ארכיון תגיות: הפגנה

העם דורש לבטל את האגרה: אל תוציאו את דרישת התשלום של 2014

ההפגנה האלקטרונית הגדולה בישראל: 100,000 מפגינים

המאבק הציבורי לביטול אגרת הטלוויזיה עולה מדרגה ועורך את ההפגנה האלקטרונית הגדולה בישראל – 100,000 אזרחים דורשים: אל תוציאו את דרישת התשלום של 2014!

בעד ביטול האגרה? הפגינו עכשיו 5 דקות!

חברים למאבק, בהפגנה מתארגנים יחד כדי להשמיע קול מחאה רועם, כך שיישמעו אותנו. גם בהפגנה אלקטרונית, עוברים מדיבורים למעשים, ואנחנו דורשים יחד משהו ברור מאוד: אל תוציאו את דרישת התשלום של שנת 2014. עכשיו, אנא הקדישו עכשיו 5 דקות למעשים – דקה אחת לכל פעולה:

1. פנייה לנבחרי הציבור בפייסבוק: בדקה הראשונה, העתיקו את הקישור לכרזת ההפגנה: http://on.fb.me/16YXT6k (או עדיף, לחצו כאן להעתיק קישור מפייסבוק: קישור לכרזה), והדביקו אותו על קיר הפייסבוק של חברי כנסת ושרים לפי בחירתכם, לדוגמה (קליק על הקישורים, דורש פייסבוק): בנימין נתניהו, יאיר לפיד, גלעד ארדן, ציפי לבנינפתלי בנטשלי יחימוביץ' (או נבחרי ציבור אחרים לבחירתכם).

2. הפצת המסר בתקשורת: בדקה השנייה, העתיקו את הקישור לכרזת ההפגנה: http://on.fb.me/16YXT6k (או עדיף, לחצו כאן להעתיק קישור מפייסבוק: קישור לכרזה), והדביקו אותו על קיר הפייסבוק של אמצעי תקשורת לפי בחירתכם, לדוגמה (קישורים, דורש פייסבוק): YNETוואלהחדשות 2חדשות 10ישראל היוםדה מרקר, ואפילו – הערוץ הראשון (או גופי תקשורת אחרים לבחירתכם). אם יש לכם קשר לעיתונאים, שלחו להם באופן אישי והזמינו אותם לסקר את המאבק. אל תשכחו גם בלוגים ומעצבי דעת קהל אחרים בפייסבוק.

3. פנייה לנבחרי הציבור בדואר האלקטרוני: בדקה השלישית, כתבו הודעת דואר אלקטרוני קצרה לנבחרי הציבור, שבה תבקשו מהם לפעול לביטול האגרה ובאופן ספציפי לכך שלא יוציאו את דרישת התשלום לשנת 2014. מומלץ להשתמש בשורת נושא מקורית ולבקש לקבל תשובה אישית.

נוסח פנייה אפשרי (להעתקה): "שלום רב, אבקש לשמוע מה בכוונתך לעשות כדי להביא לביטול אגרת הטלוויזיה, כך שלא יוציאו את דרישת התשלום לשנת 2014? מדובר בשחיתות ממסדית, התעללות בציבור ובזבוז של מעל מיליארד שקלים מדי שנה, והייתי שמח לקבל תשובה אישית עם התייחסותך. תודה רבה!"

זה לוקח רק דקה: כל כתובות המייל זמינות באתר הכנסת – קישור כאן – הקליקו, בחרו חבר/ת כנסת ושלחו. אפשר גם לפנות עם המסר לשר התקשורת בטופס הפנייה של המשרד, קליק כאן: טופס פנייה למשרד התקשורת.

4. הזמנת חברים נוספים: כוחו של המאבק הציבורי לביטול האגרה נובע, בין היתר, ממספר האזרחים הגדול התומכים בו וכל קול נוסף משפיע. לאחרונה היו כמה נצחונות בהתקדמות המאבק – אסור להתייאש וחייבים להתמיד. הקדישו את הדקה הרביעית להזמנת חברים נוספים להצטרף למאבק. פנו אליהם בעולם האמיתי, שלחו מייל, הרימו טלפון, כתבו בפייסבוק – כל מה שתוכלו כדי להזמין חברים נוספים להיכנס לקישור של עמוד המאבק בפייסבוק ולתת שם לייק: קישור לעמוד המאבק לביטול האגרה. נסו לצרף לפחות אדם אחד נוסף!  

