו כבר כמה וכמה החלטות ממשלה שמאשרות את השינוי, מדי פעם יש כתבה בחדשות על רכב שנוסע על גז או על תחנת תדלוק חדשה, אבל לא נמצא עדיין הכוח להניע את השינוי. מדוע לא מחייבים את האוטובוסים והמוניות לעבור לגז? האם גם כאן נחלקים נציגי הציבור בין ימין ושמאל?
לגבי הרכבים המסחריים הקטנים, זה כואב אפילו יותר. רוב כלי הרכב – שלך ושלי – עוברים מבחן רישוי פעם בשנה, ועם הטסט, דוחפים לנו באגזוז גם מד זיהום קטן, שמאשר שאנו עומדים בתקן. כלומר, רוב כלי הרכב בסדר. ובכל זאת, למי לא יצא לעמוד מאחורי טנדר עמוס ירקות, שקשה לראות את הצבע שלו, בגלל ענן העשן השחור שאופף אותו. שיהיה ברור, בעל הרכב והנהג עוברים על החוק בכל פעם שזה קורה, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, וכולנו יחד משלמים את המחיר. הסיבה שזה נמשך היא פשוטה – בשל תקציב נמוך, אין מי שיפקח על כמות פליטת המזהמים. אתם יודעים, השוטרים עסוקים כרגע בבעיות ביטחון, פקחי העירייה רודפים אחרי עברייני חנייה וראש העיר בדיוק נסע לחו"ל. כלומר, אתם עברתם טסט והרכב שלכם בסדר, אבל בכל זאת תמשיכו לנשום עשן ולנקות שחור מהאף. עכשיו, הרי לכם אבסורד, שמוליד רעיון. העונש על זיהום שכזה הוא קנס, אבל אין מספיק פקחים שיטילו את הקנס, כי אין כסף. אם נמנה מחר עשרה פקחים עירוניים בכל עיר גדולה, שכל תפקידם הוא להטיל קנסות על נהגים מזהמים, אני מאמין שנוכל לממן את המשכורות שלהם מן הקנסות שייגבו מן העבריינים. כך, העבריינים יירתעו מלשוב ולזהם, כולנו נזכה לאוויר נקי יותר, ובאותה הזדמנות, ייווצרו עוד כמה מקומות עבודה לא רעים בכלל – שומרי יערות מודרניים, שנלחמים בשבילנו על האוויר שאנו נושמים.
להניע אוטובוסים באמצעות גז נקי, שהוא גם זול יותר מבנזין, ולהעסיק פקחים שיילחמו בזיהום ויממנו את עצמם, אלה רק דוגמאות לפתרונות בנושאי איכות הסביבה, שעשויים להוביל לאיכות חיים, בלי לעלות כסף או להכביד על התקציב. והם נמצאים בדרך מהבית לסניף הדואר. באותה רוח אפשר לחשוב על עוד רעיונות חיוביים כמעט ללא עלות: אחד האוטובוסים שראיתי היה מלא תלמידים והזכיר לי שאפשר, למשל, לשלב בכל טיול בית ספר גם מבצע איסוף זבל או אפילו תחרות, שגם יתרמו לניקיון וגם יחנכו לשמירה על סביבה נקייה. בחורף, בתי הספר נוסעים לטייל בדרום, וזה הזכיר לי שכדאי גם למנות פקחים כנגד גניבת חולות בדרום הארץ. זו משרה נחמדה, ולא חסרים מובטלים שיסכימו לקבל אותה, כך שבמקום לשלם דמי אבטלה בעייתיים, תשולמנה משכורות לאנשים עובדים, ואולי נספיק להציל משהו מהטבע, כדי שלבתי הספר יהיה איפה לטייל בכלל. נשמע פשטני מדי? אני בטוח שמקרב כל אלפי עובדי הרשויות והמדינה במשרדים הרלוונטיים, אפשר למצוא מישהו ראוי, שיוכל להפוך את הרעיונות האלה ואחרים, דומים להם, למציאות. אין בידי תשובה לשאלה מדוע זה לא קורה. אני רק יודע מה תהיה התוצאה אם זה לא יקרה בקרוב, ולצערי, אנחנו לא עושים מספיק כדי שזה יקרה. אם מישהו מקשיב, אז אנא, כמאמר השיר, תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב.
* * *
חוכמה גדולה, הרי כולם מסכימים שאיכות הסביבה היא נושא חשוב וחלק עיקרי מאיכות החיים. באמת? אם הרעיונות האלה כל כך ברורים ומוסכמים על כולם, איך זה שבעיות רבות הנוגעות לכולנו מוזנחות כבר שנים, בהמתנה ליום שבו יהיה שלום, כסף ומספיק זמן לטפל בהן. כבר כמעט מאוחר מדי. העיקר הוא להבין שאסור להזניח עוד את נושא איכות הסביבה, כאשר הרעיונות שמופיעים כאן הם רק דוגמאות. אם משהו מכל זה נראה לך נכון, אם הרעיון הכללי מוסכם, אני בטוח שגם לך יש דוגמאות ורעיונות נקודתיים דומים, ובוודאי גם טובים יותר. הנה האפשרות לעשות משהו. אני מזמין אותך להקדיש כמה דקות, לכתוב רעיון כזה ולשלוח אותו אל הכתובת שמופיעה בסוף הספר. אולי יחד נצליח להזיז משהו. ואם הנושא שהתחלנו בו את המסע – איכות הסביבה – נראה לך פשוט מדי, אני מציע לקפוץ ישר למים העמוקים. מה זאת שחיתות?
המשך: שבוע שני – ערימת שחת – על שחיתות, הכיס שלנו ומה שביניהם
תומר, קראתי בעיון. לטעמי אתה לא נוגע בעיקר. ראשית, חלום הרכב הפרטי הוא פיקציה וטעות ואני מצרה על כך שמתחילת הספר אתה משווק אותו במרץ. האם אתה נתמך על ידי יבואן רכב? האם מי שגר בתל אביב ועובד בתל אביב חייב להחזיק רכב צמוד והאם הרכב הזה חייב להיות חדש מהנילונים? מה רע בתחבורה ציבורית? למה כל אותם תל אביבים-ירושלמים המוזכרים בתחילת הספר הנוסעים לארוחת שישי אצל ההורים, כמו גם אותם נהגים המצטופפים בכביש לא נוסעים בתחבורה ציבורית? לידיעתך גם אם כל המכוניות והמשאיות היו עומדות בתקן עדין היה כאן זיהום שהוא תוצאה של עומס וצפיפות קשה.
איכות חיים היא גם היכולת להגיע ממקום למקום בנוחות ובזמן סביר. תחבורה ציבורית מהימנה ומודרנית שפועלת שבעה ימים בשבוע היא אחת התשובות.
יעל שלום,
תודה על ההערה. איני בטוח שזה העיקר בפרק זה, אבל אני בהחלט מסכים עם העיקרון – צריך להעדיף תחבורה ציבורית, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.
במצב כיום, למרבה הצער, לא כולם יכולים להסתמך על התחבורה הציבורית, כי היא לא מספיקה. למשל, הדוגמא של הנסיעה מירושלים לתל אביב ובחזרה, כאשר מדובר ביעדים בתוך הערים, כמעט ואינה אפשרית באופן יעיל בתחבורה הציבורית.
לגבי מימון על ידי יבואן רכב… זה היה יכול לעזור מבחינה כלכלית, אבל לא 🙂
בכל אופן, אני שמח שהדיון בדבר חשיבות התחבורה הציבורית מתקיים ומקווה לתרגם אותו גם למעשים.
תומר