שבוע שמיני: לא עובד? עד שהגיע יורם – על השתתפות בשוק העבודה כמקור לצרות

שבוע שמיני: לא עובד? עד שהגיע יורם

מספרים באים אצלי קצת קשה יותר ממילים. לא קל להודות בזה, ואפילו שהשלמתי בגרות במתמטיקה ובפיזיקה, תמיד היה קל יותר ללמוד תנ"ך או ספרות. בשיעורי מתמטיקה בתיכון, אחרי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות שהיה קודם, הייתי נכנס רק לשעה השנייה מתוך שעתיים, כדי לתפוס קודם את הנשימה בחזרה עם הלשון בחוץ, לפני שאני צולל לתוך המספרים. באוניברסיטה למדתי משפטים. בפקולטה הזו לומדים אנשים שאמורים להיות חכמים, אבל אחד הדברים המשותפים להם הוא הפחד ממספרים. אם מרצה מנסה להדגיש משהו על הלוח עם גרף או משוואה, הוא צפוי לקבל שורות שורות של פרצופים תוהים ועיניים ריקות. הגישה החדשה של משפט וכלכלה היא הדרך המרשימה של המעטים שמבינים קצת מספרים, להתבלט על פני היתר, שפשוט אין להם מושג. בואו נודה, הקושי הזה קיים אצל רבים מאתנו, וזו אחת הסיבות לכך שחברי הכנסת שמדברים על התקציב בחדשות, לא ממש מובנים לנו, ואולי גם לא לעצמם.

עד שהגיע יורם גבאי. אני חושב שחייתי באפלה מסוימת, אם לא לומר בבורות מוחלטת, בכל מה שנוגע לכלכלה ברמה הלאומית, עד שפגשתי את יורם. טוב, פגשתי זה קצת מוגזם, ארוחת ערב לא היתה שם. ידעתי מי האיש עוד קודם. הבת שלו למדה עם אחותי הקטנה בכיתה, והן היו חברות. חוץ מזה, שמו היה מוכר מן העיתונים. כלכלן משכמו ומעלה, שהיה מעורב בכמה מהמהלכים הכלכליים החשובים בהיסטוריה המודרנית של ישראל, כולל התכנית הכלכלית המפורסמת של אמצע שנות השמונים, שחיסלה את האינפלציה הדוהרת. הבוקר נתקלתי בשמו בעיתון, כמי שבא להרצות במפגש שנערך בסמוך למקום העבודה שלי. לצערי, לא יכולתי ללכת לשמוע אותו, אבל זה גרם לי להיזכר בהסבר שלו לכל הקשיים הכלכליים במדינה. למדתי אצלו קורס של סמסטר אחד על כלכלת ישראל, שבמהלכו זכינו להצגה מאלפת של סוגיות כלכליות במדינה, דרך דוגמאות ממשחקים של בית"ר ירושלים ופיקנטריה ממסדרונות משרד האוצר. יורם הוא איש מבריק, חביב וגם מצחיק. לא אוכל לחזור על כל מה שהסביר או להביא דברים בשמו, אלא רק לספר מן המעט שאני הבנתי. ההסבר לכל הקשיים הכלכליים שלנו. אֵם כל הבעיות.

כדי לפשט את ההסבר, אפשר להסתכל על מדינה כמו על משפחה. כמות הכסף שכל חברי המשפחה יצליחו לאסוף יחד במשך שנה, היא גם הכמות שהם יוכלו להוציא, לא יותר ולא פחות. אם כל חברי המשפחה יעבדו, יהיה להם ככל הנראה יותר כסף, והם יוכלו להוציא יותר. אם חלק מחברי המשפחה לא עובדים, המשפחה עדיין תומכת בכולם, ולכן מעט כסף מתחלק על יותר אנשים. כשעוברים ממשפחה למדינה – כל מדינה – הכלל הזה נשמר. מה שמייצרים כל אזרחי המדינה יחד במשך שנה, או בשפת אנשי המקצוע – סך התוצר הלאומי השנתי, הוא גם כל הכסף שעומד לרשות המדינה, כמובן ברמת הפשטה גבוהה למדי. אם כולם עובדים, אז סך התוצר הלאומי נוצר על ידי כולם ומתחלק בין כולם. ככל שישנם יותר אנשים שאינם עובדים, אבל המדינה לא זורקת אותם מכל המדרגות, אז הכסף שמייצרים אותם אלה שכן עובדים מתחלק על יותר אנשים, ונשאר פחות לכל אחד. זה בעצם התקציב.

