הבחורה הצעירה במוזיאון ישראל
במהלך סיור במוזיאון ישראל בירושלים ישבו ילדי גן רימונים מול ציור שמן גדול של הצייר ההולנדי קויפ משנת 1641 וענו על שאלות המדריכה. מי האיש שמחזיק ברובה? הצייד, צעקו כולם. ומי עומד מולו עם מקל? אבא, השיבו כמקהלה. ומי הילדה בשמלה המוזהבת? הבת שלו, שמחו הילדים בני החמש לזהות. גם את האמא זיהו בקלות. ומי הבחורה מאחור, שאלה המדריכה. דממה. התבוננו היטב, ילדים, היא מחזיקה ציוד לפיקניק וכלים לניקיון. אין עונה. הילדים מתרכזים, לא מזהים, אבל המדריכה לא מרימה ידיים. מי הולכת אחרי המשפחה, ותמיד מבשלת ומנקה? ניצוץ של הבנה חלף בקרב עשרים וחמישה ילדים… סבתא!
סיפור אמיתי, הייתי שם כהורה מלווה. בעיניהם של הילדים, מי שהולכת אחרי המשפחה, מבשלת ומנקה היא סבתא, אפילו שבציור רואים בבירור שהמשרתת של המשפחה ההולנדית היא בחורה צעירה. זו המציאות שלנו. בלי הסבתות, משפחות שלמות היו קורסות. אז קודם כל, תודה ענקית לאמא שלי, לחמותי, וליתר הסבתות והסבים בישראל על ההתגייסות מכל הלב. בלעדיכם, חיינו אינם חיים. אבל האם זה מצב נכון? לדעתי, התלות הקיצונית של משפחות צעירות בדור הקודם לצורך טיפול בילדים היא תולדה של עיוות בשוק העבודה ובמערכת החינוך שלנו.
מי הבחורה הצעירה שמנקה במוזיאון ישראל?
בית ספר אמריקה
בתור תלמיד בכיתה י"א נסעתי עם משלחת תלמידים לארצות הברית והתארחתי אצל משפחה חמה בעיר סיאטל. בשעה שש בבוקר העירו ההורים אותי ואת ילדי המשפחה, אכלנו יחד ארוחת בוקר מזינה של חביתיות ענק, חמאה וגלידה, וכשעה לאחר מכן עלינו על אוטובוס ההסעה הצהוב לבית הספר הציבורי. עד השעה אחת השתתפנו בשיעורים, כאשר בכל שיעור עברנו מכיתה לכיתה, לפי המקצוע הנלמד, כך שכל כיתה הייתה מאובזרת בהתאם לנושא. בתום הלימודים, במשך שעתיים ישבנו כולם לבצע את מטלות שיעורי הבית, כאשר מורים עברו בין השולחנות לסייע. לאחר מכן עברנו לפעילות ספורט – כל תלמיד מחוייב להשתתף בשתי נבחרות ספורט לפחות. אחרי אימון כדורגל מעייף במיוחד, בשעה חמש אחר הצהריים, עלינו שוב לאוטובוס הצהוב בדרך חזרה הביתה, עייפים אך מרוצים.
מנקודת מבטו של נער מתבגר, לא יכולתי שלא להתפעם מבית הספר. הכיתות הייעודיות וכנראה גם המורים המצויינים הפכו את השיעורים למעניינים במיוחד. הסיוע בשיעורי הבית, התזמון המוקדם שלהם והמסגרת הקבוצתית הפכו את מה שאני הכרתי כעונש למשימה נסבלת למדיי. פעילויות אחר הצהריים היו מגוונות ובמהלך השבוע נחשפתי גם לחוג שחמט, חוגי אמנות ומדעים ואפילו חוג ריצות שטח. בית הספר היה מרכז עולמם של הנערים והנערות האמריקאיים וקשה היה שלא לקנא בהם.
