שבוע שביעי: חתולה תרבותית – על ישראליוּת ותרבות ישראלית

שבוע שביעי: חתולה תרבותית

בּיז'וּ, החתולה שלנו, היא הכי מיוחדת. כשאת קטנה, הקלמר שלך בבית הספר הוא הכי מיוחד, עם תמונות מהטלוויזיה שאין לאף אחד אחר. כשאתה גדל, התמונה של החברה שלך, עם חיוך חולמני, היא הכי מיוחדת מבין כל התמונות של החיילים באוהל. כשיש לך כלב, הוא היחיד בשכונה שיודע לעצור לפני שחוצים את הכביש, ולעשות קקי רק בגינה של השכן המעצבן. הבת שלכם היא היחידה בכל המשפחה, שכבר בגיל ארבע ידעה לרדת לבד למכולת ולחזור עם עודף מדויק. והחתול של ההורים שלי היה הכי מיוחד, היחיד בשכונה שידע לחזור הביתה כשקוראים לו. הכל עד שהגיעה החתולה שלנו, שבחרה אותנו מכל הבתים ברחוב והצטרפה אלינו, והיא היחידה שיודעת להתפנק בכל רגע נתון, לשחק בלהביא מה שזורקים לה, ואתמול בבוקר היא שברה את כל השיאים, החתולה היחידה במינה. מצאתי אותה יושבת בפינת המטבח, רוכנת מעל טרף מיוחד במינו. כבר שמעתי על חתולים מיוחדים, שיצר הטרף מתעורר בהם והם מביאים הביתה ציפור מסכנה, אבל רק החתולה שלנו רכנה, כמו לביאה גאה, מעל עטלף. עכבר שמנמן וחום, עם כנפיים מבריקות, אצבעות ארוכות וחיוך מרושע על שפתיו השותקות. עטלף של ממש, זכרונו לברכה. החתולה הכי מיוחדת.

אם ניקח את זה מן הפרט אל הכלל, מה הופך את המדינה שלנו להכי מיוחדת? כולנו יודעים להגיד, שרק בישראל אנחנו חסרי נימוס, גונבים ברזים מהמלון ומדברים עם כל אחד ברחוב כאילו היה אח שלנו. אבל בעצם, יש הרבה מקומות כאלה. חוסר תרבות הוא לא מה שהופך אותנו למיוחדים באמת. הייחוד שלנו טמון דווקא בתרבות שלנו. זה המקום היחיד בעולם שבו חזרה שפת הקודש העתיקה לשימוש יומיומי, כדי שנוכל לקלל בה נהגים בכביש או לאהוב בה בלילה במיטה. אנחנו החברה היחידה שמקיימת תרבות של ממש בעברית, עם קולנוע, טלוויזיה, ספרות, שירה, מוסיקה, רדיו, מודעות רחוב, פרסומות, תיאטרון, ספורט, פוליטיקה, והכל בעברית המיוחדת שלנו, עם הקסם הישראלי שפיתחנו במהלך קצת יותר ממאה שנים.

לבד מן העובדה שאנחנו המקום היחידי בו היהודים מהווים רוב, וזה לא מעט, התרבות הישראלית, על כל חלקיה, היא שהופכת אותנו למיוחדים. החבר הכי טוב של אבא שלי נסע אחרי מלחמת ששת הימים לקנדה, והפך שם מילד עני מבת-ים, לעשיר גדול מקנדה. אבל הילדים שלו, חמודים, יפים ועשירים, לעולם לא יהיו ישראלים, ואני חושב שתמיד זיהיתי אצלו בפנים אכזבה מסוימת מכך. אני בטוח שהוא היה שמח לראות אותם מקשקשים בעברית, מתנהגים בישראליות, אפילו אם מדי פעם היתה בורחת להם איזו קללה עסיסית, שלא מקובלת בקנדה. ואולי הקללה הזו היא בדיוק מה שחסר לו.

אבל הישראליות אינה משהו מובן מאליו. הישראליות נבנית מהיצירה של הישראלים. כמו שהגשש החיוור המציאו את העברית מחדש, כך אנחנו מגדלים יחד תרבות בכל יום מחדש. מחזה ישראלי שנכתב לתיאטרון, טלנובלה ישראלית שמשוחקת בעברית, רוק ישראלי מרעיש, שירה המשלבת מצוקה של עיירת פיתוח עם קריצה לאמריקה, ספרייה ציבורית שמכילה בתוכה ספרים, ספרים ועוד ספרים, מקוריים ומתורגמים, והכל בעברית. ביחס לגודל קהל היעד, הישראלים כותבים כמויות עצומות של ספרים, יותר מכל עם אחר. תכנית אירוח בטלוויזיה, עם אורחים שרק אתמול היו אנונימיים, אבל השתתפו בפרסומת והיום הם סופרסטאר. כן, גם מילים לועזיות מעוברתות הן תרבות ישראלית. ערוץ מוסיקה שמשדר עשרים וארבע שעות ביממה שירים ישראלים, גלגל"צ בסוף שבוע רגוע, קונצרט של תזמורת שכמעט כל נגניה עלו לישראל מרוסיה בעשור האחרון, ציור של נוף תל-אביבי, פסל של דמויות ירושלמיות, ארכיאולוגיה מהמערות ליד ים המלח, להקת מלצרים במלון באילת. הכל תרבות ישראלית.

