סיפור ליום כיפור: אתה נגד הדת!

סיפור אמיתי

מכירים קצת את ירושלים? אז ממש שם באמצע, במדרחוב בן-יהודה המשופץ והססגוני, ניסיתי לשוחח עם ירושלמי על התעוררות חברתית. הוא היה מבוגר, חובש כובע, לא חרדי, זועף במקצת. הצעתי לו לקרוא פלאייר בנושא התלכדות חברתית והענקתי לו את החיוך החם ביותר שלי.

הירושלמי בחן אותי מלמטה למעלה, נעץ אצבע בחזי והודיע חגיגית: "אתה נגד הדת!".

"אני?!", תמהתי בעלבון, "מה פתאום, אדוני. אני מנסה לגבש דתיים, חילוניים וחרדים סביב נושאים מוסכמים – יש לנו המון משותף." העמקתי עוד יותר את החיוך שלי בתקווה לגעת בליבו.

נראה היה שהוא מתלבט. שוקל את המילים שלי כנגד המכנסיים הקצרים והכפכפים, את התוכן מול מול הקליפה. אחרי עוד כמה שניות הכריע: "אתה נגד הדת!".

הייתי חייב למחות, הוא נגע בעצב פתוח. הנטייה ליחס פעילות חברתית לחילוניים בלבד מרתיחה אותי.  "אדוני, אני דווקא מחובר מאוד לשורשיי היהודיים, חלק ממשפחתי דתי, וגם אני רואה עצמי כך," הבהרתי והבחנתי בסדק של ספק בעיניו החשדניות.

קיבלתי הזדמנות שנייה. בחינה דקדקנית נוספת, הפעם מן הנקודה ללא הכיפה על הראש כלפי מטה, ולאחריה פסק הדין המהדהד במעין צעקה: "אתה נגד הדת!".

אבל אני לא נשבר בקלות. התעקשתי וכיוונתי לנקודת החולשה של כל ירושלמי שורשי. "אדוני, רק הבוקר הנחתי תפילין בכותל", ולמראה חוסר האמון מיהרתי לשלוף תמונה בטלפון, כולי מחוייך בכותל, עוטה תפילין וקדושה.

משהו זז בפניו. למראה התמונה האירו פניו של הירושלמי בחיוך חם בהבנה. כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. הוא נעץ שוב את אצבעו עמוק לתוך חזי, הפעם בידידות, וממש לפני שהסתובב והלך הודיע לי: "אתה… נגד הדת!".

אתה נגד הדת. האמנם?

אתה נגד הדת. האמנם?

לקראת יום כיפור, יש לי עוד דרך ארוכה. סליחה.

כתיבת תגובה