שבוע עשירי: אחריות בקצה האצבע – על חלוקת תפקידים ונטילת אחריות

שבוע עשירי: אחריות בקצה האצבע

איזה מין שם זה אסא? בטח רצו לקרוא לו אסף, אבל היה כבר אחד במשפחה, אז קיצרו קצת. זה כמו לקרוא לילד שאו או ירו, חצאי שמות. בכל אופן, מתישהו בצבא, אני חושב שבקורס קצינים, הכריחו אותנו להיפגש עם אסא ולשמוע מה יש לו להגיד. היום אני יודע שזה לא היה סתם איזה איש עם שם פרטי מצחיק, אלא איש שגם שם המשפחה שלו מצחיק, כמו שלט של מסעדה – כשר. כמו הפונדק של הסטייקים בדרך משום מקום לשום מקום באזור רחובות, אסא כשר. עוד אני יודע היום, שהוא איש חכם ומפורסם, עם נטייה לנסח קודים אתיים, אבל אז לא ידענו הרבה.

על הנושא המרכזי של הדברים שלו, דיבר אסא ככל הנראה בדיוק בזמן שניקרתי אל תוך הצווארון של המדים, כי אני לא זוכר מה היתה הכותרת של ההרצאה, אבל אני כן זוכר רעיון מתוכה, שרודף אותי מאז. יש הבדל בין מדינה בהקמה לבין מדינה שכבר קמה, חיה ובועטת. טוב, לא זה החידוש, כי ברור שיש הבדל ביניהן, אחרת לא היו קוראים להן בשמות שונים. ההבדל המשמעותי ניכר במה שהאנשים שחיים באותה מדינה מצפים מהחיים, או נכון יותר, מצפים מהמדינה. ידוע לכולנו שכגודל הציפייה, כך גודל האכזבה, ומי שלא בטוח מוזמן לחשוב על סרטים שראה. בדרך כלל, כשמגיע איזה להיט היסטרי, שמכר כבר מאה מיליון דולר בעשרים הדקות הראשונות שלו בארצות הברית, אנחנו חוזרים מהקולנוע די מאוכזבים. היה בסדר, את יודעת, סיפור טוב ואפקטים, אבל לא יצאתי עם הלשון בחוץ ורעידות קטנות בבטן. אבל לפעמים, נופלים על איזה סרט שלא ידענו עליו כלום, פשוט כי הכרטיסים לסרט השני נגמרו, ואת יודעת, כזה דבר עוד לא ראיתי. אף אחד לא שמע עליו אפילו, אבל זה פשוט הסרט הכי טוב שעשו מאז ספרות זולה או סופרמן 2, תלוי במי מדובר. בקיצור, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, וגם להפך.

אבל אסא לא דיבר על קולנוע, אלא על המדינה. לטענתו, כשהמדינה עדיין בהקמה, האנשים שחיים בה מרגישים שהם חלק ממשהו, חלוצים כאלה עם חאקי קצר, חולצה לבנה וחיוך מרוח על הפנים בשחור-לבן. השאיפה להקים את המדינה משותפת לכולם, אז כולם רוצים לתת מעצמם בשבילה, רק שתקום. עכשיו, אסא מסביר, מי שמבקש הרבה בשביל המדינה ומוכן לתת לה, רוצה הרבה פחות לעצמו. זאת אומרת, הוא לא מצפה לקבל הרבה מהמדינה בהקמה אלא בעיקר לתת לה, ולכן הוא גם שמח הרבה יותר על המעט שהוא מקבל. מצפה למעט, ולכן לא מאוכזב מהמעט שהוא מקבל. אבל מדינה שכבר קמה ומתנהלת, כמו צרפת למשל, אין יותר טעם להקים אותה. היא כבר ילדה גדולה. אז האנשים שחיים בה כבר לא רוצים יותר מדי בשביל המדינה, אבל הם עדיין רוצים הרבה. לעצמם. פתאום, כשכבר לא צריך לרצות עבור המדינה, רוצים בשביל עצמנו. יותר. ויותר. רוצים כסף, רוצים פנאי, רוצים חופש, וגם לא רוצים – לשלם מסים, להתנדב, לשרת בצבא, לצאת לקורס קצינים. אה, כן, כנראה שבאמת פגשנו אותו בקורס קצינים, אחרת מה פתאום הוא הביא את הדוגמה הזאת.

