ארכיון הקטגוריה: עורו

מבטלים את האגרה: המדריך למהפכה

אתמול היה לי הכבוד ללמוד מהמנטורים של המאבק ברשות השידור: דורון צברי ואורי ענבר, יוצרי הסרט "המדריך למהפכה". הציתו אצלי מחדש את הרעל. מדי שנה שורפים מיליארד שקל של כספי ציבור על כלום. אני לא סתם מנדנד, זה מאבק נכון וצודק. ממשיכים במאבק, מבטלים את האגרה!

המדריך למהפכה

המאבק לביטול האגרה, שהתחיל באופן צנוע כאן בבלוג הישראלים והיום מאורגן על ידי תנועת עוּרו, תופס תאוצה, מקבל חשיפה בתקשורת, מושך תשומת לב של נבחרי הציבור, מקבץ עשרות אלפי אנשים, אבל עדיין לא הגענו לתוצאה הרצויה. בדרך לשם, פגשנו אתמול, בערבו של יום ג' (2.7.2013), את מי שהיו שם לפנינו, המנטורים של המאבק ברשות השידור – דורון צברי ואורי ענבר, יוצרי הסרט "המדריך למהפכה".

צברי, ענבר, טרבס - המדריך למהפכה

צברי, ענבר, טרבס – המדריך למהפכה

אם לא יצא לכם, פנו שעה וחצי לצפייה בסרט המרגש הזה, המשלב עבודה דוקומנטרית עם חשיפה אישית, סביב המאבק לתיקון רשות השידור. בתום הקרנת הסרט בבית עורו, ערכנו דיון בהשתתפות קהל ושני היוצרים, ושמחתי להנחות ולשאול שאלות.

והיה לנו מה לשאול… האם עדיין יש תקווה לתיקון מציאות החיים בישראל דרך מאבק ציבורי? אילו עוד מנופים אפשר להפעיל כדי להשפיע על השר וחברי הכנסת? האם יש לנו סיכוי מול הכוחות השמרניים המגנים על רשות השידור?

טיפים למאבק

דורון צברי מאמין בשידור ציבורי איכותי ובחשיבותו לשמירה על הדמוקרטיה. על כך אין ויכוח. ואולם, אורי ענבר שופך אור צונן על המציאות: אין שידור ציבורי, אלא רק שידור ממלכתי שמשרת את מי שיושב ברשות הממשלה, ללא עבודה עיתונאית או יצירתית אמיתית. וגם לא יהיה במבנה הרשות הנוכחי. מחיבור הדברים יוצא, כי מוטב לנו להתמקד בביטול האגרה, גם על חשבון סגירת רשות השידור, כי אין שום סיכוי לשיפור שם. אולי, אחרי הסגירה, יפתחו את הערוץ הראשון מחדש בצורה טובה יותר, אבל זה מאבק אחר.

בנוסף, המליצו צברי ושנער לא להישאר בגבולות הנוחים והמוכרים של מאבק ציבורי. את הגבולות האלה, הם הסבירו, שמו שם כדי לבלום שינויים. אם אנחנו רוצים להצליח, צריך לפרוץ את הגבולות ולהעיז.

מבטלים את האגרה

יצאתי מהערב חדור מוטיבציה והתלהבות. הקהל שהגיע ועשרות אלפי אנשים רוצים לבטל את האגרה והדוגמה האישית של צברי ושנער מעודדת מאוד. אם נצליח, זה יתן תקווה אמיתית לכך שמאבק ציבורי מסודר יכול לשפר את מציאות החיים בישראל.

אז קדימה, עם רעל בעיניים וסכין בין השיניים, מדי שנה גובים מהציבור מיליארד שקל ושורפים אותם על שום דבר לתוך גוף מסואב ללא תועלת… ממשיכים במאבק במלוא הכוח – מבטלים את האגרה!

כנס חירום: מבטלים את האגרה!

כנס חירום: מבטלים את האגרה!

