שבוע תשיעי: לגמור, למען עצמנו – על היחסים עם השכנים

שבוע תשיעי: לגמור, למען עצמנו

ינואר. חורף. בסרטים האמריקאיים יורד שלג, באירופה הקפואה יש שטפונות, בייג'ין מרוצפת קרח. רק אצלנו גשם הוא כינוי מרשים לממטרים מקומיים. מדי פעם יש איזה יום רטוב או לילה משפריץ, וביתר הזמן חמים ונעים יחסית. נכון, יש מחסור במים, וזו בעיה, אבל יש לה פתרונות, כמו התפלה או ייבוא מים מטורקיה. רוב הזמן, החורף הישראלי הוא דבר מבורך ונעים. ביום שישי האחרון, אפילו שאנחנו עמוק בתוך החורף מבחינת לוח השנה, שיחקנו כדורסל שלוש שעות בצהריים, במגרש בחוץ, והיה גדול. אמנם הזענו כמו בקיץ ונתפסו לי השרירים בטירוף, אבל נהנינו מאוד מהשמש החורפית ומהמגרש היבש. אגב, לא ברור לי למה האולמות הסגורים של בתי הספר לא פתוחים לשימוש תושבי העיר בשעות בהן אין לימודים והם סתם עומדים ריקים, הרי מדובר ברכוש ציבורי שאפשר לנצל אותו טוב יותר. ככה היינו יכולים לשחק גם בימים המעטים שכן יורד בהם גשם, אבל זה כבר סיפור אחר. כרגע אני בעיקר מתפעל ממזג האוויר הנוח שזכינו לו. נכון, אולי קצת צפוף, לפעמים המצב הביטחוני רעוע, אבל לפחות אחלה שמש.

פעם, כשהיינו קטנים, לא היינו היחידים ליהנות מהקיץ הנצחי שלנו. אלפי תיירים מאירופה ומאמריקה היו מציפים את הארץ. צריך רק לחבר את האטרקציות התיירותיות בישראל, את האתרים הדתיים שמיליונים ברחבי העולם כמהים אליהם מדי יום בתפילותיהם, את התשתית המודרנית והנוחה לתיירים ואת מזג האוויר הנפלא, כדי להבין עד כמה ישראל היא פנינה מושכת לתיירים. אני זוכר את המדרחוב בירושלים, מרוצף בחנויות מזכרות, שכדי להסתובב בו כדאי היה לדבר גרמנית, צרפתית, ספרדית או לפחות אנגלית. כל מוכר ממוצע בעיר העתיקה היה דובר ארבע שפות לפחות, גם כדי למכור משהו, וגם כדי לצאת בערב להתחיל עם התיירות. פעם, בחופשת פסח, נסעתי עם לירון לעבוד בים המלח. במשך היום היינו מוכרים גלידה ושוטפים כלים, ובשעות הערב אוספים כוסות בירה ענקיות של תיירים אירופאים, שאצלם בבית אפריל עדיין אפרורי, בעוד בים המוות שלנו מתעורר גן עדן שטוף שמש של בריאות ונופש. אחד המוכרים בשוק המזכרות המאולתר הסביר לי אז, שלכל מוצר יש מחיר קבוע ואחיד שמסומן במדבקה, כדי שלא יגידו שהוא מרמה תיירים. אבל, המטבע נקבע לפי ארץ המוצא של התייר – פסלון של גמל מעץ היה עולה 15 שקל לישראלי, 15 מארק לגרמני, ו-15 דולר לאמריקאי. השוק הזה נסגר מאז.

