ארכיון תגיות: התארגנות

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – תקווה חדשה

לאחר שמונה חודשים של מאבק ציבורי, יש תקווה חדשה בדרך לביטול אגרת הטלוויזיה. סיכום ביניים מעודד

התנעת המאבק הציבורי לביטול האגרה

בחודש יוני 2012 פרסמתי כאן בבלוג "הישראלים" פוסט תחת הכותרת: "לבטל את אגרת הטלוויזיה מיד – מי בעד?" בניסיון לעורר את הדיון סביב ביטול האגרה. אמנם ידעתי שמדובר בנושא בוער, אך עדיין הופתעתי מעוצמת והיקף התגובות. בפייסבוק נספרו למעלה משלושים אלף שיתופים ואלפי אנשים הגיבו בהתלהבות רבה ובקריאה למאבק ציבורי מסודר.

באותה תקופה פעלתי להשקתה של תנועת "עורו" בניסיון לעורר את הציבור למעורבות חברתית. התגובה השכיחה ביותר שנתקלנו בה ברחובות הייתה ייאוש. עזבו אתכם, אנשים אמרו, אין שום סיכוי לשנות את המצב. החלטתי שדווקא ביטול האגרה יכול להיות מקרה בוחן – נלמד את הנושא לעומק, נתארגן, נפעל בצורה מסודרת, ואולי כך נחזיר לאנשים את התקווה שעדיין אפשר לשנות את מציאות החיים בישראל.

מאז אני פועל בזמני החופשי המועט לטובת העניין. מדי פעם אני מתעייף, אבל אז שוב פונה אלי משפחה נזקקת הנרדפת על ידי רשות השידור או מישהו שקיבל שיחת טלפון מתחזה, ואני מקבל דחיפה להמשיך ולהתמיד. עתה, לקראת הקמתה של ממשלה חדשה בישראל, יש תקווה חדשה להצלחת המאבק. הכל תלוי בהתמדה של הציבור. של כולנו בעצם.

מבטלים את האגרה

מבטלים את האגרה – לחיצה על התמונה מובילה לעמוד הפייסבוק

מדוע לא מבטלים את האגרה

לא ארחיב כאן מה רע כל כך באגרה. זה כבר די ברור, ומי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את כל הפוסטים הקודמים בנושא אגרת הטלוויזיה כאן: ביטול אגרת הטלוויזיה בבלוג הישראלים.

מטריד אותי הרבה יותר בשלב זה לגלות מה עוצר את השינוי – מדוע בעצם לא מבטלים את האגרה?

כדי לרדת לעומק הנושא, שוחחתי עם אישי ציבור שעסקו בו בעבר, קראתי פרסומים והצעות חוק שנכשלו, פניתי בכתב לכל אחד מחברי הכנסת… בשורה התחתונה הסתבר, כי יש רוב מוצק בציבור הישראלי הדורש לבטל את אגרת הטלוויזיה. כמעט כולם מסכימים כי מדובר במס מיושן ורגרסיבי כנגד החלשים, אשר גבייתו מעצבנת את האנשים וגרוע מכך – היא בזבזנית מאוד. אפשר לחסוך למדינה ארבעים מיליון שקלים מדי שנה, וכנראה שאף יותר, מעצם ביטול מנגנון הגבייה המיותר.

ובכל זאת, דווקא כדי לשפר את סיכויי ההצלחה של המאבק שלנו, מצאתי חמש סיבות לכך שלמרות דרישת רוב, אגף הגבייה של רשות השידור ממשיך להתקיים, ובגיבוש ההצעה יש התייחסות לכל אחת מהן.

1. עצמאות השידור הציבורי

הסיבה המרכזית לכך שטרם בוטלה האגרה טמונה למעשה בטעות. הנימוק המושמע ביותר מטעם המצדדים בהמשך גביית האגרה הוא הרצון לקיים שידור ציבורי איכותי ועצמאי. לטענתם, גביית האגרה מבטיחה את עצמאותה של רשות השידור מן הממשלה.