* כל הפוסטים בנושא, כאן: מבטלים את האגרה.

** עמוד המאבק באתר עורו, כאן: המאבק נגד האגרה.

הי, מישהו שומע אותי?

מבטלים את האגרה

"הי, מישהו שומע אותי?" כתב חמי רודנר ושרה להקת "איפה הילד" בשנות התשעים, ומאז ועד היום רבים בציבור משתאים למול המערכת הפוליטית ומזמזמים לעצמם בכעס מתגבר – הי, מישהו שומע אותנו? נושאים רבים כל כך זוכים לתמיכה עממית רחבה, אבל ממשלות קמות, נופלות ומתחלפות, וההסכמה הציבורית לא הופכת למציאות. לעתים נדמה כאילו נבחרי הציבור פועלים בנפרד משולחיהם ובעוד אנחנו שומעים את הבטחותיהם מכל עבר, התקשורת נותרת חד-צדדית.

דוגמה מובהקת לנושא, שההסכמה עליו מוחלטת וחוצה מגזרים, היא הדרישה לביטול גביית אגרת רשות השידור. רוב מוחלט של הציבור הישראלי תומך בביטול גביית האגרה. כאשר מסכימים על חשיבותו של שידור ציבורי עצמאי ואיכותי, אזי גם בקרב חברי הכנסת, הן בכנסת הקודמת והן בכנסת החדשה, ישנו רוב מוצק התומך בביטול אגרת הטלוויזיה. אין אפילו צורך לחזור שוב על הטיעונים כנגד אותו מס ארכאי, מיותר ובזבזני, שכן אין מי שקם להגן עליו יותר.

בשנה החולפת התארגנו למאבק ציבורי מסודר בקריאה לביטול האגרה מתוך רצון להשיב את התקווה לישראלים ולהוכיח לציבור, כי פעילות אזרחית עיקשת יכולה לשפר את מציאות החיים. מה שהתחיל בכמה פסקאות כאן בבלוג, התפתח במהירות לעשרות אלפי שיתופים בפייסבוק, לעצומה מאורגנת ובסופו של תהליך – להתאגדות אזרחית בהובלת תנועת עוּרו. הנחנו שאם נשמיע את קולו של הרוב בצורה ברורה וחזקה, גם חברי הכנסת יהיו קשובים ונכונים לפעולה.

עם כניסתו של השר גלעד ארדן למשרד התקשורת, מצאנו הזדמנות נדירה לתמוך בשר ולעודד אותו לפעולה. תקוותנו הייתה כי במסגרת הכוונות הטובות לפוליטיקה חדשה, תתאפשר תקשורת דו-כיוונית והפעם יתורגם רצון העם גם לפעולה בשטח. ובאמת, עד מהרה נעתרו חברי כנסת ואפילו השר עצמו להיפגש, להקשיב ולשקול בחיוב את הרעיון לביטול אגרת הטלוויזיה כפי שהיא נגבית היום מהציבור.

גלעד ארדן - מבטלים את האגרה

עם זאת, למול הסיכוי לשינוי, קמים בעלי אינטרסים לשימור המצב הקיים ומנסים לבלום את המהלך.  לאחרונה פורסם כי השר שוקל לסגור את רשות השידור במתכונתה הנוכחית ולבצע רפורמה מרחיקת לכת בשידור הציבורי. אין לטעות, המאבק לביטול האגרה צריך להתקיים ללא קשר לרפורמות רחבות, אשר יישומן יקח שנים רבות. אנו לא ניתן לפוליטיקה ישנה למרוח אותנו שוב שנים בדיונים על רפורמות ברשות.

