שבוע רביעי: סודה ועבודה או סוד העבודה – על עיוותים בשוק העבודה

שבוע רביעי: סודה ועבודה או סוד העבודה

גם אם כל מה שקראת עד כאן לא נראה לך בכלל, ובכל זאת המשכת לקרוא, אני מציע לך לאמץ לפחות את ההמלצה הבאה: לא לטבול את הידיים במים עם סודה קאוסטיק. זה לא נעים ולא בריא. אתמול נסתם לנו הכיור במטבח, וכמנהג העמים, שפכתי לתוך החור של הביוב סודה קאוסטיק, המתנתי בסבלנות, שטפתי בהרבה מים חמים וצפיתי כיצד הסתימה לא נפתחת. שטפתי עם עוד הרבה מים, וכעבור כמה שעות פתחתי בזהירות את הסיפון שמתחת לכיור, בין הבקבוקים של חומרי הניקוי. בדיעבד אני יודע, שמשהו לא היה בסדר עם הסודה, והחומר הלבן הזה לא התמוסס אלא בחר להתגבש ולצרוב לי את כפות הידיים באופן יסודי למדי. התוצאה היא כוויה כימית בעור כפות הידיים, שגורמת לצריבה, קילופים והתבקעות של העור. רופא העור בקופת חולים אמר לי שזה ממש לא כדאי לטבול את הידיים בתמיסה של סודה קאוסטיק, למקרה שלא הבנתי את זה לבד, רשם לי קרם מיוחד והמליץ בחום לתת לידיים לנוח קצת מהעבודה על מקלדת המחשב. אז החלטתי לקחת כמה שעות חופש מהעבודה ולתת לידיים לנוח.

אבל אז אשתי החכמה והנהדרת, תוך כדי שהיא מפנקת את הפצוע שלה, הציעה לי נושא מעניין לחשוב עליו לקראת השבוע הבא, והוא כל כך בער בי, עד שהחלטתי לתת לעצמי פטור מהמנוחה כדי לכתוב קצת בכל זאת. אני מתנצל בפני חבריי לעבודה על שהברזתי מהמשרד כדי לנוח, ובכל זאת אני יושב בבית ומפעיל את אצבעותיי הדואבות, אבל הגבלתי את עצמי לשעה קלה בלבד, ואני אפצה את כולם בהמשך השבוע. שמתי את הדיסק השלישי של אהוד בנאי ברקע, ואני מבטיח לכתוב רק עד שהמוסיקה תיפסק. אגב, זה אומר שעוד לא חלף שבוע שלם מאז הנושא הקודם, אבל השארתי את המספור בכותרת כמו שהוא, למען הסדר הטוב, ובטח לא אספיק לכתוב בהמשך החודש, וזה יתקזז.

לפני יומיים, בטרם אירוע הסודה המצער, פגשתי בסופר זול ליד הבית אתיעל, שלמדה אתי בירושלים, ואחר כך גם עבדה עמי במשרד עורכי הדין הראשון שבו הועסקנו כסטודנטים. כמו רוב האנשים שהכרתי בירושלים, גם היא גרה בימים אלה כמה בתים ממני בתל-אביב, והיו לה חדשות משמחות בין מדפי העוגיות, "מצאתי עבודה חדשה ואני עומדת להתחתן". "יעל, אחותי," אמרתי בנימוס כשאני מניח לרגע את סל הקניות על הרצפה, "עבודה זה סבבה, אבל אני חושב שהחתונה באה קודם!". התכוונתי להפתיע אותה בחיבוק חם, אבל פתאום זה נראה לי קצת מצחיק בתפאורה של הסופר זול, אז הסתפקתי בטפיחה על הכתף והוספתי בחיוך מהלב, "איזה כיף".

אפילו שאנחנו שכנים, יוצא לי לפגוש אתיעלרק פעם בכמה חודשים, ובכל פעם שאנחנו מתראים אני נזכר בסיפור שהיה לנו עוד במשרד בירושלים. לכל מי שמדמיין התפרעות לילית על השולחן של הבוס, אז למרבה הצער זה דווקא סיפור שקשור יותר לעבודה החדשה, ולא לחתונה המתקרבת. הרגשתי שזה לא הזמן להעלות באוֹב את הסיפור ההוא, אבל בדיוק כשהעור של הידיים שלי בער מהכוויה, בער לי להוציא את זה החוצה, לפחות אל המחשב.