במוצאי שבת לקחה אותנו מאיה להופעת מחול במרכז סוזן דלל, בנווה-צדק. המתחם המדהים הזה, עם עצי הזית המפוזרים ברחבה בין הבניינים, מוארים בשעות הערב הרומנטיות, היה פעם בית הספר היסודי שבו אמא שלי למדה. היום הוא מרכז למחול. עמדנו בתור בלילה קר במיוחד, כדי להיכנס לאולם קטן, עם שתי שורות של כיסאות והרבה כריות על הרצפה, וצפינו במופע מיוחד מאוד. יסמין גודר נחשבת לאחת ההבטחות הגדולות של הכוריאוגרפיה בישראל. הדבר הכי נחמד שאני זיהיתי בהופעה היה, לפי התוכנייה, שלאיש התאורה קוראים ג'קי שמש. איזה שם מגניב לתאורן. חוץ מזה, לא הבנתי הרבה. זה היה מופע מורכב, עם ארבע רקדניות מוכשרות, שעושות דברים שגורמים לתחושה של בעיטה בבטן, אבל מאחורה. אני לא מבין גדול במחול, בלשון המעטה, אבל לא יכולתי שלא להתרשם מהעובדה שיש בישראל נשים שיוצרות מופע מרהיב, מקורי ושונה כל כך. זו תרבות ישראלית אמיתית, שלא נוצרה ולא יכלה להיווצר בשום מקום אחר. יכול להיות שלפני כמה עשורים, ישבה אימא שלי ממש באותו אולם ולמדה עברית, כי במעברה היה ערבוב של שפות, ורק בתל-אביב אפשר היה ללמוד עברית בצורה מסודרת.

כדי שאפשר יהיה לקיים תרבות ישראלית, כדי שנוכל להמשיך להיות מיוחדים בעיני עצמנו, ואפילו לשלוח לעולם נציגים כמו יסמין גודר, שיפארו את שמנו בקרב אומות העולם, כולנו צריכים לתרום. מי מאתנו שלא יוצר, בדרך כלל שמח וגאה לרכוש כרטיס לסרט ישראלי דווקא, כי זה משלנו. אבל זה לא מספיק. בכל העולם זוכה התרבות לתמיכה של המדינה, משום שלא לכל יצירה יש ערך כלכלי מיידי. החברה מרוויחה מקיומה של תרבות, אבל הכרטיסים בדרך כלל לא מכסים את ההוצאות. באירופה, שמדינותיה מתגאות בתרבות מגוונת, משקיעות רוב המדינות כאחוז אחד מן התוצר הלאומי בתמיכה בתרבות. אצלנו, בגלל מיעוט דוברי השפה העברית והשוק הקטן יחסית, צריך היה להשקיע אפילו יותר. אבל זה לא מפתיע לגלות, שאנחנו משקיעים פחות. הרבה פחות.

השקעה בתרבות, בדמות תמיכה בתיאטראות, ביוצרי קולנוע, ברקדנים, בספריות, בציירים, בתרבות עדות וביצירה ישראלית בכלל, מניבה למדינה רווחים עקיפים. בסכום נמוך יחסית, אפשר להביא הצגה איכותית מן המרכז אל הפריפריה, נאמר בנגב. תושבי האזור מרוויחים בילוי איכותי, ההופך אותם בעצם לישראלים. אבל יש עוד רווחים נלווים. הקפטריה שמוכרת עוגות לפני ההצגה, המאבטח ששומר בכניסה לאולם, המספרה שמסדרת לכולם את הפֶן לפני הבילוי, חנות הבגדים המקומית שמוכרת בגדים הולמים לאירוע, הנערים שמוזמנים לעבוד כשמרטפים בבתי ההורים שיצאו להצגה, נהגי המוניות המובילים את כולם להצגה או תחנות הדלק שמוכרות דלק למכוניות, בעלי החניון, הקופאית בכניסה, מנקי האולם והסדרנים. מעגל שלם של פעילות מסחרית וכלכלית סביב אירוע תרבות אחד. אם היה כזה כל ערב, היינו מבינים שההשקעה הקטנה יחסית בתרבות מביאה עמה ברכות רבות, בנוסף להצגה עצמה.