אנו קוראים לשר ארדן לא לאבד את המיקוד – הבעיה הבוערת ביותר אשר יש לה פתרון קל ומהיר נמצאת באגף הגבייה של רשות השידור. לא במקרה הצענו לשר לבקש תחילה את הנתונים המלאים, אשר משום מה מוסתרים מעיני הציבור. מדובר בגוף מסואב, חממה למינויי מקורבים, המתעמר בציבור, נכשל במשימתו, ומבזבז עשרות מיליוני שקלים מדי שנה. לו רק, בתור צעד ראשון, יסגור השר את אגף הגביה ואפילו ימשיך בגביית האגרה באמצעות רשות המיסים או גוף קיים אחר, כבר יחסוך לציבור סכומי עתק והרבה עגמת נפש. בהמשך, יוכל גם למצוא מקור מימון חלופי לרשות השידור, תוך כדי ייעולה ושיפור איכות השידורים – אך כל זאת רק אחרי ובלי קשר לביטול האגרה.

הי, מישהו שומע אותי? אני מקווה מאוד. הציבור הישראלי מאס באגרת הטלוויזיה הבזבזנית, המאבק הציבורי הבשיל, הפוליטיקה החדשה פותחת חלון הזדמנויות לתקשורת דו-כיוונית, ושר התקשורת החדש יכול לפעול לטובת הציבור ולזכות בברכתו כאשר יבטל את האגרה.

תומר טרבס - ממובילי המאבק לביטול האגרה

תומר טרבס הוא ממייסדי תנועת עורו

* עוד על המאבק הציבורי לביטול אגרת הטלוויזיה כאן בבלוג "הישראלים" – לחצו כאן: מבטלים את האגרה.

** להצטרפות למאבק של תנועת עורו – לחצו כאן: מבטלים את האגרה עם עורו.

תנועת עורו מצטרפת למאבק לביטול האגרה

עדכון חשוב: תנועת עורו מצטרפת למאבק לביטול האגרה

המאבק הציבורי לביטול גביית אגרת הטלוויזיה תופס תאוצה ורושם עוד צעד חשוב: עוּרו – התנועה החברתית לייצוג הרוב – מצטרפת רשמית למאבק.

מדובר בחיזוק משמעותי של תנועה חברתית מובילה, שכבר הוכיחה את יכולתה לאגד ציבור רחב סביב נושאים מוסכמים ולהביא לשינוי מציאות החיים בישראל. ההצלחה האחרונה הייתה ביצירת לחץ ציבורי להקמת ממשלה קטנה וחסכונית, אשר גם הביא לתוצאות בפועל.

מחזירים את טופס תשלום האגרה

בפעולה ראשונה, קוראים חברי תנועת עורו לציבור לשלוח באופן סמלי את דרישת תשלום האגרה בחזרה לממשלת ישראל, בקריאה לממשלה לקחת אחריות ולבטל את הגבייה הבזבזנית והמרגיזה. בהמשך, תפעל התנועה בכל המישורים, לרבות בתקשורת, בכנסת ומול הממשלה, כדי להביא לביטול גביית האגרה.

למעלה מ- 4,200 איש חתמו על העצומה הקוראת לביטול האגרה, כאן בבלוג הישראלים, ועתה אנחנו ממשיכים. הלחץ שלנו נושא פרי וצריך להתמיד. אני מזמין את כולם להצטרף ולשלוח בחזרה את הטפסים (לא מדובר במרד תשלומים, אלא באקט סימבולי בעל משמעות ציבורית).

עמוד המאבק של עורו בפייסבוק: חברי עורו מבטלים את האגרה.

להחזרת טופס התשלום, לחצו כאן והשפיעו: מבטלים את האגרה עם עורו (דורש פייסבוק).

עמוד המאבק של עורו באתר התנועה (לא דורש פייסבוק): ביטול האגרה באתר עורו.

מבטלים את האגרה - מחזירים את דרישת התשלום

מבטלים את האגרה – מחזירים את דרישת התשלום

גילוי נאות: כידוע, אני נמנה עם פורום המייסדים של תנועת עורו ועד לאחרונה כיהנתי גם כמנכ"ל התנועה.