הכל התרחש כשהיינו שנינו סטודנטים באוניברסיטה העברית והתקבלנו לעבודה במשרד, בערך באותו הזמן. כיאה לסטודנטים, שמגיעים לעבודה בצורה לא סדירה, בהתאם למערכת הלימודים, הרווחנו משכורת לפי שעה. אחרי החגים, אך עוד לפני החורף, התארגנו כל עובדי המשרד לצאת יחד לסוף שבוע בטורקיה. גם אנחנו, חמשת הסטודנטים שעבדו במשרד, הוזמנו להצטרף, משום שהמיתון היה אז רק בגדר איום, ולא מציאות. היה גדול. ים, שמש, אוכל, ריקודים, אפילו שירה בציבור. אם אני זוכר נכון, דווקאיעללא הצטרפה לנסיעה, בגלל המבחנים, אבל על כוס בירה ליד הבריכה למדתי ממישהו קצת על ענייני המשכורות במשרד, והחלטתי לבדוק את נושא שכר הסטודנטים לעומק. בתוך כמה ימים גיליתי, שמתוך חמישה סטודנטים במשרד, שלושה משתכרים 19 שקל לשעה, ושניים מקבלים רק 18 שקל. לא הבדל עצום, אבל בכל זאת משמעותי עבור סטודנטים, ומאוד מאוד מתמיה, לאור העובדה שכולנו מילאנו תפקיד דומה, ויתר תנאי העבודה שלנו היו זהים לחלוטין.

בין "העשירים" היינו אביחי, קובי ואני, ו"העניים" היו טלי ויעל, שכנתי היקרה, שעומדת להתחתן. התעקשתי להבין מה הסיבה להבדלי השכר. תחילה השיבה לי מנהלת החשבונות, כי המשכורת נגזרת משנת הלימודים, וסטודנטים שנה ב' מרוויחים שקל פחות מאלה שלומדים בשנה ג', אלא שאז הסברתי לה שכולנו לומדים יחד, באותו המחזור. ההסבר החלופי שלה היה שבעוד שטלי ויעלעובדות כטרום מתמחות, אביחי, קובי ואני ממלאים את מקומם של מתמחים ממש, ולכן התקן שלנו מאפשר שכר גבוה יותר. זה היה תירוץ מגוחך, כי מתמחים מקבלים בכלל משכורת גלובלית, ולא לפי שעה. בכל מקרה, לא היה שום הבדל מהותי בין העבודה שאני ביצעתי לבין העבודה של טלי, שהיתה ותיקה ממני במשרד ועבדה בו ברציפות לאורך כל תקופת הלימודים. ככל שהצלחתי לחקור ולבדוק, לא מצאתי הסבר משכנע לכך שהבחורים שבחבורה מרוויחים יותר מן הבחורות.

לטעמי, החלק המדהים ביותר בסיפור היה התגובה של הבנות לנתוני המשכורות. פניתי לכל אחת מהן בנפרד, ואחר כך כינסתי את שתיהן בהפסקת הצהריים, וניסיתי לשכנע אותן לפנות לאחת השותפות הבכירות במשרד, כדי לנסות ולשנות את המצב. הן סירבו. זה רק שקל אחד, זה לא נורא, זה תמיד היה ככה, אנחנו לא רוצות לעשות בעיות, זה יכול לפגוע בסיכויים שלנו להישאר לעבוד במשרד בשנה הבאה, ולבסוף – זה בעצם נכון, אנחנו רק טרום מתמחות, בעוד אתה, אביחי וקובי עובדים כממלאי מקום מתמחים, על תקן מתמחים. רציתי לצרוח, אבל עשיתי את זה בשקט. בסוף פניתי על דעת עצמי לאותה שותפה בכירה והסבתי את תשומת לבה להבדלי המשכורת בין הבנים לבנות. בהמשך הדרך, במאבקים אחרים שלי על תנאי עבודה, דווקא רשמתי הצלחות, אבל בפעם ההיא למדתי, כי ללא התגייסות של הנפגעים עצמם, או הנפגעות באותן נסיבות, הסיכוי לנצח נמוך מאוד. לא נעשה שום שינוי במשכורות באותה שנה.