בית ספר טוב לכל המשפחה
כיום, במבט לאחור ממרום מעמדי כהורה צעיר, אני מבחין ביתרונות העצומים של יום הלימודים הארוך והמלא גם ליתר חלקי המשפחה ואפילו למשק כולו. כאשר הילדים יוצאים מהבית בשבע וחוזרים מעט אחרי חמש, שני ההורים יכולים לצאת לעבודה במשרה מלאה באמת, וכך גם להרוויח משכורת סבירה יחד וגם להגשים את עצמם. בשוק עבודה מסודר שכזה, כולם יוצאים הביתה בשעה חמש, כך שאחר הצהריים בבית הוא משפחתי מאוד. הילדים כבר השלימו את שיעורי הבית, הרחיבו אופקים בחוגים, נהנו והתעייפו בפעילות ספורטיבית, וכל המשפחה יכולה לבלות יחד בנעימים עד לארוחת ערב משותפת. באחד הימים אז בסיאטל אפילו שיחקנו מונופול משפחתי.
מתי בפעם האחרונה השתתפתם באחר צהריים משפחתי ורגוע שכזה? שלא לדבר על שניים כאלה ברציפות. אתם יכולים לדמיין חיים שלמים שכאלה?
איך נראה היום שלך?
במציאות הישראלית שלנו, יום הלימודים הקצר יחסית והחד-גוני מחייב את אחד ההורים לקצץ בשעות העבודה. בואו נהיה כנים עם עצמנו, למרבה הצער, ברוב המקרים מדובר באמא. ואז, כדי לפצות על אבדן ההכנסה, אבא נשאר לעבוד עד מאוחר. וכשהילדים שבים הביתה מוקדם מבית הספר מיום לא מספק, או אז מתחיל מצעד ההסעות והתיאומים בין החוגים השונים. ולקראת ערב? בדיוק כשהילדים כבר עייפים ואבא תכף מגיע רצוץ גם הוא… מגיע תור שיעורי הבית. בשעה מאחורת שכזו, בלי מסגרת תומכת, אכן מדובר בעונש אמיתי.
יש לנו מה ללמוד
אין לטעות בחלום האמריקאי. גם שם מערכת החינוך רחוקה מלהיות מושלמת ובוודאי שאינה אחידה ברמתה. אבל יש מה ללמוד מהם. הארכת יום הלימודים באופן משמעותי, תוך כדי שילוב של תכנים מגוונים כמו לימוד עצמי, חוגים וספורט, מעשירה את הילדים ופותחת בפני ההורים אפשרויות רבות, כולל עבודה במשרה מלאה של שני ההורים. ריכוז החוגים מייד אחרי שעות הלימוד גם מנצל טוב יותר את מתקני בית הספר וההסעות וגם מפנה זמן איכות משפחתי אחר הצהריים.
נשמע יקר מאוד? בכלל לא בטוח. גם כיום בישראל החברה בכללותה מממנת פעילות שכזו. מה שמכונה החינוך האפור, וכולל בתוכו שיעורי העשרה וחוגים, עולה הון. בנוסף, העובדה שכמעט בכל משפחה אחד ההורים לא עובד במשרה מלאה והשני נדחף לעבוד עודף שעות מעוותת את שוק העבודה ופוגעת בכל אחד מאיתנו. נכון, יצירת מסגרת חינוך עם ימים ארוכים ומלאים באמת דורשת מהפכה במערכת החינוך. אבל המחסום אינו כלכלי. אני משאיר את הבחינה התקציבית למקום אחר, אבל בטוחני שהרווח המצרפי מחינוך טוב יותר, הורים שמגשימים את עצמם ומשפחות מאושרות גבוה בהרבה מהעלויות.
לוקחים אחריות על החינוך
בחזרה לסיפור המוזיאון, מצחיק, אבל סבתא לא צריכה להיות משרתת. גם סבתא זכאית להגשים את עצמה לפי בחירתה: להמשיך לעבוד או לבחור לבלות עם הנכדים והמשפחה. ואנחנו, הילדים-הורים, צריכים לפעול לקידום מהפכה במערכת החינוך. יתכן שאנחנו חלוקים בנושאים מדיניים, אבל יש בינינו הסכמה רחבה על נושאים אזרחיים, ובראשם תיקון מערכת החינוך ושיקום שוק העבודה. הגיעה השעה לקחת אחריות ולפעול.
*****
לקרוא עוד משהו? לא שומעים אותנו.
מקור התמונה: מוזיאון ישראל.