ואיפה אנחנו היינו בכל הסיפור הזה, חוץ מאשר בחדר נטול מזגן ומנקרים לתוך הצווארון של המדים? אנחנו, כלומר ישראל כמדינה, נמצאים בדיוק בשלב המעבר שבין מדינה בהקמה למדינה שכבר קמה, חיה ובועטת. אנחנו כבר בועטים לכל הכיוונים ועושים קולות של ילדים גדולים, אבל עדיין לא השלמנו את המעבר. הגבול שלנו לא מוגדר עדיין, הכלכלה שלנו עוד מונשמת מבחוץ, התרבות שלנו עוד בהתהוות ולחצי מהאנשים יש מבטא זר. אבל רוב תושבי המדינה לא היו בפגישה עם אסא, ולכן אין להם מושג שאנחנו עדיין לא מדינה מוקמת, אלא מדינה בתהליך. הם מסתכלים לצדדים ורואים טלוויזיה וזיהום אוויר כמו באמריקה, אז הם בטוחים שכבר סיימנו את שלב ההקמה, והגיע הזמן לרצות לעצמנו. יותר. אבל אין למדינה מספיק לתת, היא עדיין צריכה לקבל. גיל ההתבגרות. כך יוצא, שיש לנו ציפיות גדולות, ובהתאם אנחנו גם מאוכזבים, הולכים עם הפרצוף באדמה ולא רוצים לשמוע כלום. חכם אסא. לצערי, גם את סוף ההרצאה פספסתי, כי הייתי חייב לצאת לשמירה. במשך ארבע שעות בעמדת השמירה לא יכולתי להפסיק לחשוב על אוכל והבטחתי לעצמי, ביום שישי, בדרך הביתה, אני עוצר בפונדק אסא, אפילו שאני לא בטוח שהמקום כשר.

היום, כמעט עשר שנים מאוחר יותר, הגישה הזו עדיין נכונה. ישראל עודנה מדינה בגיל ההתבגרות, ובהתאם, אנחנו אמורים לאזן בין הציפיות שלנו לקבל מהמדינה, לבין הדרישה לתת לה מעצמנו. אבל בחלוף עשר שנים, משהו במשל הזה השתבש אצלי. מי זו אותה מדינה, אני שואל, שכבר קמה, נותנת ולוקחת, מעוררת ציפיות, מבקשת שיתרמו לה, מחזירה מעט מדי, חיה ובועטת? לפי הפעולות שהיא מבצעת, אפשר לחשוב שמדובר בייצור אנושי, בעל רגשות, תחושות, רצונות וחלומות. ובעצם, זה נכון. המדינה היא ייצור אנושי, מכיוון שהיא מורכבת מבני אדם. אנחנו. ישראל היא ישראל לא רק בהגדרה גיאוגרפית, אלא בעיקר בהגדרה אנושית, והיא מורכבת מאתנו, קבוצה לא גדולה מדי של אנשים שחיים כאן. אם אנחנו מסכימים על כך, המסקנה המתבקשת היא, שאת כל הציפיות שיש לנו מהמדינה, אנחנו צריכים להפנות לעצמנו. אין לנו את מי להאשים, צריך לקחת אחריות.