ובכן, גם אני בעד שידור ציבורי איכותי ועצמאי, אולם אין קשר לוגי מחייב בינו ובין האגרה. כיום, כאשר כן גובים את האגרה, קשה לתאר את שידורי הערוץ הראשון בתור עצמאיים או איכותיים. כלומר, גביית אגרה לא מבטיחה עצמאות או איכות. ומנגד, ישנם גופים ציבוריים אחרים, כדוגמת מבקר המדינה או משטרת ישראל, אשר פועלים באופן עצמאי ואיכותי מבלי לגבות אגרה מן הציבור.

2. הרפורמה ברשות השידור

מזה עשרות שנים ברור לכל מי שעוסק בנושא, כי רשות השידור מנוהלת בצורה מיושנת ובזבזנית וחייבת לעבור רפורמה ניהולית משמעותית. למרבה הצער, במשך השנים נכרך נושא גביית האגרה וגובהה בדיונים אודות הרפורמה, וכך ככל שנדחה יישום הרפורמה, נדחה גם הטיפול בגביית האגרה.

והנה, ממש לאחרונה התבשרנו כי בשעה טובה החל הביצוע המיוחל של רפורמה ברשות השידור, כמובן ללא ביטול גביית האגרה, ובכך הוסר נימוק זה כנגד ביטול האגרה. יש רפורמה ואפשר להפסיק להיאחז בה.

3. היעדר הנהגה אמיצה

חלק ממי שעסק בנושא האגרה בעבר מספר, כי חברי כנסת חששו כי פעילותם כנגד האגרה תגרור סיקור תקשורתי עוין מטעם עיתונאי רשות השידור. לפיכך, גם כאשר הועלו הצעות חוק לביטול האגרה, הן מימין (למשל רובי רבלין) והן משמאל (למשל איתן כבל), קשה היה למצוא להן תומכים.

אישית, אני מעריך הרבה יותר את עיתונאי רשות השידור ומתקשה להאמין כי הם יתנקלו לשליחי ציבור שמנסים ליישם את רצון הרוב. מה גם שההצעה המובאת כאן לא באה לפגוע בהם, אלא דווקא לחזק את מעמדם בסופו של דבר.

כדי לאתר את ההנהגה הדרושה, פניתי לכל חברי הכנסת והמפלגות. והנה, בטרם הבחירות התחייבו בפניי תשעה-עשר חברי כנסת כי יתמכו בהצעת החוק וכן מספר מפלגות הביעו תמיכה בהצעה המתגבשת. את הפרטים פרסמתי כאן: חברי כנסת תומכים בביטול האגרה, וכן כאן: מבטלים את האגרה – משאל מפלגות.

אפשר לקוות שריבוי חברי הכנסת החדשים בכנסת הנכנסת לצד הרייטינג הנמוך כל כך של הערוץ הראשון יהווה קרקע פוריה לגיבושה של ההנהגה האמיצה הדרושה.

4. לחץ עובדי אגף הגבייה

אף שאין לי נתונים מדוייקים, דומה כי אגף הגבייה שימש במשך שנים מקום נוח לסידורי ג'ובים, דבר שמבטיח לעובדיו לובי חזק בכנסת. אין ספק כי הם הפעילו לחץ כנגד סגירת האגף ואפשר להבין את החשש למקום עבודתם.

דווקא נימוק זה נכון בעיניי ולכן חשוב לוודא כי הפגיעה בעובדים תהיה הקטנה ביותר האפשרית. ככל הידוע לי, מדובר בכמאה וחמישים עובדים עם התמחות בגבייה, ובימים אלה בדיוק מרחיבה רשות המיסים את שורותיה בכמה מאות תקנים. יש כאן הזדמנות לנייד את העובדים המתאימים מאגף הגבייה של רשות השידור לרשות המיסים ובכך למזער את הפגיעה בהם.

5. התקציב ומשרד האוצר

נותרה אם כן הסיבה שמכשילה כמעט כל הצעה טובה – עמדת משרד האוצר. גם השנה, כבכול שנה למעשה, יטען משרד האוצר כי בימים של קיצוצים בתקציב, לא נשאר כסף לביצוע ההצעה.

