כשתומר טרבס, ממקימי תנועת "עורו", ארגן את כנס המחזור שלו מרנה קסין, הוא גילה שתשעה מכל עשרה בוגרים עזבו את העיר. את עצמו הוא עדיין מגדיר ירושלמי, אבל מביתו בכפר אוריה הוא מותח קווים משותפים בין העוזבים את העיר ליורדים מהארץ
(קליק על התמונה להגדלה – קטעים נוספים, מתחתיה)
צאתכם לשלום – זמן ירושלים 21.12.2012
מאת: מאיה הורודניצ'אנו
צילום: נועם שרון
פורסם במקור: זמן ירושלים (מעריב) 21.12.2012 (עמודים 28-30)
עזיבת הירושלמים – עזיבת המסוגלים
בזמן האחרון אני כותב ומדבר על התופעה של עזיבת המסוגלים, הן ברמה הלאומית של ישראל, והן קודם לכן בעיר הבירה שלנו. להרחבה ורקע, אני מזמין לקרוא כאן:
עזיבת הירושלמים – תשעה מכל עשרה בוגרים של תיכון רנה קסין בירושלים עזבו את העיר. התהליך של עזיבת המסוגלים מתפשט מירושלים לישראל כולה וצריך להתמודד איתו.
עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה: יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות.
יש לי ארץ אחרת? – כתבה במוסף הארץ: תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל.
קטעים מתוך הכתבה
עזיבת הירושלמים
במהלך ההכנות לכנס המחזור של בוגרי רנה קסין, מחזור נ"ב – 1993, גילה תומר טרבס כי תשעה מתוך עשרה מחבריו לשכבה עזבו את העיר. טרבס, ממייסדי תנועת "עורו", אשר עוסקת בין היתר בנושאי ההגירה מהעיר ומהארץ, הופתע מהנתון, אף שגם הוא נכנס לסטטיסטיקה העגומה של מאזן ההגירה השלילי מהעיר.
לפי מכון ירושלים לחקר ישראל, בשנת 2011 עזבו את העיר 18 אלף תושבים, לעומת 10,500 שנכנסו אליה, כלומר – מאזן הגירה שלילי של 7,500 תושבים. יש לציין כי משנת 2008 המאזן השלילי הולך וגדל.
עזיבת המסוגלים
טרבס מתאר את תהליך ההגירה ככזה שמתחיל ב"עזיבת המסוגלים". "עוזבים דווקא אנשים מהמגזר היצרני, אנשים שמסוגלים למצוא עבודה, וכך לכל מי שנשאר מאחור נעשה קשה יותר. אנשים מעטים נאלצים לשאת בנטל הארנונה, המסים, ההתנדבות והפעילות בעיר, ומשום שנהיה קשה יותר, עוד עוזבים". גם בשלב זה, לדברי טרבס, עוזבים אלה שמסוגלים לשפר את מצבם. "מי שעוזבים הם דווקא אלה שעדיין מסוגלים למצוא עבודה ולהתקדם. וכך המצב הולך ומחמיר, וכל פעם עוד ועוד עוזבים. התוצאה היא שהעיר פושטת את הרגל מבחינה כלכלית, ומקבלת תקציבים מהמדינה וכל מני תמריצים בשביל להחזיק אותה. במקום להיות עיר הבירה שמושכת במגנט ישראלים ויהודים מרחבי הארץ והעולם, התוצאה היא הפוכה – הצעירים שגרים בירושלים עוברים ממנה. יש כאלה שיקפצו ויגידו שזה לא נכון, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. אחד בלבד מכל עשרה בוגרים של בית הספר נשאר בעיר".
ללקק את המרפק
את תופעת העזיבה מתאר טרבס גם בספרו "ללקק את המרפק". "במשך מאות ואלפי שנים היתה ירושלים סמל של העם היהודי, ובקורותיה משתקפת ההיסטוריה של עם ישראל… כשהעיר פורחת – העם פורח, וכשהעיר קמלה – העם בצרות. בשנים האחרונות, וזאת ידע כל מי שחי בעיר הבירה גם בלי לקרוא את הנתונים הסטטיסטיים, העיר דועכת. שני הקרעים הגדולים של החברה הישראלית בוערים בה, ומתוך כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד הוא ערבי ואחד הוא חילוני או מסורתי. בכל מקרה, שלושתם חולקים משהו משותף – הם עניים, וכנראה גם לא בדיוק מאושרים".