לתקציר הפרקים הקודמים של המאבק לחצו כאן: הישראלים מבטלים את האגרה.

למי להצביע? ראיון אצל רזי ברקאי

למי להצביע בבחירות?

לקראת הבחירות הכלליות, העלתה תנועת עורו משחק שעוזר למתלבטים להחליט עבור מי להצביע.

השבוע התראיינתי בגלי צה"ל אצל רזי ברקאי וסיפרתי על עורו ועל המשחק החדש:

משחק הבחירות של עורו

המשחק מציג ציטוטים בעילום שם של ראשי מפלגות, אתם מוזמנים לדרג את מידת ההזדהות שלכם, ובסופו של דבר לקבל ניתוח של העדפותיכם האישיות ומידע נוסף אודות המועמדים.

מוכנים להתחיל? לחצו על הקישור: פוליטיקלי קורקט – תנועת עורו.

קטעים מתוך הראיון

שודר במקור: גלי צה"ל, רזי ברקאי, 15 בינואר 2013.

(לא תמלול מדוייק)

תומר טרבס, ממייסדי תנועת עורו.

עורו היא תנועה חברתית לייצוג הרוב – אנחנו מנסים לעורר את הציבור למעורבות. בקשר עם הבחירות, זה אומר קודם כל לצאת ולהצביע – ויחד עם התאחדות הסטודנטים ומתפקדים אנחנו עורכים סדרה של אירועים ומפגשים לעידוד הצבעה.

אבל הרבה מתלבטים פונים ושואלים: למי להצביע?

העלנו באתר תנועת עורו משחק בשם "פוליטיקלי קורקט" שם תוכלו לראות מי המועמדים חושבים כמוכם, ללמוד על הדיעות שלהם ולקרוא מה הם עשו בכנסת האחרונה ובכלל.

המשחק מציג ציטוטים אנונימיים, ולגבי כל אחד אתה צריך ללחוץ אם אתה מזדהה או לא. רק אז ייחשף מי אמר את הציטוט, ותמשיך הלאה.

בסוף המשחק, יוצג לך מי המועמדים שאיתם אתה מזדהה במיוחד, וגם מידע נוסף משותפים של עורו, כמו התנועה לאיכות השלטון וכנסת פתוחה.

רזי, ברשותך יש לי אזהרה חשובה. אתה יודע, כשמתכנן המשחק של עורו, דור קונפורטי, הציג לי את הקונספט, אני חשבתי שהציבור לא ירצה לשחק. אבל הנה האזהרה: מדובר במשחק מדבק מאוד ואלפים כבר השתתפו. אני מזמין את הציבור לבחון בעצמו באתר של עורו.

צאתכם לשלום – עזיבת הירושלמים בעיתון זמן ירושלים

כשתומר טרבס, ממקימי תנועת "עורו", ארגן את כנס המחזור שלו מרנה קסין, הוא גילה שתשעה מכל עשרה בוגרים עזבו  את העיר. את עצמו הוא עדיין מגדיר ירושלמי, אבל מביתו בכפר אוריה הוא מותח קווים משותפים בין העוזבים את העיר ליורדים מהארץ

(קליק על התמונה להגדלה – קטעים נוספים, מתחתיה)

צאתכם לשלום - זמן ירושלים 21.12.2012

צאתכם לשלום – זמן ירושלים 21.12.2012

מאת: מאיה הורודניצ'אנו

צילום: נועם שרון

פורסם במקור: זמן ירושלים (מעריב) 21.12.2012 (עמודים 28-30)

עזיבת הירושלמים – עזיבת המסוגלים

בזמן האחרון אני כותב ומדבר על התופעה של עזיבת המסוגלים, הן ברמה הלאומית של ישראל, והן קודם לכן בעיר הבירה שלנו. להרחבה ורקע, אני מזמין לקרוא כאן:

עזיבת הירושלמים – תשעה מכל עשרה בוגרים של תיכון רנה קסין בירושלים עזבו את העיר. התהליך של עזיבת המסוגלים מתפשט מירושלים לישראל כולה וצריך להתמודד איתו.