במדינות שהיינו רוצים להיות כמותן, עובדים בערך שבעים אחוז מהאנשים, או קצת יותר. המספרים האלה נתונים לוויכוח, כי אפשר לספור בכל מיני דרכים מי נחשב לעובד, ולהתווכח למשל, האם לספור ילדים וזקנים וכיצד לחשב את האחוזים. בכל אופן, לנתון הזה קוראים "שיעור ההשתתפות בשוק העבודה", ואם ההסבר הוא לא מדויק או מטופש, אני מתנצל, אבל ככה אני הבנתי. מבלי להיכנס לדקויות, שיעור השתתפות בשוק עבודה של שבעים אחוז אומר שבערך שבעה מתוך כל עשרה אנשים מייצרים משהו, והכסף של השבעה מתחלק על פני העשרה כולם. כשבמשפחה בת עשר נפשות, עובדים שבעה או יותר מבני המשפחה, כמו באירופה ובאמריקה, הכסף מספיק לא רע כדי לספק לכולם אוכל, חינוך, ביטחון, בריאות וכרטיסים למחזמר בחנוכה.

הבעיה מתחילה, כשמתוך כל עשרה אנשים עובדים רק חמישה, ולפעמים פחות. חצי מהמשפחה נשארת בבית לישון, לשחק מונופול או סתם לטפס על הקירות. פתאום צריך למתוח את הכסף על פני יותר אנשים, וחייבים להתחיל לוותר, כי הסכום לא מספיק לכל מה שרוצים. בישראל, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הוא בקושי חמישים אחוז. זה מספר מדהים. הוא אומר, שחצי מן האנשים פשוט לא הולכים לעבודה, לא מייצרים כלום, ולא מחזירים כסף הביתה, למשפחה המורחבת שלנו. אבל אנחנו, כאמור, לא זורקים בני משפחה מכל המדרגות, ולכן הכסף שאנחנו אוספים יחד צריך להתחלק בין כולם. כל אחד מאתנו שעובד, נושא על גבו אחד שאינו עובד.

הפער בין שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בישראל לשיעור ההשתתפות בשוק העבודה באירופה, הוא גם הפער באיכות החיים. אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, לפחות כמו במערב אירופה, אנחנו צריכים להוציא יותר אנשים לעבודה, כדי שיהיה לנו יותר כסף לחלק בסוף השנה. במצב הנוכחי, שבו חצי מהאנשים אינם עובדים, סך התוצר הלאומי שלנו מספיק בקושי כדי לגמור את החודש, ברמה הלאומית, ואז ברור שאין מספיק כסף. זה, פחות או יותר, ההסבר של יורם, ואם טעיתי, אני מזמין כמובן הערות (הכתובת מופיעה בסוף הספר). מובן שעל הקושי הזה צריך להוסיף בעיות ייחודיות של ישראל, כמו ההוצאה הגדולה על ביטחון, שמתחייבת לאור השכונה שבחרנו לגור בה על פני הגלובוס. אבל גם בלי הבונוסים האלה, היה נשמר פער גדול בין רמת החיים הנוכחית שלנו לבין רמת החיים שהיינו רוצים להשיג.

