השלב הבא של המחאה החברתית

ההתעוררות המרגשת של אזרחי ישראל בקיץ שעבר הביאה לשינוי תודעה חשוב. העם דורש צדק חברתי. אבל חלפה שנה. אי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת. ואכן, ההפגנות החדשות התקשו לייצר אהדה ציבורית רחבה כמו בשנה שעברה. בקרב המארגנים נערכים קרבות אגו מרים. ההכחשה המתמשכת לגבי ההתחברות הברורה למפלגות לא מוסיפה חן. והרושם שנוצר בשבוע שעבר, של אלימות גואה וחציית קווים אדומים, חיזק את התחושה שקיים נתק בין המפגינים לציבור הרחב.

אבל הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש לנו סיבות רבות לרצות שינוי ולציבור בישראל מגיעה מדינה טובה יותר. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב. ולכן, המחאה החברתית לא מתה. היא פשוט עוברת לשלב הבא. בוגרת יותר, עקבית, ועם סיכוי טוב להצליח.

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

הפגנות הן כלי להבעת דעה. כלי חשוב, אבל בהחלט לא היחיד במאבק דמוקרטי. ובכל מקרה, הן מסתיימות בהשמעת הדעה ולעתים בסיקור עיתונאי. מכאן ועד ליצירת שינוי אמיתי הדרך ארוכה. בהמשך הדרך מתקבלות החלטות בכנסת ובממשלה, אך אפילו אלה אינן היעד הסופי, שכן צריך גם לעקוב אחרי הביצוע, ללמוד ולשפר. בקיץ שעבר חווינו הפגנות משלהבות, אבל אסור להתאהב בהן כשלעצמן.

השלב הבא הוא התארגנות. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות בישראל היא גדולה מאוד ובכל זאת, קולה כמעט ואינו נשמע במערכת הפוליטית הישראלית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכים. החרדים, המתיישבים ביהודה ושומרון, וכן, גם בעלי ההון הגדולים, משפיעים על קבלת ההחלטות במדינה הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהקבוצות הקטנות משהו, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. קבוצה רחבה שמסכימה למעשה על חשיבות כינונו של סדר יום אזרחי חדש, ושרוצה לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. אך אנחנו צריכים להתגבש ככאלה. אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה, ולמעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב לנצח.

כחלק משלב ההתארגנות, קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה. ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

או אז, כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות, אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוככי המפלגות, ואם יהיה צורך גם בכנסת ובממשלה, עד אשר נחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב קובע. אין הדבר אומר חלילה לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום שבו המיעוט כופה את דעתו על הרוב הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי והוא בשל היום לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות, ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית. בשבוע שעבר ראינו עלייה מדאיגה ברמת האלימות בהפגנות, הן מצד אחדים מהמפגינים שהשחיתו רכוש והן מצד המשטרה שדומה שהגיבה בצורה מוגזמת. אמנם הפגנות דומות ברחבי העולם היו אלימות הרבה יותר, אבל מוטב לנו שלא לגלוש במדרון האלימות החלקלק ולעצור אותה מבעוד מועד. לכן, עלינו לצאת כנגד כל גילוי של אלימות. בכל אופן, הציבור הרחב עובר לשלב הבא.

כתיבת תגובה