חוזה המחאה
ספרו של טרבס יצא לאור כבר לפני כשש שנים, ואחת הסצנות המתוארות בו מוכרת לרובנו מקיץ 2011. הסצנה מתארת שני חברים שעומדים בתל אביב ומדברים על מעמד הביניים, על קניית דירה "ועל הרבה מההתרחשויות שליוו את הקיץ שעבר", אומר טרבס. "כשאנשים התחילו לדבר ברוטשילד, כל העניין התעורר מחדש".
הסיבות לעזיבה
מה גרם לדעתך לתחילת ההגירה מהעיר? "ברמה הפרקטית של היום-יום, החיים בירושלים היו קצת יותר קשים. הייתה פחות עבודה, ותל אביב וחו"ל נראו קורצים יותר", אומר טרבס. לצד זה הוא מציין גם את הרמה הערכית. "הפטריוטיזם והזיקה שלנו לעיר הבירה נחלשו", הוא אומר, "והחינוך לא יצר את החיבור לעיר. ברגע שהזיקה לעיר נחלשת, אז בוחנים את המגורים לפי איכות החיים, ואפשר למצוא איכות חיים טובה יותר ביישובים שמקיפים את ירושלים ובתל אביב". לדעתו, היחלשות הזיקה לעיר קודמת לבעיות הפרקטיות, וכך הדרך החוצה מהירה יותר.
תופעה ישראלית
לדברי טרבס, התופעה הירושלמית מתפשטת גם ליתר המדינה. "בעיניי, ירושלים תמיד הייתה סמל העם היהודי וסמל של ישראל בכלל, ועכשיו, אותו תהליך של 'עזיבת המסוגלים' מתפשט לכל הארץ. אנשים לא כל כך אוהבים לדבר על זה, אבל אותם מסוגלים עוזבים גם את ישראל", הוא טוען. בדומה לתהליך שקורה בירושלים, טרבס מתאר תהליך דומה שקורה גם בכלל ישראל, שבו הפטריוטיות נחלשת, ובעקבותיה מקום המגורים נקבע לפי פרמטרים של איכות חיים ו"הדשא של השכן בחו"ל ירוק יותר".
טרבס מסביר כי יש חשיבות רבה לאפשרות של אדם להחליט על מקום מגוריו. "חשוב מאוד שתהיה לכל אחד בחירה איפה הוא רוצה לחיות. הבחירה היא מאוד חשובה, אם זה בחו"ל ואם זה בארץ. השאלה היא איך הופכים את ישראל וירושלים לאטרקטיביות כדי שהדור החדש יבחר לגור כאן, לא מתוך חוסר ברירה".
קודם כל בית
לסיום מבקש טרבס להדגיש כי "כל הזמן אומרים שישראל היא הבית של העם היהודי, אבל אני חושב שהיא קודם כל צריכה להיות באמת בית – מקום שאנשים רוצים לחיות בו משום שטוב להם בו – וזה נכון גם לגבי ירושלים".
צאתכם לשלום – העמוד השלישי
אודות תנועת עורו
תנועת "עורו", שתומר טרבס נמנה עם מייסדיה, היא תנועה חברתית שפועלת למען שינוי סדר העדיפויות הלאומי ויצירת סדר יום אזרחי חדש, אשר כולל בין היתר מאבק נגד הריכוזיות, צמצום פערי השכר, הזדמנות שווה לכל האזרחים, כלכלה חופשית ויצרנית אך הוגנת, חלוקת נטל צודקת וחיזוק שלטון החוק.
"עורו" עושה שימוש במרחב הווירטואלי וכן מקיימת פעילויות שטח במטרה לעורר דיון ציבורי ולהשפיע על המוסדות הפוליטיים, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים ועמותות העוסקים בתחומים קרובים. ב"עורו" מנסים לא להתייחס לנושא המדיני, במטרה לפנות למכנה המרכזי המשותף של כלל התושבים וליצור חזית מאוחדת וחוצה מגזרים. הפורום המייסד של התנועה כולל אישי ציבור, פעילים חברתיים, רבנים, אמנים ואנשי אקדמיה מכלל שכבות האוכלוסיה ומכל רחבי הארץ.
* עדכון: קישור לכתבה מלאה באתר מעריב, קליק – למה הירושלמים ממשיכים לעזוב את העיר?