בשנים האחרונות אין תיירים בישראל. הם לא באים, בעיקר בגלל החשש שלהם מהמצב הביטחוני, אבל גם קצת כדי להעניש אותנו על עמדותינו המדיניות. במצב הנוכחי של מטבע האירו מול השקל, האירופאים יכלו לחגוג כאן. טבילה בירדן, הליכה על המים בכנרת, בוץ בים המלח, צלילה באילת, רכיבה על סוסים בגליל, היופי המדהים והקדושה של ירושלים, בילויים בתל-אביב ושופינג בקניונים הפזורים בערים השונות, והכל במחירים נוחים מאוד. מאות אלפי תיירים אמורים היו לקשט את הארץ ולהכניס לנו מיליוני דולרים. אבל הם לא באים.

העוסקים בתיירות היו הראשונים להרגיש את המכה. המלונות ריקים, מסעדות נסגרות, אוטובוסי תיירים לא נוסעים, אתרי נופש לא מוכרים כרטיסים. אבל ההשלכה של היעדר התיירות רחבה הרבה יותר. עופר, המוסכניק הנחמד שלי מרחוב בן-אביגדור, הסביר לי את המצב. לדוגמה, הוא מספר, היה לי לקוח קבוע שהיה מגיע לטיפולים ותיקונים עם הג'יפ שלו. יש לו פיצוציה ברחוב הירקון, שפעם רק ממכירות בקבוקי מים לתיירים היתה מקיימת אותו ואת כל המשפחה. היום, אין תיירים, לא קונים בקבוקי מים, והוא הפסיק לטפל ברכב. הוא מגיע למוסך רק כשאין ברירה, וגם אז מתווכח על כל שקל ומבקש תשלומים. אפשר לנחש, שבעל הפיצוציה גם הפחית בהרבה את כל יתר הקניות וההוצאות שלו, כך שעוד רבים נפגעו. כמוהו, היו בישראל עוד עשרות אלפי עובדים בענפי תיירות שונים, שמקור ההכנסה שלהם נקטע, והם בתורם, חדלו להעביר את הכסף לספקי שירותים אחרים. כל המשק צונח.

התיירות היא רק סימפטום אחד למחלה של המצב הביטחוני הרעוע שלנו. אמנם יש עליות ומורדות, אך ככלל, גם משקיעים זרים ושותפים מסחריים הפסיקו להאמין בישראל, וזרם של כסף שהיה מגיע הנה במשך שנים באופן קבוע, בזכות המוח העסקי המוצלח שלנו, הפך לטפטוף ומצא לעצמו מקומות אחרים, שקטים ובטוחים יותר. המלחמה המתמשכת שלנו עם הפלסטינים הורגת אותנו לאט. התאפקתי הרבה עד שהגעתי לנושא הכואב הזה, כי יש עוד הרבה דברים שאפשר לתקן בישראל, ללא קשר לפלסטינים, אבל אי אפשר להתעלם לנצח. אנחנו מעדיפים להדחיק ולא לחשוב על התוצאה הכלכלית של הבוץ בשטחים. הסיבה שאין לנו כסף לחינוך, שהאבטלה גואה, שכמות הילדים מתחת לקו העוני מבישה, שרמת החיים שלנו מידרדרת, ובעצם, הסיבה לכך שישראל היא כבר לא כל כך מקום שטוב וראוי לחיות בו, מתחילה ברעש הבוקע מהשטחים. אבל אנחנו מעדיפים להאשים אחרים.

הגיע הזמן לעשות את הקישור המיידי בין המלחמה עם הפלסטינים לבין המצב הכלכלי שלנו ולהבין, שאם אנחנו רוצים איכות חיים, אנחנו חייבים לגמור את העניין אתם. אחריהם, לא צריכה להיות בעיה לזהות אינטרסים משותפים עם יתר השכנים במזרח התיכון. זאת אומרת, השאיפה לשקט לא צריכה להיות נגזרת של החמלה שלנו כלפי הפלסטינים המסכנים. הרצון בשלום לא נולד רק בשביל לסיים את הכיבוש על עם זר, שבטח לא עושה לנו טוב. הקמת מדינה פלסטינית לא נועדה לסייע לפלסטינים להקים עוד מדינה ערבית במזרח התיכון, כאילו שחסרות כאלה בסביבה. מספיק להסתכל עליהם כל הזמן. הגיע הזמן להסתכל עלינו, ועל מה שטוב בשבילנו, הישראלים. שאיפה לשקט – כדי שלנו עצמנו יהיה כבר שקט, ונוכל לחיות בביטחון. רצון בשלום – כדי שיחזרו לכאן התיירים והמשקיעים ויחזירו לנו כסף לכיס ואיכות לחיים. הקמת מדינה פלסטינית – כדי שדווקא למדינה שלנו יהיו, סוף סוף, גבולות ברורים ומוגדרים שאנחנו נקבע, שבתוכם נוכל לקיים מדינה יהודית, דמוקרטית, כמו שאנחנו רוצים – כזו שטוב וראוי לחיות בה.