הפער בין שכר גברים לשכר נשים הנו אחד הגורמים היציבים ביותר בשוק העבודה בישראל. בחברות פרטיות, במפעלים, במשרדי ממשלה, ברשויות מקומיות, בכל מקום עבודה ניתן למצוא הבדלים בין שכר הנשים לשכר הגברים, ואתם יכולים לנחש לטובת מי. קיימת בעיה קשה של פערי השתכרות עוד ברמה הבסיסית, כשבוחנים את ההזדמנויות הניתנות לנשים, אבל זה כבר סיפור אחר. ברמה המיידית, הפער הוא מדהים, במיוחד כשמדובר באותה העבודה בדיוק, כאשר על פי רוב אישה תקבל עבורה כשני שלישים מן המשכורת שיקבל גבר. לפעמים יצדיקו את ההבדל ב-"טַייטל" של המשרה. לדוגמה, ברור לכולם שמנהל לשכה ראוי להרוויח יותר מאשר מזכירה בכירה, אפילו שאם נבדוק אחד לאחד נגלה, שהם מבצעים את אותן משימות בדיוק. במקרים אחרים אפילו לא יטרחו לעשות את התרגילים הלשוניים, אבל הגבר ירוויח יותר ופערי השכר יישמרו בהתמדה בכל חלקי המשק, למעט חריגים בודדים.

מאוֹ, אבי האומה הסינית המודרנית, אמר בנאום לאומה משהו כמו "הנשים מחזיקות חצי מהשמיים", והגדיל באחת את כוח העבודה הסיני פי שניים, תוך שהוא משפר פלאים את איכות החיים של מחצית מן האוכלוסייה הסינית, שזה כידוע הרבה מאוד אנשים, או נשים במקרה הזה. אצלנו, אפילו שבראשית הדרך התברכנו בשוויון מרשים בין חלוץ לחלוצה, והכנסת היתה מראשוני הפרלמנטים בעולם לאמץ חוקי שוויון בעבודה, הצלחנו ליצור פערים גדולים בין גברים ונשים, שתופעת הפרשי השכר עבור מקצועות זהים היא רק תסמין אחד שלהם. זהו עיוות בשוק העבודה, שההשפעה היומיומית שלו על נשים רבות, משפחות וכלל הציבור היא הרסנית, אך קשה מאוד לשים עליו את האגודל ולמחוץ. עלינו לצעוק יחד, שאין שום סיבה שלא תוטל על כל מנהל ומנהלת, החובה המוחלטת לוודא שקיים שוויון תנאים, ללא כל אפליה, כפי שנדרש בחוק וכפי שכולנו היינו רוצים, ובוודאי בגופים הממומנים מתוך תקציב המדינה. וזהו אך עיוות אחד מני רבים. בשל התאונה המצערת שלי בכיור המטבח, התחלתי את הנושא של השבוע מוקדם מן הצפוי, ולכן נראה לי שיש מספיק זמן להתייחס לעוד שני עיוותים כאלה, הפושים בשוק העבודה.

על הראשון מביניהם למדתי בזכות חברי הטוב שימי, אחרון המוהיקנים מבין חבריי שנשאר בירושלים, בין היתר בגלל העסק שלו. שימי מנהל, יחד עם שותף, חברה הנותנת שירותי ניקיון למוסדות גדולים, ולצורך כך הוא ניגש למכרזים, מציע מחיר, ואם החברה זוכה, הוא מגייס עובדי ניקיון, מצייד אותם בידע ובחומרים ומארגן את סידור העבודה שלהם. לאחרונה הוא נתקל בבעיה. כאדם ישר, שימי מתעקש לשלם לעובדיו לכל הפחות את שכר המינימום ולתת להם את התנאים הסוציאליים המגיעים מכוח החוק. לעומתו, מתחרים רבים שוברים את השוק בהצעות מחיר נמוכות, בהסתמך על עובדים המקבלים שכר נמוך בהרבה – רבים מהם עובדים זרים בלתי חוקיים ועולים חדשים המתקשים לעמוד על זכויותיהם. אפשר להתווכח על חשיבותו של שכר המינימום ועל גובהו, אבל כל עוד זהו החוק, אפשר היה לצפות, לפחות ממוסדות ממשלתיים ועירוניים, לדחות הצעות מחיר נמוכות מדי, שברור שהן מסתמכות על עובדים בתנאים בלתי חוקיים. בוודאי לא תופתעו לגלות, שמוסדות רבים פשוט מצפצפים על החוק ומעדיפים לשכור קבלני ניקיון זולים, על אף הידיעה שהם מעסיקים עובדים בתנאים גרועים ובלתי חוקיים בעליל. זה פשוט לא נתפס, שאותה מדינה שקבעה את מדיניות שכר המינימום, עוקפת אותה בדרכים עקלקלות דרך קבלני משנה, ואחר כך מרימה ידיים אל מול שיעורי האבטלה וריבוי העובדים הבלתי חוקיים. מדוע לא קמים נציגינו וצועקים?

