העם דורש חדק צרפתי – המחאה החברתית מתחדשת

תמונות, רשמים ומסקנות מההפגנה הראשונה – ולא האחרונה – של מחאת קיץ 2012

עם צאת השבת, בערב של ה-12 במאי 2012, זרמו לכיכר רבין בתל-אביב מאות בני אדם בקריאה להחזיר את המדינה לאזרחים. פחות או יותר. הקריאה לא הייתה אחידה, ויכוח נוקב סביב האופי הפוליטי וההנהגה של המחאה העכיר במעט את האווירה, ועדיין – ההתרגשות הייתה באוויר. אזרחי ישראל מתעוררים לקיץ חדש ומפסיקים לשתוק. עם התפזרות ההפגנה, מוצעים כאן שלושה רעיונות לשיפור ושורה תחתונה של תקווה.

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

מה בדיוק אנחנו דורשים?

המסר של ההפגנה לא היה אחיד, בלשון המעטה. לנצח את השיטה, להחזיר את המדינה לעם, להפיץ אהבה, צדק חברתי, להפיל את הממשלה, להתחבר למחאה הגלובלית כנגד הון ושלטון, לשבור את המונופולים, מדינת רווחה. השיר "שירת הסטיקר" שכתב דוד גרוסמן ללהקת הדג נחש הזדמזם מחדש. אם נציג הממשלה היה מגיע להאזין לקול העם, הוא היה מדווח כי העם דורש חדק צרפתי. כדי להביא לשינוי אמיתי, צריך להתגבש סביב דרישות ברורות יותר. זה תהליך והוא יגיע.

המחאה היא לא פוליטית. או שכן

לקראת תחילת התכנית האמנותית קראה אחת המארגנות במערכת הכריזה: "זו הפגנה אזרחית, לא פוליטית. נא להוריד שלטים של מפלגות". רוב השלטים הגדולים בהפגנה היו מטעם מפלגות שמאל, בעיקר חד"ש, מרצ, איתן כבל שרץ בבחירות להסתדרות. היו לה כוונות טובות. צריך באמת להסיר גורמים מפצלים ולהתאחד. עודף הכרזות מטעם מפלגות השמאל מרחיק ציבור רחב מפעילות המחאה וחבל.

אבל המינוח שגוי. ההפגנה דווקא כן פוליטית. דרוש כוח פוליטי כדי להביא לשינוי בסדרי העדיפויות. היא התכוונה שההפגנה אינה מפלגתית. מפלגה, מלשון פילוג, יוצרת חיץ בין אנשים סביב הנושאים שאינם בהסכמה רחבה, כמו גבולות המדינה והיחס למדינות השכנות. אבל המחאה היא פוליטית מאוד. עם הזמן, ייבנה כוח פוליטי חוצה מפלגות סביב הסכמה אזרחית, אשר ישפיע על המפלגות הקיימות ואולי אף ישתלב בתוכן.

מי מנהיג את המחאה?

מארגני ההפגנה עשו מאמץ שלא להעמיד הנהגה. תכנית ההפגנה קבעה כי לא תהיה במה. כל הנאומים נכתבו מראש על ידי המארגנים והכוונה הייתה להקריאם מגובה הציבור על ידי דוברים רבים. הכל כדי לא להבליט אחדים מעל אחרים. הרעיון יפה, אבל זה לא הצליח. במה מאולתרת נוצרה באיזור מוגבה, היא גודרה, הוארה, צולמה והוקרנה על המסכים, ופרצופיהם של נושאי הדברים נראו ברחבי הכיכר, אך בלי לציין את שמם. זו לא הייתה התכנית, אבל זה טוב מאוד. מכל עבר נשמעו שאלות: מי דיבר עכשיו? מי זו? מחאה דורשת הנהגה. נכון, מנהיגי מחאת הקיץ שעבר התפצלו ביניהם וגרמו לפעילים רבים לסלידה. אבל אין זה אומר שהנהגה היא פסולה מעיקרה. כנראה שעדיין לא נמצאו המנהיגים הנכונים, שיוכלו לאחד את השורות, אבל מי יודע, אולי הם היו הערב על הבמה המאולתרת.

יש תקווה

בשורה התחתונה, יש מה לשפר: מסרים אחידים יותר, בניית כוח פוליטי, גיבוש הנהגה מאחדת, אבל עצם יציאתם של אלפי אנשים לרחובות היא חשובה ומעודדת וקריאתם לתיקון מעוררת השראה. הייתה זו הפגנה ראשונה לקיץ 2012, אבל היא בהחלט לא האחרונה. ימים יגידו אם פעילות המחאה תדחוף את הממשלה לביצוע או אולי תשפיע על תוצאות מערכת הבחירות הבאה. אני אופטימי.

מי מנהיג את המחאה החברתית?

מי מנהיג את המחאה החברתית?

כתיבת תגובה