תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל

כתבתי על עזיבת המסוגלים בהרחבה:

יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות

קישור לקריאה נוספת בנושא: עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה

– קליק: הרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

יש לי ארץ אחרת? כתבה במוסף הארץ

מוסף הארץ הקדיש בסוף השבוע את כתבת השער שלו ולא פחות מ-12 עמודים מלאים לנושא בכתבת עומק של סיון קלינגבייל ושני שילה.

תחת הכותרת "יש לי ארץ אחרת – למה כמעט 40% מהישראלים שוקלים לעזוב" נכתב בכותרת המשנה:

סקר "הארץ" וחברת המחקר "מידע שיווקי" מראה כי 37% מהישראלים שוקלים לעבור לחיות בחו"ל. אצל רובם, הסיבה העיקרית היא הקושי להתקדם כלכלית. האם מדובר בפנטזיה או בתופעה ממשית ומדאיגה; האם זו נטייה גלובלית או בעיה המיוחדת לישראל; מהם הקווים לדמותם של העוזבים, ויותר מהכל:­ מה אפשר לעשות כדי לגרום לצעירים יצרנים ומוכשרים להישאר פה?

מוסף הארץ, 14.12.2012, עמודים 30-41.

שמחתי להתראיין ולתרום לכתבה את פסקת הפתיחה:

"ברחוב שלנו בכפר אוריה גרות שמונה משפחות – שלוש מהן עזבו לארצות הברית בשנה האחרונה. מה שמטריד אותי הוא שזה לא מדגם מייצג. בעיר הסמוכה אלינו יש שכונות שלמות של מהגרים – רובם חרדים אנגלו־סקסים. אלו אנשים עובדים, אבל הילדים שלהם כבר במערכת חינוך שאינה מעודדת יצרנות". כך פותח את פגישתנו תומר טרבס, ממייסדי תנועת "עורו".

עוד נכתב בהמשך:

"מה שקורה כיום במדינה מזכיר את התהליך שעבר על ירושלים", אומר טרבס. "ירושלים חיה בכל יום כל סכסוך אפשרי. מי שעזב אותה לאורך השנים הם אלה שיכלו לפרנס והעיר הפכה לענייה. בלי תקציבי ההעברה של המדינה היא לא היתה מתקיימת". טרבס מכנה זאת "עזיבת המסוגלים", ומסביר שבניגוד לעבר, אז כינו את העוזבים "יורדים" ונראה היה שהם הולכים לעבוד כנהגי מוניות – הפעם מדובר בשכבה של אנשים בעלי כישורים, שיכולים להתפרנס בארצם, אבל בוחרים לעשות זאת במקום אחר. "אנשים עוזבים את ישראל בגלל מה שקרה לרעיון הציוני. ברגע שהזיקה לישראל נחלשת, הטעם להישאר נמדד על פי איכות החיים וישראל נמצאת במקום לא טוב מבחינה זו". הקביעה של טרבס היא מסוג האמירות שמקפיצות את הטוקבקיסטים, אבל בסופו של דבר היא מגובה במספרים.

סקר הארץ: 37% מהאוכלוסייה היהודית בישראל שוקלים להגר ממנה

את היתר אני מזמין אתכם לקרוא בכתבה המלאה באתר הארץ – קישור לכתבה המלאה. מדובר בכתבה ארוכה, מעמיקה ומעוררת מחשבה. מומלץ לקרוא ואז להצטרף לדיון ולעשייה – מה אפשר לעשות כדי לשמר את חופש הבחירה של הישראלים, אבל לגרום להם לבחור בישראל בתור ביתם?

למתעניינים, אני מצרף כאן למטה גם תמונות עם הנתונים של הסקר שנערך – קליק להגדלה.

– קליק: הרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות

חומוס אורן בעמק הסיליקון

המסעדה המדוברת ביותר בעמק הסיליקון של קליפורניה בימים אלה היא "חומוס אורן", שפתח ידידי ויזם ההיי-טק המצליח אורן דוברונסקי (Oren's Hummus). ההצלחה של המסעדה היא עדות נוספת להתפתחות המהירה של הקהילה הישראלית שם. קהילה המורכבת מישראלים מצליחים, אשר אינם מסתירים עוד את זהותם. למעשה,  בשדרות האוניברסיטה בפאלו-אלטו, אחד הרחובות הראשיים בעמק הסיליקון, השפה העברית נשמעת מכל עבר. איך הגענו למצב הזה?