הסברים הם צעד ראשון, אבל כדי להגיע לאן שהוא, צריך צעדים נוספים – הצעות לפתרון. כדי לפתח פתרונות מתאימים, כדאי לדעת למה הישראלים לא קמים בבוקר לעבודה. אצלנו בבית, כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר, אנחנו מרביצים לו, מתחבאים מתחת לשמיכה עוד כמה דקות כדי לדחות את הקץ, ואז זוחלים החוצה מהמיטה. צליל צורם יש לו לשעון המעורר, בכל שעה של היום. אבל מסתבר שאצל חצי מהמשפחה המורחבת שלנו, השעון לא מצלצל בבוקר. אם נסתכל לימין ולשמאל ובלי להאשים אף אחד, פשוט נחפש מי אלה בדיוק השכנים שלנו, שלא עובדים בתוך המשפחה המורחבת: שניים יהיו ערבים, שניים חרדים, ואחד – אישה. גם אם המספרים אינם מדויקים, באופן מצער זו התמונה הכללית. בגלל פערי חינוך מתמשכים והבדלי תרבות, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב המוסלמים בישראל הנו נמוך מאוד, הן בקרב הגברים, שמתקשים למצוא עבודה, והן בקרב הנשים, שפעמים רבות נשארות בבית, לא רק בגלל היעדר מקומות עבודה.

אצל החרדים, בעיקר הגברים, משהו השתבש מאז ימי הרמב"ם, שאמר בשפתו, שמי שלא עובד בעצם מחלל את התורה. היום, החרדים בישראל בוחרים שלא לעבוד בתירוצים שונים, כמו הרצון ללמוד או החשש להתערבב בקהל הלא חרדי. אבל צריך להודות, הבחירה הקבוצתית שלא לעבוד מתאפשרת בעיקר בזכות העובדה שהם יכולים להרשות את זה לעצמם. אנחנו, יתר חברי המשפחה המורחבת בישראל, דואגים להם יפה גם בלי שיעבדו. חרדים במדינות אחרות, למשל צרפת או בלגיה, מצליחים לקיים מצוות לשיטתם, לשמור על אורח חיים חרדי, ובו בזמן לעבוד קשה ולהרוויח יפה. בניו יורק, בירת החטאים והבילויים העולמית, החרדים משתלבים כמו כולם, עובדים, משלמים מסים ובה בעת שומרים על מסורת חרדית. האם הפיתויים ברחובות בני-ברק או ירושלים גדולים מאלה שמציעה ניו יורק, עד כדי כך שהחרדים בישראל לא יכולים לעמוד בהם בדרכם לעבודה? לא נראה לי. בישראל דבקה בגברים החרדים התחושה שתמיד יהיה מי שיפרנס אותם, ואפילו אם מדובר בחילונים מחללי שבת, הם בהחלט מוכנים לקבל קצבאות שמקורןבמסים שמשלמים אחרים, כל זמן שהם עצמם יכולים להמשיך לחיות בלי לעבוד.

הקבוצה השלישית, אם אפשר לקרוא לה קבוצה, שלא תמיד עובדת, היא הנשים, שבגלל מערכת החינוך מקוצצת השעות ודרישות השוק לשעות עבודה מטורפות, מוצאות את עצמן הרבה פעמים בבית. זוגות רבים עושים חשבון פשוט ומוצאים, שאם צריך לממן גן ילדים ומטפלת, הסכום של שתי משכורות ממילא לא יכסה את הכל, ועדיף שאחד מבני הזוג יישאר בבית ולא יעבוד. בגלל תפיסות מיושנות ועיוותים שהשתרשו בשוק העבודה, ברוב המוחלט של המקרים תמצא את עצמה בת הזוג בבית. תופעה זו רווחת גם במערב, אלא שבדרך כלל מנסים לפתור אותה באמצעות יום לימודים ארוך, במימון המדינה, המאפשר לשני ההורים לממש את עצמם בקריירה ולהמשיך לעבוד. שתי הקבוצות שהוזכרו קודם, של הערבים ושל החרדים, הן ייחודיות בהיקפן בישראל, ותורמות את עיקר המשקל לפער בין ישראל למדינות אחרות.

כיצד מוציאים את החרדים ואת הערבים לעבוד? בתור התחלה, לא מפחדים לשאול את השאלה הזו. הפחד מהכללות שלא במקומן, כמו גם הרצון לשמור על תקינות פוליטית, גורמים לנו, ובעיקר לפוליטיקאים שלנו, להדחיק את השאלה ולעקוף אותה. אבל אם נמנעים מהתנשאות, אין זו בושה לדבר על כך. הראשונים שירוויחו מהוצאת אנשים נוספים לעבודה יהיו בדיוק המגזרים מהם ייצאו אנשים אלה – ערבים או חרדים. ברגע שנסכים להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, כבר נהיה קרובים יותר לפתרון, אם כי עדיין יידרשו צעדים רבים.