כשהייתי בתיכון בירושלים עבדתי בשעות אחר הצהריים בחנות השכונתית, שהיתה הכלאה של חנות צילום עם חנות ספרים, מוסיקה, צעצועים ובדיחות של בעל הבית. בימי שישי לפנות בוקר, היינו פותחים את החנות בשעה חמש, כדי להספיק לקפל את העיתונים ולהכניס לתוכם את מוספי סוף השבוע, עוד לפני שמגיעים ראשוני הקונים, ולפני שהמורה שלי נכנסת לכיתה ושמה לב שאני מאחר. האחראים לכך היו נדים ואני. נדים היה נער ערבי מהכפר עיסאוויה, שבמהלך האינתיפאדה הוציא מתוכו לא מעט מחבלים, אך בשבילנו היה גם הכפר השכן מעבר לגבעה. יחד היינו עומדים שנינו בכפור, כפות ידינו עטופות בכפפות עם אצבעות גזורות שהאצבעות מציצות מתוכן, שחורות וסדוקות מן הדיוֹ, ובשיתוף פעולה מיומן היינו מסדרים את העיתונים. באחד על אחד, היחסים בינינו היו בסדר גמור, ולמדתי מנדים, שבני נוער ערבים ויהודים הם בעצם לא כל כך שונים זה מזה, לפחות לא ביומיום ובחלומות הפרטיים שלהם. גם היום, בכל פעם שאני שומע על קשיים של פלסטינים, אני חושב על נדים ומזכיר לעצמי שמדובר בבני אדם מן הצד השני של כותרות העיתונים, ושאנחנו חייבים לשמור על צלם אנוש של עצמנו ושלהם. ואולם, אף לאורה של מחויבות אמת לשמירה על זכויות האדם, גם של אלה העומדים מנגד, אל לנו לשכוח שמבחינתנו, אנחנו הישראלים צריכים לבוא קודם. החתירה שלנו לגמור עניין עם הפלסטינים צריכה, קודם כל, לקדם את טובתנו שלנו.

אם ניגש לסוגיה הפלסטינית מנקודת מבט פרקטית, כזו שבאה להיטיב אתנו הישראלים, יהיה לנו קל יותר. אם הפלסטינים ירוויחו או יפסידו מהמהלך, זו תהיה בעיקר בעיה שלהם ולא שלנו, כל זמן שנשיג את המטרות שלנו – שקט ושגשוג בגבולות שאנו מציבים. סביר להניח, שהם לא ייצאו נפסדים מהסיפור, אבל זה לא צריך להפריע לנו. גם אם המצב שלהם ישתפר פי כמה, עדיין אין לנו שום סיבה לקנא בהם. מנקודת מבט כזו, קל יותר להשיג הסכמה בינינו. רוב מוחלט של אזרחי ישראל כבר הבין שלא תהיה ברירה, ונהיה חייבים להעמיד גבול בינינו לבין הפלסטינים. בדיעבד, חבל שאחרי מלחמת ששת הימים לא גירשו ההורים שלנו את הערבים מהארץ או יצאו ישר מהשטחים עד הגבול שהיינו בוחרים לעצמנו, אבל את ההיסטוריה אי אפשר לשכתב. באופן מצער למדי, ארץ ישראל כולה, מן הים עד הירדן, לא תוכל להיות בשליטתנו המלאה לנצח, כי נתקענו עם כמה מיליונים לא משלנו באמצע. חוץ מן הקיצוניים, משמאל ומימין, זה כבר די ברור לכולם ואפילו מוסכם.

