בקיץ 2011, ממש בזמן שמעמד הביניים בישראל יצא לרחובות, הגשמתי את חלום ההיי-טק הישראלי. לא, לא עשיתי אקזיט. יותר טוב. קיבלתי הצעה מפתה לעבור לעמק הסיליקון של קליפורניה, להוביל שם את עסקי החברה, להרוויח בדולרים ולנסוע עם המשפחה לדיסני כל סוף שבוע. אחרי שנים של עבודה קשה, הגעתי למה שנתפס כשיא הקריירה בהיי-טק. כשהגיעה שיחת הטלפון המיוחלת, גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.
קצת רך. קצת קשה. אין כמו הבית.
בתחילה קסם לי רעיון ה-"רילוקיישן". חווייה, חשבתי לעצמי, לנשום קצת אמריקה, לדבר אנגלית במבטא הוליוודי. ביררתי עם כמה מכרים באיזו שכונה כדאי לגור, מה עלויות המחייה שם, סכמתי הכל, הוספתי מרווח ביטחון כלכלי, וחזרתי אל בעלי החברה עם רשימת דרישות מוגזמת בעליל. למרבה הפלא, הוא הסכים כמעט להכל ונותרו פערים קטנים מאוד וניתנים לגישור. דמיינתי את המשכורת, את סטארבקס כל בוקר, קפיצה ללאס וגאס, גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.
משהו הציק לי. מאז ומעולם פעמה בי תחושת שליחות ציונית בלתי מוסברת. סיפורי סבתא וסבא והתלאות שעברו בדרך לישראל, דורות של גולה שהובילו את הוריי לכאן, ואז שורת החלטות לא קלות שהביאו אותי לעולם כישראלי. בעצם, אני ציוני אמיתי, חשבתי לעצמי, קפיצה של כמה שנים לאמריקה רק תחזק את הקשר למולדת, ואז אשוב לארץ. כן, זו הדרך. אמריקה, היר איי קאם! גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.
זו לא רק ציונות. טוב לי בישראל, אני אוהב את המשפחה, השכנים, החברים, אפילו את המדינה – אז מה פתאום לנטוש אותה מאחור כמו איזו חברה נעזבת? נכון, לא הכל מושלם. בעצם, אפשר לומר שדי גרוע גרוע כאן מהרבה בחינות. יוקר המחייה, מערכת החינוך הבינונית, הביטחון האישי הרעוע, חוסר השוויון בנטל. אבל אחרי הרבה נסיעות עסקים לחו"ל, אני כבר יודע שרק בישראל אני מרגיש בבית. כן, כאן זה הבית. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.
כשיש נזילה בבית, אני מתקן. טוב, בעצם אני מזמין את בועז ואז נותן לו עצות ממש טובות, אבל אני לא עוזב את הבית בגלל נזילה. גם אם רבים עם מישהו מבני המשפחה, לא קמים והולכים, אלא מדברים ומתפייסים. אם ישראל היא הבית, אפילו אם נפלו בה כמה פגמים וסדקים, צריך פשוט לתקן. החלום האמריקאי שהציעו לי בעמק הסיליקון הוא לא החלום שלי. לי יש חלום ישראלי, של חיים במקום שטוב וראוי לחיות בו. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.
ההחלטה להישאר לגור בישראל היא מעשה אקטיבי. מדי יום אני מחליט לחיות כאן. ההצעה בקיץ האחרון לעשות "רילוקיישן" רק הדגישה את העניין, אבל זה היה נכון תמיד. לכל אחד יש איזה בן דוד במדינה עם איכות חיים גבוהה יותר, אבל אין שם את המשמעות שיש כאן. החלטתי לא לנסוע לאמריקה. ויותר מזה, החלטתי שאם אני נשאר לגור בישראל, כי כאן זה הבית שלי, אז צריך גם לעשות מאמץ לתקן את הבית. גלים של אושר הציפו אותי… אה, לא. ממש לא.
כדי שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, וכדי שגם הילדים שלי יבחרו יום אחד באופן חופשי לחיות דווקא כאן, החלטתי שלא מספיק לי רק היי-טק. בחלוף כמה חודשים מההצעה ההיא, הודעתי בצער לצוות ולחברים בעבודה, שאני עוזב לטובת המגזר הציבורי בתקווה לעזור בתיקון המצב. במקום להיות עצובים, הם דווקא שמחו בשבילי… לא רק כי אני מפנה את החדר, אני מקווה. יצאתי לדרך חדשה. גלים של אושר הציפו אותי… אה, עוד לא. יש עוד המון עבודה. אולי בקרוב.