הבעיה של שימי מאירה את הסוגיה הרחבה יותר של העובדים הזרים בישראל, או כמו שנהוג לקרוא להם בשפה יפה, "מהגרי עבודה". מדי חודש מוציאה המדינה סכומי עתק, כדי לגרש מישראל עובדים לא חוקיים, אך המטוסים שלוקחים אותם לארצות המוצא שלהם מביאים עמם בחזרה עובדים זרים חדשים, שעד מהרה יהפכו בעצמם לשוהים בלתי חוקיים. אחת הסיבות לכך שמעגל שוטה זה נמשך ללא תקנה, חבויה בעמלות הגבוהות שגוזרים קבלני כוח אדם על כל "משלוח" של עובדים זרים המגיע לישראל.

לאחרונה שמעתי על ניסיון מעניין לגייס עובדים זרים מקרב קהילת השוהים הבלתי חוקיים, שממילא נמצאים בישראל, לעבודות המותרות להם על פי חוק. כלומר, "להלבין" את השהייה שלהם בארץ, וכך לסייע להם להפוך מנרדפים על ידי החוק לעובדים חוקיים, וגם לחסוך למדינה באותה הזדמנות את עלות הגירוש והייבוא מחדש. זה נשמע לי רעיון מצוין, ואני מקווה שכוחם הפוליטי של קבלני כוח האדם, שמאפשר להם כיום לנצל את העובדים הזרים ללא התערבות מספקת של השלטונות, לא ימנע מהיוזמה הזו להתקדם. ההקשחה של מדיניות משטרת ההגירה נושאת ככל הנראה תוצאות, אבל גם אם הם לא בולטים כבעבר, נותרו בישראל מאות אלפי עובדים זרים שפשוט נאלצו לרדת למחתרת. עתה, במקום לכוון את האנרגיה של המשטרה למבצעי גירוש – ואז לייבא עובדים מחליפים – עדיף למקד אותה בהשמה מחדש. תהיה זו תחילת הדרך לקראת העיסוק בנושא המורכב של ילדי העובדים הזרים והקהילות שצמחו כאן, אבל עוד קודם, אפשר להתחיל במה שנמצא לנו מול העיניים – כאמור, להפוך אנשים נרדפים לעובדים חוקיים עם זכויות.

את העיוות השני בשוק העבודה, שגם עליו כדאי לחשוב, למדתי על בשרי. קל יחסית לצאת להגנתם של עובדי ניקיון המשתכרים שכר מינימום, אך ראוי להגן גם על עובדים בעלי הכשרה מורכבת יותר, שמהווים בסיס לקיומה של חברה כלכלית בריאה בישראל, אותם אנשים שפעם היו מעמד הביניים. חוקי העבודה וגם ההיגיון הבריא קובעים, שיש לשלם לעובד בהתאם לעבודה שהוא מבצע, ופעמים רבות הדרך האובייקטיבית היחידה למדוד זאת, היא לספור כמה שעות הוא עובד ביום. ואולם, יש פתח בחוק, שמאפשר לשלם שכר ללא כל קשר לשעות העבודה: עובד שממלא "משרת אמון" אינו כפוף להגנת החוק, ושעות העבודה שלו הן בלתי מוגבלות. אם אתם שואלים את עצמכם מה היא "משרת אמון", פגעתם בול. שאלה טובה. להבנתי, ההיגיון שעמד בזמנו בבסיס הגדרה זו, היה לאפשר למנהל בכיר של חברה להסכים לעבוד שעות רבות, גם מעבר לשעות העבודה המקובלות, בתמורה למשכורת גבוהה במיוחד, שאינה תלויה במספר שעות העבודה. אבל כמו כל פתח בחוק, גם הוא נפרץ עם השנים ומנוצל כיום בקנה מידה עצום, באופן שמשפיע ומעוות את צורת חייהם של עשרות אלפי עובדים.

בפועל, עובדים שכירים רבים נתפסים כיום על ידי המעביד שלהם כעובדים במשרת אמון, ולכן הוא מרגיש נוח מאוד לשלם להם משכורת קבועה, אך לדרוש מהם לעבוד מהבוקר עד הלילה, ללא שום הגבלה. וזה לא פרי דמיוני הפרוע. בחברות רבות – בהיי-טק זה בולט במיוחד, אבל התופעה רווחת גם בענפים ובמקצועות אחרים, כמו פרסום, שיווק, מכירות, עריכת דין וייעוץ כלכלי – הפך יום העבודה המקובל והסביר לפרק זמן שמתחיל בסביבות שמונה וחצי בבוקר ומסתיים במקרה הטוב בשמונה בערב, ולעתים גם הרבה לאחר מכן. כדוגמה לתופעה הרווחת אני יכול לספר מניסיוני האישי, שכשהגעתי עם חבריי למקום העבודה הראשון אחרי הלימודים, נפרשו בפנינו הכללים בשיחת הפתיחה בזו הלשון: "אתם רשאים להגיע לעבודה בכל שעה שתרצו, מוקדם או מאוחר, יש אצלנו גמישות – כל זמן שעד השעה שמונה וחצי אתם נמצאים במשרד". אתם קולטים, זה עוד נחשב גמישות. והכללים הוסיפו: "בסוף היום, אנחנו מצפים מכם להמשיך לעבוד עד שתסיימו את המשימות שלכם לאותו יום, ובלבד שלא תצאו מהמשרד לפני השעה שמונה בערב". חבר שלנו סיפר על שיחה דומה במשרד אחר, רק ששם שעת הסיום נקבעה לאחת עשרה בלילה. כל יום, כל השנה, והרבה פעמים גם בסוף השבוע.