כל מה שנשאר זה להציע גבול סביר, שיאפשר לנו להגן על עצמנו, וישמור את גושי ההתיישבות הגדולים, בהם השקענו שנים ארוכות – אצלנו. רוב מוחלט בישראל יכול להסכים על כך שאת מעלה אדומים, למשל, לא כדאי לפנות, וגם לא את השכונות המזרחיות בירושלים. כדי להיות הוגנים, אפשר להציע גם חילופי שטחים לצורך האיזון, אבל אם הפלסטינים לא רוצים, אנחנו לא נדחוף להם בכוח. את ההתנחלויות הקטנות והמבודדות לא תהיה לנו ברירה אלא לפנות. זה כואב וקשה. אי אפשר שלא להעריץ את המתנחלים, שבשם אידיאולוגיה מקדישים את חייהם ומגדלים את ילדיהם תחת איום מתמיד וקשיים רבים. אבל גם אי אפשר להישאר תקועים בבוץ בגלל היאחזויות מבודדות, המוקפות ביישובים פלסטיניים, שהתרומה שלהן למדינה אפסית והעלות שלהן עצומה. אנחנו נוותר בכאב על חלק מן היישובים הקטנים, לטובת ביסוסה האיתן של שאר המדינה. בכסף שאנו מוציאים על יישובים כאלה – על ההגנה עליהם ועל סלילת כבישים אליהם, והכסף שהמדינה מפסידה בגלל המצב הביטחוני הרעוע המתמשך – אפשר היה לעשות דברים גדולים, וכך גם צריך לעשות.

בטרור, בכל אופן, צריך להמשיך להילחם בכל דרך ובכל מקום, מתוך אמונה בכוחות הביטחון שיצליחו, אך גם מתוך הבנה, שהמשך השליטה בכל השטחים לא מבטיח כלום, כי הרי אנחנו שם עכשיו, ועדיין יש טרור. אולי אפשר גם לקוות, שעם הפרדה מקסימלית בין העמים, תדעך גם המוטיבציה של הפלסטינים להוציא מתוכם מחבלים. אבל מלחמה חסרת פשרות בארגוני הטרור לא תהיה כפופה לשיקולי גבולות, ואנחנו נמשיך להעביר אותה לשטח הפלסטיני ככל שנוכל, גם מעבר לגדר הגבול.

באשר לירושלים, עם כל הכבוד לפלסטינים, היא היתה שלנו ותישאר שלנו. אבל באופן מפתיע, כשיורדים לשורש העניין, מסתבר שכשהם מדברים על "אל-קוּדס", הם לא מתכוונים לאותם מקומות שאנחנו קוראים להם ירושלים. בשבילנו, ירושלים נמצאת במקומות שבהם גרים יהודים ובעיר העתיקה. בשביל הפלסטינים, אל-קודס היא קבוצת הכפרים הערביים ממזרח לעיר ומסגד אל-אקצה. אם מעבירים קו דמיוני סביב רוב הכפרים הערביים ממזרח לעיר, מתגלה לפתע על המפה יישוב ערבי, שאפשר לקרוא לו אל-קודס, ויכול מבחינתנו, לשמש בירה למדינה שלהם, כי לנו אין מה לחפש שם. לנו אכפת מירושלים שלנו, על שכונותיה היהודיות, שטחיה הפתוחים והעיר העתיקה, שתישאר מאוחדת כבירתנו לנצח. מהלך כזה – גם ללא הצבת גבול פיזי – יחזק את ירושלים, יהפוך אותה ליהודית הרבה יותר, וגם יוריד לנו מהצוואר עשרות אלפי תושבים ערבים, ששואבים קצבאות במיליונים מהמדינה, בלי שהם תורמים לה יותר מדי, בלשון המעטה.