5. הצטרפות לעצומה: את הדקה האחרונה של ההפגנה שלכם, הקדישו בבקשה להצטרפות לעצומה, כדי לחזק את המאבק, לשמור על קשר ולהתעדכן לגבי פעולות נוספות במסגרת המאבק הציבורי. כל קול משפיע וביחד – נבטל את האגרה ובכלל נשפר את מציאות החיים בישראל. לחצו על הקישור – עצומה לביטול האגרה.

העם דורש לבטל את האגרה: אל תוציאו את דרישת התשלום של 2014

העם דורש לבטל את האגרה: אל תוציאו את דרישת התשלום של 2014

דרישת המאבק: אל תוציאו את דרישת התשלום של 2014

אחרי מאבק ציבורי מתמשך לביטול אגרת הטלוויזיה, בשם עשרות אלפי פעילים ו- 100,000 אזרחים, אנחנו פונים בהפגנה האלקטרונית הגדולה בישראל ומציבים תביעה: אל תוציאו את דרישת תשלום אגרת הטלוויזיה של שנת 2014.

אגרת רשות השידור הפכה לסמל של שחיתות ממסדית ולהתעללות בציבור. התחלנו במאבק לביטולה, כדי להשיב את התקווה כי התארגנות אזרחית יכולה עדיין לשפר את מציאות החיים בישראל, ואנחנו אופטימיים שהתמדה מאורגנת תביא להצלחה.

שר התקשורת הנכנס, מר גלעד ארדן, הקים ועדה ציבורית לבחינת עתיד השידור הציבורי, ואנחנו מחזקים אותו בפעולתו. ואולם, גם להליך ציבורי חיובי יש לשים לוח זמנים סביר. הדיון אודות מבנה רשות השידור, התכנים המופקים והשידור הציבורי עצמו חשוב וראוי, אבל הוא נמשך כבר שנים ארוכות והגיעה העת לשים לו סוף.

כיום, ברור לכולם, כי רשות השידור לא תמשיך לפעול במתכונת הנוכחית, שבה שורפים מעל מיליארד שקלים מכספי הציבור מדי שנה ללא תמורה עבור האגרה. לכן, אין זה ראוי להמשיך לדרוש מן הציבור לשלם את האגרה, רק כדי להמשיך לשפוך את הכסף לבור ללא תחתית ולתהליך הבראה בלתי נגמר.

אנו פונים אל ממשלת ישראל בבקשה נחרצת: אל תוציאו את דרישת תשלום האגרה לשנת 2014. 

זו אינה קריאה למרד מסים ואנחנו לא מעודדים אזרחים להתחמק מחובתם האזרחית לתשלום האגרה על פי חוק. אבל אם לא תיעצר השחיתות, פעילי המאבק עלולים להגיע בעתיד גם לכך ונעמוד מול מצב שבו מאות אלפי אזרחים מסרבים לשלם את האגרה. מוטב לכולנו לא להגיע למצב שכזה.

ההפגנה האלקטרונית הגדולה בישראל: 100,000 מפגינים

בפעם הראשונה בישראל, מספר עצום של מאה אלף אזרחים חוברים יחד להפגנת ענק, לפעולת מחאה שקולה יהדהד במסדרונות השלטון. על בסיס התארגנות מקוונת, עוברים יחד מדיבורים למעשים, ומביעים מחאה נוקבת באמצעים אלקטרוניים: ברשתות החברתיות, בדואר האלקטרוני, באמצעי התקשורת, ובכל דרך אפשרית להעברת המסר.

לראשונה, אנחנו מפגינים, מציבים תאריך יעד וקוראים לממשלה ולרשות השידור לא להוציא את דרישת התשלום של שנת 2014. ביחד, אנחנו למעלה מ-100,000 מפגינים, מספר אזרחים שיכול למלא את האצטדיונים של ירושלים, רמת גן, באר שבע ותל אביב ביחד!

עוד על המאבק: מבטלים את אגרת הטלוויזיה!