ההשלכה של שעות עבודה מטורפות כאלה על בני אדם היא נושא שעוד יצטרכו לחקור יום אחד. אני, ועוד רבים כמותי, למדנו לוותר כליל על שעות הפנאי שלנו, ולהקדיש את עצמנו באופן מוחלט לעבודה. אין תרבות פנאי, אין ספורט, אין זמן לבלות בבית, אין זמן למצוא אהבה ובן זוג, למי שמצא בן זוג אין זמן לעשות ילדים, ולמי שכבר יש ילדים אין זמן להיות אתם. המציאות הזאת מוכרת לרבים מאוד מאתנו, ואין זו נחמה שאנחנו עובדים במה שנקרא משרות אמון. מישהו מתח את ההגדרה הזו רחוק מדי ואין היום שום קשר בין אופי העבודה למידת האמון שמייחסים לה. לדוגמה, בעוד שעובד דלפק בבורגר ראנצ' זוכה לאמון רב כשהוא מתפעל את הקופה בעצמו, זו אינה נחשבת משרת אמון והוא עובד שעות מוגדרות מאוד. לעומתו, למתמחה במשרד עורכי דין, לעובד זוטר במשרד פרסום או למתכנת מתחיל בחברת היי טק, אסור לפעול לבד כמעט ומצמידים לו פיקוח צמוד – ועדיין, כל אלה נחשבות משרות אמון, שמקובל לדרוש בהן עבודה אל תוך הלילה ללא תמורה.

ברוב המקרים, אם מישהו יבקש מבית המשפט לפרש את המונח "משרת אמון", אני מנחש שיתברר כי השיטה, כפי שהיא מיושמת בפועל, כלל אינה חוקית, אלא שנראה שאנחנו מעדיפים להיגרר איתה, מתוך תקווה לעתיד טוב יותר, מאשר להילחם בה ולסכן את מקום העבודה שלנו. ההפקרות הזו, שגוררת בני אדם לעבדות מודרנית של שעות עבודה בלתי נגמרות, תוך כדי שהיא מחסלת להם את החיים הפרטיים, אינה סוד. קבוצה קטנה של מעסיקים עשירים נהנית מכך ומנצלת את כלל הציבור, כדי להפוך לעשירה אף יותר. על מנת להפיק כמות זהה של עבודה, אך להעסיק את העובדים שעות סבירות, היו המעבידים נאלצים להעסיק עובדים נוספים וגם לשלם עבור שעות נוספות. בצורה כזו, היו נוצרים מקומות עבודה נוספים והעושר היה מתחלק באופן רחב יותר, בין משפחות נוספות. לדעתי, אחת הסיבות לכך שצעירים מוכשרים רבים בוחרים לעזוב את הארץ, היא הטירוף הזה במקומות העבודה.

אם אנחנו באמת רוצים שמדינת ישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, אנחנו חייבים לקום ולעשות מעשה. אני מאמין שאנחנו יכולים לכפות אכיפה של חוקי העבודה בצורה סבירה יותר, באופן שיבטיח איכות חיים מינימלית. זה נכון לגבי אותם עובדים-עבדים של מעמד הביניים לשעבר, בדיוק כמו שזה נכון לגבי השוואת תנאי העבודה של גברים ונשים ולגבי ההקפדה על העסקה של עובדים בתנאים אנושיים. "העבודה היא חיינו", אמרו כבר פעם בצחוק טבול בשמץ של אמת, ואם נשפר את תנאי העבודה, נשפר למעשה גם את החיים עצמם. אגב, העור שלי בכפות הידיים החלים די מהר, תודה על ההתעניינות, וחזרתי לעבודה.

 המשך: שבוע חמישי – עונג שבת – על פרטים קטנים, כמו שוויון

כתיבת תגובה