– קליק: הרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

מודל ירושלים

גדלתי בירושלים וכנראה שעד סוף ימיי, היכן שלא אגור, תמיד אראה עצמי ירושלמי. זה עניין של אופי שקשה לשנות. אבל ירושלים עצמה השתנתה מאוד מאז ימי ילדותי. למעשה, רק אחד מכל חברי ילדותי נותר לגור בירושלים, כל היתר עזבו. וזה לא רק הם, גם ההורים של חבריי עזבו מזמן. לפעמים אני חושב שיש יותר ירושלמים בתל-אביב ובניו-יורק מאשר בירושלים עצמה. הבתים, הרחובות והאבנים של ירושלים נותרו במקום, אבל עיר מורכבת בראש ובראשונה מאנשים, וכאשר אלה עוזבים, העיר כבר לא אותו דבר.

את התהליך שעבר על ירושלים אני מכנה עזיבת המסוגלים. החיים בעיר לא היו קלים. בכל מקום, בכל רגע, אפשר היה לחוש את כל הסכסוכים האפשריים בארץ. בין כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד ערבי והשלישי לא זה ולא זה. תוסיפו על כך קשיים של פרנסה, וזה כבר מספיק כדי לדחוף אנשים החוצה. אבל לא כולם מסוגלים לעזוב, אלא רק השכבה שמסוגלת גם לדברים אחרים. אותם אנשים שמסוגלים לעבוד, לשלם מסים, לנהל עסק, לקיים חיי תרבות, לעזור לאחרים. המסוגלים הללו הם הראשונים לעזוב, כי הם יוכלו לעשות את כל זה גם במקום אחר.

וכשהמסוגלים עוזבים, המצב נהיה קשה עוד יותר, והנשארים מאחור צריכים לשאת בנטל גבוה עוד יותר. עם עליית הנטל, גם של תשלום המסים וגם בכלל, שכבה נוספת של מסוגלים קמה לעזוב. וחוזר חלילה. התוצאה היא שירושלים היום היא עיר פושטת רגל. רבים מהתושבים בה פטורים מתשלום ארנונה וללא תקציבים מיוחדים מהמדינה, בירת ישראל מזמן הייתה מועמדת לפירוק. והתהליך שעבר על ירושלים, שתמיד הייתה סמל למצבו ולעתידו של עם ישראל, מתפשט וקורה עכשיו ברחבי המדינה.

עזיבת המסוגלים

ברחוב שלנו במושב, מתוך שמונה משפחות בשורה, עזבו במהלך השנה החולפת שלוש משפחות ועברו לארצות הברית. שלוש מתוך שמונה. נכון, אין מדובר במדגם מייצג, אבל למעשה זה רק עושה את המצב גרוע יותר. אנחנו גרים בהרחבה של מושב כפר אוריה ליד בית שמש. ברחוב שלנו גרות משפחות צעירות, עם ילדים, אנשים עובדים, משלמי מסים, עם השכלה ומקצוע. בדיוק אותם מסוגלים שאמורים לשאת את החברה הישראלית למחוזות טובים יותר.

אף אחת מהמשפחות העוזבות לא הכריזה על ירידה סופית מהארץ. כולם נוסעים רק לכמה שנים. אבל הניסיון מלמד שרבים נשארים שם. וגם אם חלק מהמשפחות שבות לבסוף לישראל, חלק ניכר מהשנים הקריטיות של התבגרות הילדים והקריירה של ההורים נעשה בניכר.

בבית שמש הסמוכה, לעומת זאת, בשכונות עניות יותר של חרדים, עם נטייה לא לעבוד ולא להגיע לרף תשלום המסים, דווקא קולטים עלייה. ברמה הלאומית, העלייה שם מתקזזת עם הירידה אצלנו. ולכן לא תמצאו בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגירה השלילית. אבל היא מתרחשת ממש לנגד עינינו בדיוק כפי שזה קרה בירושלים. עצרו לרגע וחשבו – האם אתם מכירים ישראלי שמתגורר עכשיו בחו"ל? אני מוכן להתערב שכן, ויתר מכך – שמדובר במישהו שמשתייך לקבוצת המסוגלים.

כיכר העיר ריקה

משפחה אחת משכנינו היקרים שעזבו חזרה הקיץ לביקור. שמחנו. הילדים כל כך גדלו, מקסימים, וממש מדברים אנגלית עכשיו. רק שנה חלפה ואפילו העברית במבטא אמריקאי קצת. אבי המשפחה, חבר טוב שעוד ישוב בקרוב, השתלב בארגון שמנסה לאגד את הקהילה הישראלית בלוס-אנג'לס. יש לזה הרבה פוטנציאל, הוא מספר, גרים שם מאתיים וחמישים אלף ישראלים.