אגרת הטלוויזיה הפכה לסמל של שחיתות ממסדית ולהתעללות בציבור. בקרב הציבור בישראל יש רוב עצום התומך בביטול גביית האגרה. אגף הגבייה של רשות השידור פועל בצורה לא יעילה ומבזבז עשרות מיליוני שקלים מדי שנה ולא מצליח לעמוד במשימתו – גבייה יעילה ושמירה על עצמאות הרשות.

למעשה, הנימוק היחיד לטובת גביית האגרה על ידי רשות השידור היה כדי להבטיח את עצמאות העיתונאים. אין ספק כי גם עם גביית האגרה, רשות השידור אינה עצמאית מן הממשל, לעומת גופים ציבוריים אחרים שמצליחים לעבוד בצורה מקצועית ועצמאית ללא גביית אגרה נפרדת (ישנם מנגנונים אחרים לשמירה על עצמאות). לכן, הנימוק היחיד לטובת האגרה אינו תקף עוד, ונותרנו רק עם טיעונים נגד האגרה.

מדובר במס מיושן ומעצבן, אשר נגבה באופן מקומם בשיעור אחיד מכל המשפחות בישראל – עניים ועשירים כאחד – ללא כל הצדקה. במשך עשרות שנים נערך דיון ציבורי בנושא ומנסים לתקן את רשות השידור, אבל הגיעה העת לשים סוף לתהליך ולתחום אותו בלוח זמנים סביר. לכן, אנחנו קוראים לממשלה לא להוציא את דרישת התשלום לשנת 2014.

המאבק הציבורי לביטול אגרת הטלוויזיה התחיל בתור פוסט כאן בבלוג הישראלים, אשר זכה לחשיפה נרחבת מאוד בפייסבוק ולדחיפה ציבורית להתחלת מאבק מאורגן. מאז אני מארגן אותו בהתנדבות, מתוך רצון להשיב לציבור את התקווה כי התארגנות אזרחית יכולה עדיין לשפר את מציאות החיים בישראל. במהלך הדרך תמכה במאבק גם תנועת עורו. אני משוכנע כי ביחד, אפשר להביא להצלחת המאבק, ומשם – נפנה לאתגרים הבאים.

תומר טרבס: מבטלים את אגרת הטלוויזיה!

תומר טרבס: מבטלים את אגרת הטלוויזיה!

הבהרה: אין קשר בין שידור ציבורי ובין ביטול האגרה

אנחנו רוצים לבטל את גביית אגרת הטלוויזיה! שואלים אותנו שוב ושוב האם אנחנו נגד שידור ציבורי? ובכן, אסור להתבלבל בין שידור ציבורי עצמאי ובין האגרה. כיום, עם האגרה, אין תמורה ואין שידור ציבורי איכותי ובטח לא עצמאי. מנגד, ישנם שירותים ציבוריים אחרים, שכן פועלים באופן עצמאי ואיכותי, בלי לגבות אגרה (מבקר המדינה, הפרקליטות, ועוד רשויות אחרות).

אישית, אני בעד שידור ציבורי, עצמאי ואיכותי. אפשר לקיים גוף כזה באמצעות תקציב קטן בהרבה מהנוכחי ולהבטיח את עצמאותו על ידי תקציב רב שנתי בלתי תלוי וניהול מקצועי בפיקוח ועדה ציבורית. אבל זו רק דעתי, ובתוך המאבק שלנו יש מקום גם לדעות נוספות. בכל מקרה, כולנו מסכימים שאין צורך בגביית האגרה.

אין קשר בין איכות ובין אגרה. האגרה לא מבטיחה איכות ועצמאות. אפשר בהחלט לתת שירות עצמאי איכותי ללא אגרה.

אנחנו מתאחדים סביב הקריאה לביטול גביית האגרה, אשר הפכה לסמל של שחיתות ממסדית והתעללות בציבור, ואין לו שום הצדקה. השידור הציבורי עצמו הוא נושא אחר בכלל והתעסקות בו עלולה רק לפצל את הכוחות המאוחדים.

לא נוותר, ביחד, מבטלים את אגרת הטלוויזיה… בהצלחה לכולנו!