ומה עם המקומות הקדושים? עם קדושה לא קונים במכולת, וצריך להתגבר על הצמרמורת שמטפסת במעלה הגב כשמדברים עליהם. העיר העתיקה, ובתוכה אזור הר הבית, הכותל המערבי והרובע היהודי, יישארו שלנו. במסגד הגדול, שיושב ממש מעל הכותל, צריך לאפשר למוסלמים להתפלל, כמו שהיה תמיד. בכלל, מקומות קדושים צריכים להיות פתוחים לכולם, וזה כולל לאפשר גם ליהודים לעלות להר הבית, אפילו אם זה מחייב הפרדה וחלוקת זמנים. ואולם, המזרח התיכון לא ישקוט לעולם, אם לא נסכים להתגמש במושגים ולאפשר גם למוסלמים אחיזה כלשהי במסגד אל-אקצה. למעשה, גם כיום הוא מנוהל על ידם באופן עצמאי. לכן, במקום להתעסק בפתרונות כמו העברת הריבונות לאלוהים, צריך לומר זאת בשפה הפשוטה ביותר, שעליה קל להסכים: יש להשאיר את המצב כפי שהוא. במקומות שבהם ישנם יהודים, יישארו יהודים, ובמקום שבו ממילא יש ערבים, ורובנו המוחלט לא דורך שם, יישארו ערבים. לצורך שמירה על הסטטוס-קוו, אפשר להסתייע גם בפיקוח בינלאומי. בכל אופן, הכניסה למקומות הקדושים צריכה להיות פתוחה לכולם. זו טבעה של קדושה.

עכשיו אני מציע לחזור ולקרוא את הפרק, ולהתמקד הפעם בתוכן, בלי דעות קדומות ושטיפת מוח של מה שהיה פעם ימין ושמאל. בקצרה, כדי לעזור לעצמנו, צריך לסגור עניין עם הפלסטינים, ולהציב גבול, בקווים שרוב מוחלט של ישראלים יכול להסכים להם. כשמציגים זאת כך, פתאום זה נראה סביר מאוד, ושוב – בלי קשר להגדרות הישנות של ימין ושמאל. הן לא רלוונטיות. במילים כאלה ואחרות, ההצעה הזו מופיעה במצעים של רוב המפלגות בישראל, רק שבדרך כלל היא לא מוצגת באופן ישיר. מכאן והלאה מדובר בשיווק ומכירות, ובזה אנחנו אמורים להיות מצוינים. אם נציג את הרעיון במילים הנכונות, אפשר לגבש סביבו הסכמה בישראל, כי בסך הכל אנחנו מדברים על טובתנו. אז נשנה קצת את המילים, כדי למכור את הרעיון נכון לאמריקאים ואפילו לאירופה, כי בסך הכל, גם אם זה לא החלום הרטוב של הפלסטינים, זה גם בכלל לא רע מבחינתם. עם שיווק נכון, העולם המערבי, כמו גם המדינות הערביות שנמאס להן כבר מהבלגן בישראל, יפעילו לחץ על הפלסטינים שיקבלו את ההצעה. אם נפעל נכון, העולם כבר יסייע לנו לחסל את הטרור וידאג לכך שתקום הנהגה פלסטינית שתאשר את ההצעה. למעשה, פעולות הממשלה בכיוון ההתנתקות – מבלי לפסול דיונים עם ההנהגה הפלסטינית המתחדשת – מהוות צעדים ראשונים בדרך זו. ברור שיש להן רוב מוחץ בישראל.

למען עצמנו, מישהו מוכן להסביר למה זה נשמע קל מדי?

 המשך: שבוע עשירי -אחריות בקצה האצבע – על חלוקת תפקידים ונטילת אחריות

כתיבת תגובה