לפעמים חלומות מתגשמים

שש שנים חלפו מאז פורסם ספרי "ללקק את המרפק" והשבוע נראה שחלקים נוספים מן החזון שכתבתי אז במסגרת אותו "מדריך אישי לשיפור קולקטיבי" מתערבבים במציאות חיי. לא הכל ורוד, אבל יש גם חדשות טובות, ובסך הכל אני שמח ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים חלומות. פוסט אישי במיוחד

שינוי התודעה

בקיץ שעבר הייתה זו המחאה החברתית. אחת הסצינות הראשונות בספר מתארת שני חברים הולכים יחד בשדרות רוטשילד בתל אביב מכל המקומות ומדברים ביניהם על אבדן מעמד הביניים ועל כך שלעולם לא יוכלו לקנות שם דירה. כבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים איך הספר (כמעט) חזה את המחאה החברתית. בסוף הסתבר שרבים מאיתנו היו שותפים לאותה תחושת התסכול.

והנה, בחלוף כמה שנים והפגנות, נראה שהציבור הישראלי למד לשאול שאלות. פעם קראו לנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. משהו בתודעה השתנה.

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מודל ירושלים וחברים שעוזבים את ישראל

באותו קיץ קיבלתי הצעה למשרת היי-טק נוצצת בעמק הסיליקון בקליפורניה. אחרי התלבטות, בסוף לא נסעתי לאמריקה, בחרתי לדבוק בישראל בתור הבית שלי והחלטתי להקדיש את זמני לתיקון בית (כתבתי על זה כאן: למה לא נסעתי לאמריקה).

אבל בשנה שחלפה מאז צפיתי בצער בחברים שעוזבים את ישראל. כתבתי בספר על "מודל ירושלים", לפיו כאשר המצב נהיה קשה, הראשונים לעזוב הם אלה שמסוגלים לשלם מסים. ואחרי שהם עוזבים, המצב נהיה קשה אפילו יותר. ירושלים עברה תהליך כזה וחששתי שהוא יתרחב לכל ישראל.

והנה, במהלך השנה החולפת, מתוך שמונה המשפחות שגרות בשורת הבתים שלנו במושב, שלוש עזבו לארצות הברית. זה המון! אחד השכנים הגיע לביקור וסיפר שבלוס-אנג'לס לבדה גרים 250,000 ישראלים. לא יהודים-אמריקאים, אלא ישראלים של ממש. וכמעט כולם מקרב המגזר ההולך ומצטמצם של משלמי המסים. נראה שהגיעה העת להתבסס על שינוי התודעה ולהתחיל לפעול, בטרם יהיה מאוחר מדי.

מתעוררים – השקת תנועת עוּרוּ

והשבוע – סוף סוף חדשות טובות! בשעתו, הצעתי בספר ראשית של חזון. מי שרוצה שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, צריך להתגבר על הנושאים שמפלגים אותנו ולהתלכד סביב נושאים מוסכמים. חינוך טוב יותר, עידוד תעסוקה, שוויון, איכות סביבה – הצעתי לערוך תיקון בית לישראל. אם נמשיך להתפלג סביב היחס למדינות השכנות בלי להסתכל פנימה, טענתי, אז עד שלמדינה יהיו גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

שני דברים חסרו לי נואשות: טכנולוגיה וכסף. אפילו שמהדורת הספר נמכרה, טרום תקופת הרשת החברתית היה קשה להגיע לקהל הרחב. אולי כסף היה עוזר, אבל לא היה לי. אז התהליך לקח זמן ארוך מן המתוכנן, אבל מבחינתי הוא הבשיל והתקדם.

והנה, כבר מחר – תנועת עוּרוּ יוצאת לדרך

דרך חבר משותף שקרא את הספר זכיתי להכיר חבורה של אנשים נפלאים, שעמלו על הקמת תנועה באותה רוח בדיוק. רוני דואק, מריוס נכט, יואב בן דרור, חגית בכר, איל מלמד, ועוד רבים וטובים הקימו תנועה מרשימה ואף הגדילו לעשות וגייסו ממשאביהם תקציב להתנעת הפעילות ונתנו לי הזדמנות לפעול יחד איתם. עכשיו, בתור מנכ"ל התנועה, מגובה בפורום מייסדים רחב, מגוון ומרשים, שכינסנו מרחבי הארץ, וכחלק מצוות מקצועי של אנשים מעולים, אני גאה לקחת חלק בהשקת הפעילות.

עורו היא התנועה החברתית לייצוג הרוב בישראל. היא אינה מפלגה ואינה תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. בכל החלטה חשובה בישראל, עורו תשמיע את קולו של הרוב חזק וברור. כדי לעורר ולרתום את הישראלים לחבור יחד, התנועה מכריזה הקיץ על מסע בחירות. אבל הפעם, לא בחירות במפלגות שיאכזבו כרגיל, אלא בחירות על הנושאים שחשובים לנו באמת.

למי הצבעתם? נו, ואתם מרוצים?

אני מזמין אתכם לבקר באתר של התנועה ולקרוא עוד על עורו, על פורום המייסדים, על הצוות ועל הבחירות: עוּרוּ.

כמו תמיד, אשמח מאוד לקבל תגובות, הצעות לשיפור והערות – מוזמנים ליצור קשר כאן: תומר טרבס.

אגב, ממש הערב כתב לי חבר שהוא ומשפחתו חוזרים לארץ אחרי 5 שנים בארצות הברית. אולי המציאות מתחילה להשתנות. יש תקווה.

מקור התמונה: סרטון הבחירות של עוּרוּ.

צילום: אסף שפיר.

כתיבת תגובה