העצומה: לבטל את האגרה ועוד

קראתם עד כאן? תודה רבה! מכאן אפשר להמשיך למקומות הבאים:

  1. הצטרפות לעצומה – לבטל את האגרה
  2. עמוד המאבק בפייסבוק – מבטלים את אגרת הטלוויזיה
  3. קראו עוד בבלוג – הישראלים

השלב הבא של המחאה החברתית

ההתעוררות המרגשת של אזרחי ישראל בקיץ שעבר הביאה לשינוי תודעה חשוב. העם דורש צדק חברתי. אבל חלפה שנה. אי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת. ואכן, ההפגנות החדשות התקשו לייצר אהדה ציבורית רחבה כמו בשנה שעברה. בקרב המארגנים נערכים קרבות אגו מרים. ההכחשה המתמשכת לגבי ההתחברות הברורה למפלגות לא מוסיפה חן. והרושם שנוצר בשבוע שעבר, של אלימות גואה וחציית קווים אדומים, חיזק את התחושה שקיים נתק בין המפגינים לציבור הרחב.

אבל הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש לנו סיבות רבות לרצות שינוי ולציבור בישראל מגיעה מדינה טובה יותר. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב. ולכן, המחאה החברתית לא מתה. היא פשוט עוברת לשלב הבא. בוגרת יותר, עקבית, ועם סיכוי טוב להצליח.

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

הפגנות הן כלי להבעת דעה. כלי חשוב, אבל בהחלט לא היחיד במאבק דמוקרטי. ובכל מקרה, הן מסתיימות בהשמעת הדעה ולעתים בסיקור עיתונאי. מכאן ועד ליצירת שינוי אמיתי הדרך ארוכה. בהמשך הדרך מתקבלות החלטות בכנסת ובממשלה, אך אפילו אלה אינן היעד הסופי, שכן צריך גם לעקוב אחרי הביצוע, ללמוד ולשפר. בקיץ שעבר חווינו הפגנות משלהבות, אבל אסור להתאהב בהן כשלעצמן.

השלב הבא הוא התארגנות. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות בישראל היא גדולה מאוד ובכל זאת, קולה כמעט ואינו נשמע במערכת הפוליטית הישראלית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכים. החרדים, המתיישבים ביהודה ושומרון, וכן, גם בעלי ההון הגדולים, משפיעים על קבלת ההחלטות במדינה הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהקבוצות הקטנות משהו, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. קבוצה רחבה שמסכימה למעשה על חשיבות כינונו של סדר יום אזרחי חדש, ושרוצה לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. אך אנחנו צריכים להתגבש ככאלה. אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה, ולמעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב לנצח.

כחלק משלב ההתארגנות, קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה. ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

או אז, כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות, אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוככי המפלגות, ואם יהיה צורך גם בכנסת ובממשלה, עד אשר נחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב קובע. אין הדבר אומר חלילה לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום שבו המיעוט כופה את דעתו על הרוב הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי והוא בשל היום לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות, ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית. בשבוע שעבר ראינו עלייה מדאיגה ברמת האלימות בהפגנות, הן מצד אחדים מהמפגינים שהשחיתו רכוש והן מצד המשטרה שדומה שהגיבה בצורה מוגזמת. אמנם הפגנות דומות ברחבי העולם היו אלימות הרבה יותר, אבל מוטב לנו שלא לגלוש במדרון האלימות החלקלק ולעצור אותה מבעוד מועד. לכן, עלינו לצאת כנגד כל גילוי של אלימות. בכל אופן, הציבור הרחב עובר לשלב הבא.

העם דורש חדק צרפתי – המחאה החברתית מתחדשת

תמונות, רשמים ומסקנות מההפגנה הראשונה – ולא האחרונה – של מחאת קיץ 2012

עם צאת השבת, בערב של ה-12 במאי 2012, זרמו לכיכר רבין בתל-אביב מאות בני אדם בקריאה להחזיר את המדינה לאזרחים. פחות או יותר. הקריאה לא הייתה אחידה, ויכוח נוקב סביב האופי הפוליטי וההנהגה של המחאה העכיר במעט את האווירה, ועדיין – ההתרגשות הייתה באוויר. אזרחי ישראל מתעוררים לקיץ חדש ומפסיקים לשתוק. עם התפזרות ההפגנה, מוצעים כאן שלושה רעיונות לשיפור ושורה תחתונה של תקווה.