נכון, ההצעה לביטול האגרה אכן דורשת הקצאת כספים מתוך תקציב המדינה. ואולם, מדובר בדיוק באותם כספים שגם כך נגבים כיום מן הציבור דרך אגף הגבייה, וסגירה של זה מחד, והקצאה של סעיף תקציבי מקביל מאידך, הם בסך הכל ניוד משאבים ללא שינוי. למעשה, יש שינוי לטובה – ההוצאה תהיה קטנה יותר בזכות החיסכון שינבע מסגירת מנגנון הגבייה הכפול והמיותר.

בנוסף, זה בדיוק תפקיד הממשלה – לקבוע סדרי עדיפות בתקציב הממשלה. במקרה הזה, השינוי לא בא על חשבון דברים אחרים, ובמקרה הקיצוני ביותר, אפשר אפילו להעלות את מס ההכנסה, אשר גבייתו פרוגרסיבית, זולה יותר ומקיפה יותר, ובזכות הרחבת מעגל המשלמים – יוקל הנטל. לטעמי אין בכך הכרח, אבל במקרה של התנגדות האוצר, זו יכולה להיות פשרה בכיוון הנכון.

הצעת הפשרה והעצומה לביטול אגרת הטלוויזיה

חלק מן ההצעות לביטול האגרה כוללות גם צעדים מרחיקי לכת יותר, כדוגמת הפרטת רשות השידור או סגירתה לחלוטין, אולם חלק מן הכוח של ההתארגנות הוא מציאת פשרה אשר מתאימה לחלקים נרחבים יותר בעם ובכנסת.

כדי לחזק את הפשרה, פתחתי עמוד עם עצומה לביטול האגרה, ובה הבאתי את עיקרי הצעת הפשרה, בזו הלשון.

אנו קוראים לכנסת ישראל לבטל לאלתר את גביית אגרת הטלוויזיה.

האגרה של רשות השידור היא מס מיושן, מיותר, הפוגע בחלשים וגורם לעגמת נפש רבה בקרב הציבור הרחב. אפשר וצריך לבטל את האגרה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי, בשלושה צעדים:

1. אישור הצעת חוק לביטול גביית האגרה על ידי רשות השידור.

2. הבטחת שידור ציבורי עצמאי ואיכותי יותר על ידי קביעת מקור תקציבי רב-שנתי בלתי תלוי.

3. סגירת אגף הגבייה של רשות השידור ועשיית מאמץ לקלוט את עובדיו ברשות המיסים.

הצלחת המהלך לביטול האגרה חשובה לנו גם כדי להחזיר את האמון בדמוקרטיה ובכוחם של אזרחים מאורגנים לשנות ולשפר את פני המדינה.

על העצומה חתמו עד כה, בשמם המלא ובצירוף כתובת דואר אלקטרוני, למעלה מ- 3,600 אנשים, והמספר עולה בהתמדה.

דברי הסבר להצעה לביטול האגרה

בקצרה אסביר, כי בבסיס ההצעה עומדת הצעת חוק קצרה מאוד, המבטלת את גביית האגרה על ידי רשות השידור וסוגרת למעשה את אגף הגבייה.

לאחר מכן, על מנת לנטרל את הנימוק של המגוננים על השידור הציבורי, מוצע לקבע את תקציב רשות השידור על ידי סעיף תקציבי רב-שנתי. אפשר, למשל, לקבוע את בסיס התקציב בתור חצי אחוז מן המסים הישירים, ובכך גם לתרום לגבייה פרוגרסיבית – העשירים משלמים יותר מן העניים.  נכון שיש בכך תלות מסוימת בממשלה, אבל תלות זו קיימת ממילא. דווקא מקור תקציבי רב-שנתי בלתי תלוי יחזק את עצמאות רשות השידור.

הסעיף השלישי מבקש להגן על עובדי אגף הגבייה ולעשות ניסיון כן לקלוט אותם ברשות המיסים, אשר ממילא מרחיבה את שורותיה.