עזיבת המסוגלים – הסכנה שלא מדברים עליה: יש יותר ירושלמים בתל-אביב וניו-יורק. התהליך הזה, עזיבת המסוגלים, מתפשט גם לישראל. מי שיכול לעבוד ולשלם מיסים, עוזב ראשון. זו סכנה לאומית אמיתית והגיע הזמן לדבר עליה. וגם לעשות.

יש לי ארץ אחרת? – כתבה במוסף הארץ: תהליך ההגירה השלילית של ישראלים שעובדים ומשלמים מיסים, שאותו אני מכנה "עזיבת המסוגלים", עבר על ירושלים ומתפשט עכשיו בישראל.

קטעים מתוך הכתבה

עזיבת הירושלמים

במהלך ההכנות לכנס המחזור של בוגרי רנה קסין, מחזור נ"ב – 1993, גילה תומר טרבס כי תשעה מתוך עשרה מחבריו לשכבה עזבו את העיר. טרבס, ממייסדי תנועת "עורו", אשר עוסקת בין היתר בנושאי ההגירה מהעיר ומהארץ, הופתע מהנתון, אף שגם הוא נכנס לסטטיסטיקה העגומה של מאזן ההגירה השלילי מהעיר.

לפי מכון ירושלים לחקר ישראל, בשנת 2011 עזבו את העיר 18 אלף תושבים, לעומת 10,500 שנכנסו אליה, כלומר – מאזן הגירה שלילי של 7,500 תושבים. יש לציין כי משנת 2008 המאזן השלילי הולך וגדל.

עזיבת המסוגלים

טרבס מתאר את תהליך ההגירה ככזה שמתחיל ב"עזיבת המסוגלים". "עוזבים דווקא אנשים מהמגזר היצרני, אנשים שמסוגלים למצוא עבודה, וכך לכל מי שנשאר מאחור נעשה קשה יותר. אנשים מעטים נאלצים לשאת בנטל הארנונה, המסים, ההתנדבות והפעילות בעיר, ומשום שנהיה קשה יותר, עוד עוזבים". גם בשלב זה, לדברי טרבס, עוזבים אלה שמסוגלים לשפר את מצבם. "מי שעוזבים הם דווקא אלה שעדיין מסוגלים למצוא עבודה ולהתקדם. וכך המצב הולך ומחמיר, וכל פעם עוד ועוד עוזבים. התוצאה היא שהעיר פושטת את הרגל מבחינה כלכלית, ומקבלת תקציבים מהמדינה וכל מני תמריצים בשביל להחזיק אותה. במקום להיות עיר הבירה שמושכת במגנט ישראלים ויהודים מרחבי הארץ והעולם, התוצאה היא הפוכה – הצעירים שגרים בירושלים עוברים ממנה. יש כאלה שיקפצו ויגידו שזה לא נכון, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. אחד בלבד מכל עשרה בוגרים של בית הספר נשאר בעיר".

ללקק את המרפק

את תופעת העזיבה מתאר טרבס גם בספרו "ללקק את המרפק". "במשך מאות ואלפי שנים היתה ירושלים סמל של העם היהודי, ובקורותיה משתקפת ההיסטוריה של עם ישראל… כשהעיר פורחת – העם פורח, וכשהעיר קמלה – העם בצרות. בשנים האחרונות, וזאת ידע כל מי שחי בעיר הבירה גם בלי לקרוא את הנתונים הסטטיסטיים, העיר דועכת. שני הקרעים הגדולים של החברה הישראלית בוערים בה, ומתוך כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד הוא ערבי ואחד הוא חילוני או מסורתי. בכל מקרה, שלושתם חולקים משהו משותף – הם עניים, וכנראה גם לא בדיוק מאושרים".