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

מה בדיוק אנחנו דורשים?

המסר של ההפגנה לא היה אחיד, בלשון המעטה. לנצח את השיטה, להחזיר את המדינה לעם, להפיץ אהבה, צדק חברתי, להפיל את הממשלה, להתחבר למחאה הגלובלית כנגד הון ושלטון, לשבור את המונופולים, מדינת רווחה. השיר "שירת הסטיקר" שכתב דוד גרוסמן ללהקת הדג נחש הזדמזם מחדש. אם נציג הממשלה היה מגיע להאזין לקול העם, הוא היה מדווח כי העם דורש חדק צרפתי. כדי להביא לשינוי אמיתי, צריך להתגבש סביב דרישות ברורות יותר. זה תהליך והוא יגיע.

המחאה היא לא פוליטית. או שכן

לקראת תחילת התכנית האמנותית קראה אחת המארגנות במערכת הכריזה: "זו הפגנה אזרחית, לא פוליטית. נא להוריד שלטים של מפלגות". רוב השלטים הגדולים בהפגנה היו מטעם מפלגות שמאל, בעיקר חד"ש, מרצ, איתן כבל שרץ בבחירות להסתדרות. היו לה כוונות טובות. צריך באמת להסיר גורמים מפצלים ולהתאחד. עודף הכרזות מטעם מפלגות השמאל מרחיק ציבור רחב מפעילות המחאה וחבל.

אבל המינוח שגוי. ההפגנה דווקא כן פוליטית. דרוש כוח פוליטי כדי להביא לשינוי בסדרי העדיפויות. היא התכוונה שההפגנה אינה מפלגתית. מפלגה, מלשון פילוג, יוצרת חיץ בין אנשים סביב הנושאים שאינם בהסכמה רחבה, כמו גבולות המדינה והיחס למדינות השכנות. אבל המחאה היא פוליטית מאוד. עם הזמן, ייבנה כוח פוליטי חוצה מפלגות סביב הסכמה אזרחית, אשר ישפיע על המפלגות הקיימות ואולי אף ישתלב בתוכן.

מי מנהיג את המחאה?

מארגני ההפגנה עשו מאמץ שלא להעמיד הנהגה. תכנית ההפגנה קבעה כי לא תהיה במה. כל הנאומים נכתבו מראש על ידי המארגנים והכוונה הייתה להקריאם מגובה הציבור על ידי דוברים רבים. הכל כדי לא להבליט אחדים מעל אחרים. הרעיון יפה, אבל זה לא הצליח. במה מאולתרת נוצרה באיזור מוגבה, היא גודרה, הוארה, צולמה והוקרנה על המסכים, ופרצופיהם של נושאי הדברים נראו ברחבי הכיכר, אך בלי לציין את שמם. זו לא הייתה התכנית, אבל זה טוב מאוד. מכל עבר נשמעו שאלות: מי דיבר עכשיו? מי זו? מחאה דורשת הנהגה. נכון, מנהיגי מחאת הקיץ שעבר התפצלו ביניהם וגרמו לפעילים רבים לסלידה. אבל אין זה אומר שהנהגה היא פסולה מעיקרה. כנראה שעדיין לא נמצאו המנהיגים הנכונים, שיוכלו לאחד את השורות, אבל מי יודע, אולי הם היו הערב על הבמה המאולתרת.

יש תקווה

בשורה התחתונה, יש מה לשפר: מסרים אחידים יותר, בניית כוח פוליטי, גיבוש הנהגה מאחדת, אבל עצם יציאתם של אלפי אנשים לרחובות היא חשובה ומעודדת וקריאתם לתיקון מעוררת השראה. הייתה זו הפגנה ראשונה לקיץ 2012, אבל היא בהחלט לא האחרונה. ימים יגידו אם פעילות המחאה תדחוף את הממשלה לביצוע או אולי תשפיע על תוצאות מערכת הבחירות הבאה. אני אופטימי.

מי מנהיג את המחאה החברתית?

מי מנהיג את המחאה החברתית?