למען הגילוי הנאות אני חייב לספר, שבשנה שעברה עבדתי במשך כמה שבועות במטה המאבק להצלת התרבות בישראל, שהוקם על ידי אמנים, בניסיון לבלום קיצוץ מסיבי בתקציב התמיכה בתרבות. חיבר אותי אליהם לירון, חברי הטוב שהגשים חלום ומשחק בתיאטרון החאן בירושלים, אבל נאלץ לרוץ בין חלטורות כדי לשלם שכר דירה. ראיתי אז מקרוב איך מוסדות תרבות, כדוגמת תיאטרון החאן הוותיק בירושלים או התזמורת האנדלוסית, נמצאים במאבק הישרדות על סף תהום. תוספת תקציב זעומה, ביחס לפרקים אחרים בספר התקציב, נדרשה כדי להמשיך לקיים תרבות ישראלית שוקקת ויצירתית, על כל הרווחים הישירים והעקיפים שהיא מניבה. שמעתי אז הרבה ביקורת על אופן הניהול של חלק מן המוסדות. אמרו, קודם כל שיקצצו את משכורות העתק של מנהלי התיאטראות והשחקנים הוותיקים, ואז נראה. לא התווכחתי. בהחלט ייתכן שצריך לערוך רפורמה באופן הניהול של מוסדות הנתמכים על ידי תקציב המדינה, וזה נכון לגבי כל מוסד נתמך – תיאטרון, תזמורת או אפילו רשות השידור – לא ייתכן שתקציב שנועד לפעילות מסוימת ישמש, רובו ככולו, למימון משכורתם של בודדים. אבל עובדתית, רוב השחקנים, הרקדנים, המעצבים, הציירים, הספרנים, עובדי המוזיאונים וכל אלה שעוסקים בתרבות בישראל, אינם אנשים עשירים, בלשון המעטה. אם צריך לבחון את הספרים של המוסדות הנתמכים, יש לעשות זאת, אבל אין זה אומר שצריך להרוג קודם את מוסדות התרבות, לקבור את השאריות, ורק אז להיזכר שהתרבות הישראלית היא מרכיב הזהות העיקרי שלנו.

במהלך העבודה פגשתי אמהות שסיפרו שהילדים שלהם לומדים ספרדית מהטלוויזיה, אבל העברית שלהם משובשת, כי הם לא נחשפים אליה כמעט. מופעים בעברית עולים הון, בהיעדר תמיכה, ורבים אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. גם זה חלק מתפקידה של התמיכה הציבורית בתרבות – לאפשר לכלל האנשים ליהנות ממנה במחירים סבירים. הבת שלי, סיפרה לי שחקנית ידועה, צופה בתוכניות טלוויזיה מיובאות ומעריצה כוכבנים מארגנטינה. אני לא חושבת שזה רע, הסבירה, אבל הייתי רוצה לפחות להציג לזה תחרות ישראלית ראויה. צודקת, חשוב לשמור על אלטרנטיבה משלנו. לדוגמה, אם יסגרו את תיאטרון החאן, שאותו זכיתי להכיר דרך לירון, לא יהיה אפילו תיאטרון יוצר משמעותי אחד בירושלים והסביבה.

עכשיו, כשמבקשים תקציב, ברור שזה צריך לבוא על חשבון משהו אחר. אבל במקרה של התרבות, ההשקעה בה מולידה רווחים ומגדילה למעשה את עוגת התקציב העומדת לרשותנו. מחקרים בעולם הוכיחו, שהפעילות המסחרית הנלווית למופעי תרבות מניעה את גלגלי הכלכלה, ובסופו של דבר מניבה למדינה הכנסות, בעיקר דרך המסים, שערכן עולה על גובה ההשקעה. עובדה זו כשלעצמה צריכה להספיק על מנת להשקיע בתרבות, שכן מסתבר שהיא לא באה על חשבון משהו אחר.

וככל שעובדה זו נכונה ברחבי העולם, בישראל יש להוסיף עליה טיעון נוסף: בהיעדר תרבות ישראלית, אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת. ללא זהות ישראלית, עברית וייחודית, לא ייוותר לנו דבר. אם ממילא התרבות כאן תהיה מיובאת וזהה לזו שבאירופה, ארצות הברית או קנדה, עדיף יהיה לגדל את ילדינו במדינות שקטות יותר, עם רמת ביטחון אישי גבוהה יותר. ההשקעה בתרבות משתלמת, כי היא הופכת אותנו למה שאנחנו, והיא אפילו לא באה בהכרח על חשבון דברים אחרים. אני חושב, שכולנו יכולים להסכים על זה, וחבל שבין מאה ועשרים הנציגים שלנו, קשה להגיע להסכמה הזו. צריך לומר זאת בקול רם, אם נוותר על התרבות הישראלית, נוותר על מה שעושה אותנו מיוחדים, הכי מיוחדים. כמו החתולה שלנו בּיז'וּ, שהיא אמנם מהרחוב ואולי קצת מפונקת מדי, אבל בשבילנו היא הכי מיוחדת.

המשך: שבוע שמיני – לא עובד? עד שהגיע יורם – על השתתפות בשוק העבודה כמקור לצרות

כתיבת תגובה