רוב גדול של תושבי ישראל כיום לא היה כאן בשביל להקים את המדינה מן הביצות. דור הולך ודור בא, והנה נתקענו כאן אנחנו, עם יסודות נאים למדינה, אבל עם משימה שטרם הושלמה סופית. אנחנו מסתכלים למעלה, למטה, לצדדים, מחפשים תשובות לשאלות, מבקשים שיבוא מישהו שיסדר את העניינים ויפתור את הבעיות שדורשות מענה, אבל אף אחד לא בא. הגיעה העת להסתכל במראה. שם, בהשתקפות שלנו, נמצא האדם שאחראי לעתיד שלנו, לעתיד המדינה, למה שאנחנו נקבל ולמה שיקבלו הילדים שלנו. זו חוכמה קטנה מאוד לאטום אוזניים, לחיות את הרגע ולקוות לטוב. אם אנחנו רוצים טוב, אנחנו צריכים להגיד תודה למי שהביאנו עד הלום, ומעתה והלאה ליצור את הטוב בעצמנו.

במשך עשרה שבועות, במעט שעות הפנאי שהצלחתי למצוא בין עבודה, משפחה וחברים, ישבתי, חשבתי וכתבתי תשובות ראשוניות שעלו לי בראש לשאלה המציקה לרבים מאתנו – מה הלאה? אסור להזניח עוד את נושא איכות הסביבה, לפני שיהיה מאוחר מדי ולא נוכל לשתות או לנשום, ואפשר לעשות את זה עוד לפני שנפתור את כל יתר הבעיות שלנו. השחיתות המתפשטת בשדרות השלטון היא בעצם גנב החודר בלילה לביתנו ושולח יד לארנק, וצריך להילחם בו, אפילו אם זה אומר שאנחנו בעצמנו נלך לבית המשפט ונתבע בשם המדינה, שיחזירו את הכסף שלנו. מערכת החינוך היא הבסיס להמשך קיומנו המוצלח, וחובה עלינו למעט במילים ולעבור למעשים – התקציב צריך להיות מושקע בחינוך טוב ויום לימודים ארוך, לפני כל דבר אחר. העיוותים בשוק העבודה, עם עודף שעות עבודה, אפליה בין גברים לנשים וניצול חולני של עובדים חלשים, מעוותים למעשה את חיינו ואת שגרת יומנו והורסים לנו את המשפחות ואת השנים הכי יפות. אנחנו מתעלמים מסדרה של בעיות קטנות, יומיומיות, ברמה החברתית, זונחים את העתיד לטובת הרגע, והגיע הזמן להתעורר, ולהתחיל אולי בכך שכולנו בני אדם. אם יש נושא אחד בוער, שאפשר לסמן ככזה ששווה התקוממות אמיתית, כנראה יהיה זה חוסר השוויון המוחלט בנטל השירות הצבאי, שהגיע הזמן למגר אותו, ולהטיל חובה גורפת של שירות צבאי או אזרחי, גם על חרדים וערבים. בדרך קדימה, אסור לנו לשכוח את חשיבותה של התרבות הישראלית, שיוצרת את הזהות המשותפת שלנו, ועלינו להמשיך לטפח אותה, בעיקר כשמתברר שזה אפילו משתלם לנו. מנגד, התרבות של בטלה מעבודה היא אֵם כל הצרות הכלכליות, ואם אנחנו רוצים שיפור ברמת החיים, צריך לנער כמה אנשים ומגזרים ולהוציא אותם לעבודה, כי אי אפשר לסבול מצב שבו חצי מהאוכלוסייה פשוט לא עובד. ולבסוף, כמה שקשה, כדי להחזיר אותנו למסלול טוב יותר, עם תיירות, משקיעים זרים וחיים טובים יותר לכולנו, עם קצת יותר כסף בכיס וקצת יותר ביטחון ושקט, הגיע הזמן לסגור עניין עם הפלסטינים, וכולם כבר יודעים פחות או יותר איך ייראה ההסדר הסופי בינינו, פשוט צריך להגיע אליו כבר, והפעם מנקודת המבט שלנו – למען עצמנו.