תקווה חדשה לביטול האגרה

עם כינונה של הקואליציה החדשה בכנסת ה-19, יש סיכוי כי ימצא רוב לאישור הצעת הפשרה לביטול האגרה. כדי שזה יקרה והמאבק יבשיל להצלחה, לטובת כלל הציבור, עלינו האזרחים להמשיך את הלחץ כדי שחברי הכנסת החדשים ישמעו אותו חזק וברור – אנחנו בעד ביטול גביית האגרה.

אין ספק כי ישנם נושאים חשובים יותר במשא ומתן הקואליציוני, אבל מעל כולם ניצב הצורך בתקווה. הציבור הישראלי נוטה לייאוש מן היכולת להשפיע על מציאות החיים בישראל, והצלחת המאבק לביטול גביית האגרה יכול לספק תקווה חדשה.

אם טרם עשיתם זאת, אתם מוזמנים לחתום על העצומה כאן: עצומה לביטול האגרה.

כבר חתמתם? מעולה, עכשיו שלחו את הקישור לכמה שיותר אנשים במייל ובפייסבוק. בהצלחה לכולנו!

מבטלים את אגרת הטלוויזיה: השלב השני במאבק

מי רוצה לבטל את אגרת הטלוויזיה? כנראה שהרוב בעד

בשבועות האחרונים, מאז כתבתי כאן בבלוג "הישראלים" שהגיעה העת לבטל את אגרת הטלוויזיה, נחשפתי לתמיכה הציבורית הרחבה שיש לנושא. אותי עצבנו המכתבים של אגף הגבייה מאז שהתחתנתי וזכיתי לקבל אותם, אבל מסתבר שאני לא לבד. תמונה שהעליתי בפייסבוק זכתה לאלפי שיתופים והגיעה לעשרות אלפי אנשים. בעקבותיה, הוצפתי בתגובות חמות ומעודדות. כנראה שרבים מאיתנו בעד ביטול האגרה ואפשר אפילו לדבר על רוב.

התארגנות רצינית

החלטתי לקחת יוזמה ולנסות לארגן פעילות אזרחית למען ביטול גביית האגרה. לא מכיוון שאני חושב שזה הנושא הבוער ביותר במדינה. ברור שיש חשובים ממנו. אבל הקושי הגדול ביותר בשינוי המציאות הוא מחסום הציניות והייאוש. כדי להתחיל לתקן את פני המדינה צריך ראשית להחזיר לציבור את האמונה ביכולתם לשנות. דרושה תקווה. ולכן, ניצלתי את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק שלו להתארגנות לביטול האגרה. הפעם ברצינות.

מגף לגבייה - עצומה לביטול אגרת הטלוויזיה

מגף לגבייה – עצומה לביטול אגרת הטלוויזיה

השלב השני: תמיכה בהצעת חוק

אחרי השלב הראשון של הפצת הרעיון וגיבוש בסיס תומכים ראשוני בעיקר בפייסבוק ובבלוג, מגיע עתה השלב השני – תמיכה ציבורית רחבה בהצעת חוק. בעמוד ייעודי נפתחה עצומה בה כולם מוזמנים למלא פרטים כתומכים במהלך. העמוד נמצא כאן: לבטל את אגרת הטלוויזיה.

במקביל, פניתי גם לחברי הכנסת ואני מרכז את עמדותיהם בנושא. אשתף כאן את הפרטים בקרוב… אבל אקדים ואספר שחברי כנסת רבים תומכים במהלך, חלקם גם באופן גלוי. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, למשל, הציע בעצמו הצעת חוק דומה מאוד.

עיקרי ההצעה

אנו קוראים לכנסת ישראל לבטל לאלתר את גביית אגרת הטלוויזיה.

האגרה של רשות השידור היא מס מיושן, מיותר, הפוגע בחלשים וגורם לעגמת נפש רבה בקרב הציבור הרחב. אפשר וצריך לבטל את האגרה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי, בשלושה צעדים:

1. אישור הצעת חוק לביטול גביית האגרה על ידי רשות השידור.
2. הבטחת שידור ציבורי עצמאי ואיכותי יותר על ידי קביעת מקור תקציבי רב-שנתי בלתי תלוי.
3. סגירת אגף הגבייה של רשות השידור ועשיית מאמץ לקלוט את עובדיו ברשות המיסים.