התערבות משמעותית יותר במערכת החינוך, שתבטיח מתן כלים מתאימים להשתלבות בשוק העבודה לכל בוגר של מערכת החינוך, תהיה התחלה מבורכת. הטלת חובה שוויונית של שירות צבאי או אזרחי על כלל האוכלוסייה תשריש ערכים של עבודה, ותבטל את המחסומים הניצבים כיום בפני בחורי ישיבה בדרכם לצאת לעבודה. אגב, אלה בעיקר מנהיגי החרדים שרוצים להשאיר את האברכים מובטלים, כדי שימשיכו להיות תלויים בהם ובתקציבים שהם משיגים באמצעות כוח פוליטי. האברכים עצמם היו כנראה שמחים לעבוד, ואפשר לראות ניצנים לכך בהיענות הגדולה לסוגים שונים של התנדבות לכוחות הצלה כמו זק"א; אם כי צריך לזכור שזו אינה התנדבות ממש, כל זמן שהם נתלים בקצבאות שמעניקה להם המדינה. הם פשוט רוצים לעבוד קצת, כמו כולם. זה לא אומר שהם יפסיקו לנהל את חייהם הרוחניים בדרך שיבחרו.

צעד מתחייב נוסף וקשה הוא הטיפול בקצבאות. כיום המדינה מחלקת קצבאות בסכומי עתק, שמעודדות תופעות חברתיות מדאיגות, כמו ריבוי ילדים בקרב מגזרים מסוימים מאוד. הבאת ילדים היא דבר מבורך, אבל לא כשהיא משמשת כדי להשיג קצבאות גבוהות יותר, בעוד שלאותם ילדים מובטח עתיד של עוני וקושי. אני יודע, לא הוכח קשר ישיר בין הדברים, אבל אפשר להסכים שקצבאות נועדו לסייע לחלשים לצאת ממעגל העוני, להעניק כלים להתפתחות אישית, ולא ליצור תלות בקצבאות עצמן. דוגמה טובה לשיפור אפשרי היא העברה של כספים מקצבאות הילדים שמועברות ישירות להורים, לטובת הארכת שעות הלימודים. העברה כזו תבטיח לילדים חינוך טוב יותר, ותאפשר לאמהות של אותם ילדים לצאת מן הבית ולעבוד. כך, הרווח למשפחות ולכולנו יהיה כפול. כלומר, הרעיון הוא להמשיך לקיים מערכת רווחה, אבל לכוון אותה טוב יותר לעידוד העבודה.

יפה. בסדר. אם ההסבר פשוט כל כך, מדוע לא עשו זאת כבר מזמן? שאלה לגיטימית, ואכן, כאשר יורם סיכם את הקורס, שאלתי אותה בעצמי. יורם חייך את החיוך החם שלו. זה כבר נושא לקורס אחר, הוא אמר, אבל ככל שהצלחתי להבין, התשובות לכך מצויות במבנה המערכת הפוליטית המגזרית שלנו. למפלגות מגזריות יש אינטרס להותיר את המגזר שלהן מלוכד, גם אם החיבור הוא במכנה משותף של עוני, בורות במונחים מודרניים ותלות בקצבאות. כלל הציבור, המיוצג על ידי המפלגות הגדולות, נמצא שבוי בידי המפלגות המגזריות, מבלי להבין כי מדובר באינטרס המשותף לכולם – להוציא יותר אנשים לעבוד. אפשר להחליש את כוח המגזרים על ידי העלאת אחוז החסימה ושילובם במפלגות הגדולות, כפי שנעשה במדינות רבות, או לחלופין – לנצל את כוחו של הרוב לתועלת כלל הציבור. כך או כך, הצעד הראשון הוא לא להתבייש לדבר על הנושא. גם בלי להיכנס למספרים מסובכים, אתם מוזמנים להצטרף לשיחה.

המשך: שבוע תשיעי – לגמור, למען עצמנו – על היחסים עם השכנים

כתיבת תגובה