עצירה. נשימה. החנקתי דמעות. מאתיים וחמישים אלף ישראלים, לא יהודים אמריקאיים, אלא ישראלים של ממש, ורובם המוחלט כאלה שיכלו לתרום המון לחברה. וזה רק בלוס-אנג'לס. לשם המחשה, כי קשה לתפוש את המספר, בלוס-אנג'לס לבדה מתגוררים יותר ישראלים מאשר בכל הערים הבאות: דימונה, צפת, נשר, ערד, שדרות, קריית אונו, אופקים, בית שאן, אריאל, קריית שמונה. כולן יחד. אתם מוזמנים לדמיין את הערים האלה מתרוקנות מתושבים.

צריך לדבר על זה. וגם לעשות

מה שקרה לירושלים, קורה עכשיו למדינה, וזה מצב מסוכן מאוד. עזיבת המסוגלים הופכת את חייהם של הנשארים לקשים יותר ומעודדת עזיבה נוספת. אני מאחל הרבה בהצלחה למסעדה הישראלית בקליפורניה, אבל הייתי מעדיף לבקר שם רק בתור תייר. בלי הבדלים של ימין ושמאל, רובנו היינו רוצים לראות תהליך הפוך לעזיבה, כזה שגורם לישראלים טובים לבחור לחיות בישראל.

ואולם, אף שמדובר בעובדה בשטח אשר צריך להתייחס אליה בהקדם, הנושא זוכה בינתיים למעט מדי התייחסות ציבורית. עזיבת המסוגלים הפכה להיות נושא מוקצה, הסכנה הלאומית שלא מדברים עליה. וחבל. צריך ללמוד את הנתונים, לבחון את ההשפעה שיש לעזיבה הזו על מציאות החיים בישראל, ואז – גם לעשות. עלינו לפעול על מנת להפוך את ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו. כדי שישראל תהיה בית לאומי לעם היהודי, היא צריכה קודם כל להיות בית.

* רוצה לקרוא עוד? הפוסט הבא יכול לעניין גם כן: למה לא נסעתי לאמריקה?

– קליק: הרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –

** עדכון: התחלה טובה – במוסף הארץ השבוע הקדישו כתבה נרחבת לנושא ושמחתי להתראיין. הקישור כאן: מוסף הארץ.

*** מקור תמונת ירושלים: כאן. מקור איור המאזניים: כאן.

פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק.

פורסם במקור באתר הארץ, 18.7.2012

החבירה של קדימה והליכוד לקואליציה הרחבה, בניגוד גמור להלך הרוחות בקרב המצביעים שלהן, ועכשיו הפיצול מחדש על רקע מאבקי כוח ולא אידאולוגיה, מזכירים עד כמה מנותקים הנבחרים מהציבור. מנהיגי שתי המפלגות הגדולות בישראל שוקלים בעיקר את מאזן הכוחות מול מפלגות לשון המאזניים אחרי הבחירות הבאות, ומתעלמים מרצון הרוב בישראל.

לא באמת היינו צריכים את ריקוד הקדימה-אחורה הפוליטי, כדי להבין שבמצב הקיים, המפלגות בישראל לא מסוגלות לייצג את דעת הרוב. נתניהו, מופז, ליברמן ויחימוביץ' מסתכלים לנו בעיניים, מדברים על שוויון ועל צדק חברתי, אבל חושבים ופועלים לצליליו של חליל אחר. גם בקואליציה הבאה שלהם הם יהיו תלויים באינטרסים צרים ולא יעבדו בשבילנו. לפני כל החלטה, יעמדו נציגי הציבור תחת לחץ של לוביסטים בשם בעלי ההון ותחת השפעה מכרעת של מפלגות וארגונים סקטוריאליים. אף אחד לא יזכיר להם בשליחות מי הם נבחרו, ולמרבה הצער, הם באמת ישכחו. אנחנו, המצביעים של המפלגות הגדולות, איבדנו את קולנו הפוליטי.

פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. יצאנו להפגנה בקיץ, לחצנו כמה פעמים לייק בפייסבוק, והתחלנו לשאול שאלות. עכשיו, תחושת הבטן כבר מזמן אינה שקטה, בטח לא דוממת. פעם התגאנו להיות הנושאים בנטל, אבל הפכו לנו את זה לשם גנאי. הסתכלנו סביב וגילינו שמי שמשרת בצבא ובמילואים, יוצא פראייר מול המשתמטים. פעם אפילו הגדרנו את עצמנו לפי היחס לפלסטינים, אבל זה התנפץ לנו בפרצוף. מימין ומשמאל אנחנו יודעים שאם לא נתקן את המדינה, אז עד שכבר יהיו פה גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

פעם חשבנו שהצבעה בבחירות מייצגת אותנו, אבל התפכחנו. התרגילים הפוליטיים האחרונים הוכיחו שוב שהמפלגות נלחמות ביניהן על כסאות ולא על עקרונות, ובין הלוביסטים וקבוצות האינטרסים, אותנו פשוט לא סופרים.

אבל נשארנו אנחנו. נשארנו אנחנו בזמן שמנסים לתאר אותנו מחדש: הבלתי מחוברים, הלא מזוהים, המרכז החסר, חסרי הייצוג. באמת תודה. זה מחזק את הידיעה שאנחנו אכן קבוצה, אבל מדגיש דווקא את השלילי או הנעדר.

נשארנו אנחנו, הישראלים. לא חדשים ולא ישנים. אנשים שרואים בישראל את הבית, אבל חושבים שצריך לתקן בו כמה דברים. מקווים שגם ילדינו יבחרו בו יום אחד כבית. רוצים שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו. יש לנו הרבה משותף. רובנו מסכימים על רוב הדברים. נשארנו אנחנו, עם מנה גדושה של ציניות, אבל לא איבדנו תקווה. אנחנו לא לבד, זה ברור. אנחנו הקבוצה הגדולה ביותר בישראל. אנחנו עדיין נושאים בכל נטל אפשרי כמעט, ואנחנו אלה שאמורים גם לבנות את המדינה הלאה. נשארנו אנחנו, מוכנים לקחת אחריות, אבל מאסנו בהבטחות ריקות של מפלגות ובהפגנות לשם הפגנות. אנחנו רוצים לעשות באמת. ביחד. בצורה מאורגנת ומתמשכת לשנות את המציאות.

אז איך בעצם קוראים לנו? מה אכפת. בואו נקרא אנחנו לעצמנו. לא נחכה לעוד תרגיל פוליטי. נקרא לעצמנו להתעורר, נקרא לעצמנו להתאחד סביב המשותף, ונעניק לעצמנו שם על פי מה שנעשה. נמשיך לעבוד ולשלם מסים, נמשיך למלא את חובותינו ולתבוע את זכויותינו, נשתתף בבחירות ונעמוד על קיום דעתו של הרוב, נשמור על זכויות המיעוט, נדבוק במדינת ישראל כבית. למול הזלזול הפוליטי במה שחשוב לנו, לא נסכים להתייאש. הגיעה העת לקחת את גורלנו בידיים. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.

בלי קשר לתאריך שייבחרו נתניהו ומופז לבחירות הבאות, אנחנו חייבים לכוון את המפלגות הגדולות לפעול בשם ציבור הבוחרים שלהן. בחודשים הקרובים נישא יחד בנטל נוסף ונשיק תנועה חברתית שתחזיר לנו את קולנו. נתלכד סביב נושאים מוסכמים, בלי הבדלי ימין ושמאל ישנים, וניצור כוחות משימה חוצי-מגזרים למען צדק חברתי ואזרחי. נרתום את היוזמה של ההיי-טק עם החמלה של המגזר השלישי וחוכמת ההמונים של הרשת לכדי תנועה יעילה שתביא שינוי אמיתי. אנחנו עדיין הרוב, אבל המפלגות הגדולות שאנו בוחרים זקוקות לגוף אזרחי שיכוון אותן ויפקח על פעילות נציגי הציבור, כדי שלא ישכחו את מי הם מייצגים. ביחד, נגיע להסכמה לגבי סדר היום האזרחי החדש, ותוך שיתוף פעולה עם ארגונים ואנשי מקצוע, נפעיל לחץ מתמשך על גורמי קבלת ההחלטות. בשטח, ברשת, בתוך המפלגות, בכנסת, ובכל אמצעי, נפעל בהתמדה עד לשינוי המציאות בישראל.

——

תומר טרבס הוא מנכ"ל תנועת עוּרוּ

פורסם במקור באתר הארץ (כאן מובא הטקסט המלא, לפני עריכה)