אבל הנושא הכי חשוב הבשיל והגיע רק בשבוע העשירי. במשחק הכדורסל המסורתי של יום שישי, אורןחטף את הכדור באצבע, וזו התקפלה הצידה בצורה לא טבעית והתחילה להתנפח. לכולם היה ברור שהאצבע יצאה מהמקום, שלאורןכואב נורא וכדאי שיטוס לבית החולים, אבל כנראה שיהיה לו קשה לנהוג על הטוסטוס עם אצבע עקומה. צריך לקחת אותו לבית חולים, אמר מישהו וכולם הנהנו בראשיהם. כן, הוסיף מישהו אחר, אולי נקרא לאמבולנס. כולם המשיכו להנהן, אבל באותו זמן תהו מי יחליף את אורן, כדי שאפשר יהיה לחזור כבר לשחק. אף אחד לא זז. אחרי חמש דקות כאלה, כשאורןמיילל בשקט ומפחד להסתכל על האצבע, שהפכה בינתיים לקישוא בשיא העונה, רק כזה שמסתכל הצידה, הודעתי שאני לוקח אותו לבית החולים ולהתראות בשבוע הבא. אורןשמח על הישועה וחייך. עד אותו יום בקושי הכרנו אחד את השני מחוץ למגרש הכדורסל, ואחר הצהריים המשותף בחדר המיון עשה לשנינו רק טוב, ובעיקר לאצבע, שהרופא החזיר למקום. ואז הבנתי מהו אותו נושא חשוב.

אם רובנו מסכימים בכל כך הרבה נושאים, ובכל זאת אנחנו דורכים במקום, כנראה שמי שאחראי לביצוע נרדם בשמירה. בבואנו לחפש את האחראים, אין לנו את מי להאשים, אלא את עצמנו. אנחנו אחראים, והגיע הזמן שנפנים את זה ונקום לעשות משהו בנדון. החל במגרש הכדורסל ובמסגרת המשפחתית הביתית שלנו, דרך מפעלים חברתיים מקומיים, שהם יוזמה מבורכת אבל לא פתרון מקיף מספיק, ולבסוף, וזה בעצם העיקר, ברמה הלאומית. מי שמסוגל, צריך להתנער מהסלידה שיש לנו מן הפוליטיקה ולהתערב בשלטון, ברמה המוניציפלית וברמה הארצית. התערבות בשלטון יכולה להיעשות בכל דרך משפיעה, כמו שלימדו אותנו בשיעור אזרחות בתיכון – להצביע בבחירות, לרוץ לבחירות, לכתוב מכתבים למערכת ולנציגים שלנו, להתקשר לתכניות רדיו, לתלות שלטים על המרפסת ומדבקות על חלון המכונית, להצטרף להפגנות. לא להיות אדישים. השאיפה שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו אינה בגדר נהנתנות, אלא דרישה בסיסית להמשך קיומה של המדינה שלנו כאן, כמדינה יהודית ודמוקרטית. ואם אנחנו באמת רוצים שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, הגיעה העת לעשות.

כצעד קטן ראשון, מעין הכרזה – אני מתעורר או אני מתעוררת – אני מציע ומבקש פעם נוספת, לכתוב משהו קטן ולשלוח לכתובת המצוינת בסוף הספר. אני לא בטוח מה נעשה עם כל החומר. נפרסם אותו באתר אינטרנט, נשלח אותו לכנסת, נגבש ממנו רעיונות משותפים לפעולה. בכל מקרה, עצם המעשה של שליחת תגובה או רעיון, הוא כבר התחלה של תנועה בכיוון הנכון. ההצהרה הקטנה שלנו, שביחד אפשר להגשים הרבה חלומות, לעשות הרבה דברים טובים. וקשה לי להתאפק ואני לא מצליח להימנע מסגירת המעגל – ביחד, אפשר ללקק את המרפק. בהצלחה.

 המשך: אחרית דבר – ההתחלה שאחרי הסוף

כתיבת תגובה