פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק.
פורסם במקור באתר הארץ, 18.7.2012
החבירה של קדימה והליכוד לקואליציה הרחבה, בניגוד גמור להלך הרוחות בקרב המצביעים שלהן, ועכשיו הפיצול מחדש על רקע מאבקי כוח ולא אידאולוגיה, מזכירים עד כמה מנותקים הנבחרים מהציבור. מנהיגי שתי המפלגות הגדולות בישראל שוקלים בעיקר את מאזן הכוחות מול מפלגות לשון המאזניים אחרי הבחירות הבאות, ומתעלמים מרצון הרוב בישראל.
את מי הם מייצגים? תומר טרבס, הארץ 18.7.12
לא באמת היינו צריכים את ריקוד הקדימה-אחורה הפוליטי, כדי להבין שבמצב הקיים, המפלגות בישראל לא מסוגלות לייצג את דעת הרוב. נתניהו, מופז, ליברמן ויחימוביץ' מסתכלים לנו בעיניים, מדברים על שוויון ועל צדק חברתי, אבל חושבים ופועלים לצליליו של חליל אחר. גם בקואליציה הבאה שלהם הם יהיו תלויים באינטרסים צרים ולא יעבדו בשבילנו. לפני כל החלטה, יעמדו נציגי הציבור תחת לחץ של לוביסטים בשם בעלי ההון ותחת השפעה מכרעת של מפלגות וארגונים סקטוריאליים. אף אחד לא יזכיר להם בשליחות מי הם נבחרו, ולמרבה הצער, הם באמת ישכחו. אנחנו, המצביעים של המפלגות הגדולות, איבדנו את קולנו הפוליטי.
פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. יצאנו להפגנה בקיץ, לחצנו כמה פעמים לייק בפייסבוק, והתחלנו לשאול שאלות. עכשיו, תחושת הבטן כבר מזמן אינה שקטה, בטח לא דוממת. פעם התגאנו להיות הנושאים בנטל, אבל הפכו לנו את זה לשם גנאי. הסתכלנו סביב וגילינו שמי שמשרת בצבא ובמילואים, יוצא פראייר מול המשתמטים. פעם אפילו הגדרנו את עצמנו לפי היחס לפלסטינים, אבל זה התנפץ לנו בפרצוף. מימין ומשמאל אנחנו יודעים שאם לא נתקן את המדינה, אז עד שכבר יהיו פה גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.
פעם חשבנו שהצבעה בבחירות מייצגת אותנו, אבל התפכחנו. התרגילים הפוליטיים האחרונים הוכיחו שוב שהמפלגות נלחמות ביניהן על כסאות ולא על עקרונות, ובין הלוביסטים וקבוצות האינטרסים, אותנו פשוט לא סופרים.
אבל נשארנו אנחנו. נשארנו אנחנו בזמן שמנסים לתאר אותנו מחדש: הבלתי מחוברים, הלא מזוהים, המרכז החסר, חסרי הייצוג. באמת תודה. זה מחזק את הידיעה שאנחנו אכן קבוצה, אבל מדגיש דווקא את השלילי או הנעדר.
נשארנו אנחנו, הישראלים. לא חדשים ולא ישנים. אנשים שרואים בישראל את הבית, אבל חושבים שצריך לתקן בו כמה דברים. מקווים שגם ילדינו יבחרו בו יום אחד כבית. רוצים שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו. יש לנו הרבה משותף. רובנו מסכימים על רוב הדברים. נשארנו אנחנו, עם מנה גדושה של ציניות, אבל לא איבדנו תקווה. אנחנו לא לבד, זה ברור. אנחנו הקבוצה הגדולה ביותר בישראל. אנחנו עדיין נושאים בכל נטל אפשרי כמעט, ואנחנו אלה שאמורים גם לבנות את המדינה הלאה. נשארנו אנחנו, מוכנים לקחת אחריות, אבל מאסנו בהבטחות ריקות של מפלגות ובהפגנות לשם הפגנות. אנחנו רוצים לעשות באמת. ביחד. בצורה מאורגנת ומתמשכת לשנות את המציאות.
אז איך בעצם קוראים לנו? מה אכפת. בואו נקרא אנחנו לעצמנו. לא נחכה לעוד תרגיל פוליטי. נקרא לעצמנו להתעורר, נקרא לעצמנו להתאחד סביב המשותף, ונעניק לעצמנו שם על פי מה שנעשה. נמשיך לעבוד ולשלם מסים, נמשיך למלא את חובותינו ולתבוע את זכויותינו, נשתתף בבחירות ונעמוד על קיום דעתו של הרוב, נשמור על זכויות המיעוט, נדבוק במדינת ישראל כבית. למול הזלזול הפוליטי במה שחשוב לנו, לא נסכים להתייאש. הגיעה העת לקחת את גורלנו בידיים. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.
בלי קשר לתאריך שייבחרו נתניהו ומופז לבחירות הבאות, אנחנו חייבים לכוון את המפלגות הגדולות לפעול בשם ציבור הבוחרים שלהן. בחודשים הקרובים נישא יחד בנטל נוסף ונשיק תנועה חברתית שתחזיר לנו את קולנו. נתלכד סביב נושאים מוסכמים, בלי הבדלי ימין ושמאל ישנים, וניצור כוחות משימה חוצי-מגזרים למען צדק חברתי ואזרחי. נרתום את היוזמה של ההיי-טק עם החמלה של המגזר השלישי וחוכמת ההמונים של הרשת לכדי תנועה יעילה שתביא שינוי אמיתי. אנחנו עדיין הרוב, אבל המפלגות הגדולות שאנו בוחרים זקוקות לגוף אזרחי שיכוון אותן ויפקח על פעילות נציגי הציבור, כדי שלא ישכחו את מי הם מייצגים. ביחד, נגיע להסכמה לגבי סדר היום האזרחי החדש, ותוך שיתוף פעולה עם ארגונים ואנשי מקצוע, נפעיל לחץ מתמשך על גורמי קבלת ההחלטות. בשטח, ברשת, בתוך המפלגות, בכנסת, ובכל אמצעי, נפעל בהתמדה עד לשינוי המציאות בישראל.
——
תומר טרבס הוא מנכ"ל תנועת עוּרוּ
פורסם במקור באתר הארץ (כאן מובא הטקסט המלא, לפני עריכה)