הצלחת המהלך לביטול האגרה חשובה לנו גם כדי להחזיר את האמון בדמוקרטיה ובכוחם של אזרחים מאורגנים לשנות ולשפר את פני המדינה.

הצטרפו והפיצו הלאה

אם עוד יש בכם שביב של תקווה שניתן לשפר את מציאות החיים בישראל, אנא הצטרפו גם אתם – הקליקו כאן: לבטל את אגרת הטלוויזיה.

לאחר מכן, אנא הזמינו כמה שיותר חברים להצטרף גם כן ושתפו את הקישור באמצעות מייל ורשתות חברתיות. יש לנו כוח. ביחד.

השלב הבא של המחאה החברתית

ההתעוררות המרגשת של אזרחי ישראל בקיץ שעבר הביאה לשינוי תודעה חשוב. העם דורש צדק חברתי. אבל חלפה שנה. אי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת. ואכן, ההפגנות החדשות התקשו לייצר אהדה ציבורית רחבה כמו בשנה שעברה. בקרב המארגנים נערכים קרבות אגו מרים. ההכחשה המתמשכת לגבי ההתחברות הברורה למפלגות לא מוסיפה חן. והרושם שנוצר בשבוע שעבר, של אלימות גואה וחציית קווים אדומים, חיזק את התחושה שקיים נתק בין המפגינים לציבור הרחב.

אבל הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש לנו סיבות רבות לרצות שינוי ולציבור בישראל מגיעה מדינה טובה יותר. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב. ולכן, המחאה החברתית לא מתה. היא פשוט עוברת לשלב הבא. בוגרת יותר, עקבית, ועם סיכוי טוב להצליח.

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

הפגנות הן כלי להבעת דעה. כלי חשוב, אבל בהחלט לא היחיד במאבק דמוקרטי. ובכל מקרה, הן מסתיימות בהשמעת הדעה ולעתים בסיקור עיתונאי. מכאן ועד ליצירת שינוי אמיתי הדרך ארוכה. בהמשך הדרך מתקבלות החלטות בכנסת ובממשלה, אך אפילו אלה אינן היעד הסופי, שכן צריך גם לעקוב אחרי הביצוע, ללמוד ולשפר. בקיץ שעבר חווינו הפגנות משלהבות, אבל אסור להתאהב בהן כשלעצמן.

השלב הבא הוא התארגנות. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות בישראל היא גדולה מאוד ובכל זאת, קולה כמעט ואינו נשמע במערכת הפוליטית הישראלית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכים. החרדים, המתיישבים ביהודה ושומרון, וכן, גם בעלי ההון הגדולים, משפיעים על קבלת ההחלטות במדינה הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהקבוצות הקטנות משהו, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. קבוצה רחבה שמסכימה למעשה על חשיבות כינונו של סדר יום אזרחי חדש, ושרוצה לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. אך אנחנו צריכים להתגבש ככאלה. אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה, ולמעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב לנצח.

כחלק משלב ההתארגנות, קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה. ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

או אז, כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות, אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוככי המפלגות, ואם יהיה צורך גם בכנסת ובממשלה, עד אשר נחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב קובע. אין הדבר אומר חלילה לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום שבו המיעוט כופה את דעתו על הרוב הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי והוא בשל היום לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות, ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית. בשבוע שעבר ראינו עלייה מדאיגה ברמת האלימות בהפגנות, הן מצד אחדים מהמפגינים שהשחיתו רכוש והן מצד המשטרה שדומה שהגיבה בצורה מוגזמת. אמנם הפגנות דומות ברחבי העולם היו אלימות הרבה יותר, אבל מוטב לנו שלא לגלוש במדרון האלימות החלקלק ולעצור אותה מבעוד מועד. לכן, עלינו לצאת כנגד כל גילוי של אלימות. בכל אופן, הציבור הרחב עובר לשלב הבא.