חוזה המחאה

ספרו של טרבס יצא לאור כבר לפני כשש שנים, ואחת הסצנות המתוארות בו מוכרת לרובנו מקיץ 2011. הסצנה מתארת שני חברים שעומדים בתל אביב ומדברים על מעמד הביניים, על קניית דירה "ועל הרבה מההתרחשויות שליוו את הקיץ שעבר", אומר טרבס. "כשאנשים התחילו לדבר ברוטשילד, כל העניין התעורר מחדש".

הסיבות לעזיבה

מה גרם לדעתך לתחילת ההגירה מהעיר? "ברמה הפרקטית של היום-יום, החיים בירושלים היו קצת יותר קשים. הייתה פחות עבודה, ותל אביב וחו"ל נראו קורצים יותר", אומר טרבס. לצד זה הוא מציין גם את הרמה הערכית. "הפטריוטיזם והזיקה שלנו לעיר הבירה נחלשו", הוא אומר, "והחינוך לא יצר את החיבור לעיר. ברגע שהזיקה לעיר נחלשת, אז בוחנים את המגורים לפי איכות החיים, ואפשר למצוא איכות חיים טובה יותר ביישובים שמקיפים את ירושלים ובתל אביב". לדעתו, היחלשות הזיקה לעיר קודמת לבעיות הפרקטיות, וכך הדרך החוצה מהירה יותר.

תופעה ישראלית

לדברי טרבס, התופעה הירושלמית מתפשטת גם ליתר המדינה. "בעיניי, ירושלים תמיד הייתה סמל העם היהודי וסמל של ישראל בכלל, ועכשיו, אותו תהליך של 'עזיבת המסוגלים' מתפשט לכל הארץ. אנשים לא כל כך אוהבים לדבר על זה, אבל אותם מסוגלים עוזבים גם את ישראל", הוא טוען. בדומה לתהליך שקורה בירושלים, טרבס מתאר תהליך דומה שקורה גם בכלל ישראל, שבו הפטריוטיות נחלשת, ובעקבותיה מקום המגורים נקבע לפי פרמטרים של איכות חיים ו"הדשא של השכן בחו"ל ירוק יותר".

טרבס מסביר כי יש חשיבות רבה לאפשרות של אדם להחליט על מקום מגוריו. "חשוב מאוד שתהיה לכל אחד בחירה איפה הוא רוצה לחיות. הבחירה היא מאוד חשובה, אם זה בחו"ל ואם זה בארץ. השאלה היא איך הופכים את ישראל וירושלים לאטרקטיביות כדי שהדור החדש יבחר לגור כאן, לא מתוך חוסר ברירה".

קודם כל בית

לסיום מבקש טרבס להדגיש כי "כל הזמן אומרים שישראל היא הבית של העם היהודי, אבל אני חושב שהיא קודם כל צריכה להיות באמת בית – מקום שאנשים רוצים לחיות בו משום שטוב להם בו – וזה נכון גם לגבי ירושלים".

צאתכם לשלום - העמוד השלישי

צאתכם לשלום – העמוד השלישי

אודות תנועת עורו

תנועת "עורו", שתומר טרבס נמנה עם מייסדיה, היא תנועה חברתית שפועלת למען שינוי סדר העדיפויות הלאומי ויצירת סדר יום אזרחי חדש, אשר כולל בין היתר מאבק נגד הריכוזיות, צמצום פערי השכר, הזדמנות שווה לכל האזרחים, כלכלה חופשית ויצרנית אך הוגנת, חלוקת נטל צודקת וחיזוק שלטון החוק.

"עורו" עושה שימוש במרחב הווירטואלי וכן מקיימת פעילויות שטח במטרה לעורר דיון ציבורי ולהשפיע על המוסדות הפוליטיים, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים ועמותות העוסקים בתחומים קרובים. ב"עורו" מנסים לא להתייחס לנושא המדיני, במטרה לפנות למכנה המרכזי המשותף של כלל התושבים וליצור חזית מאוחדת וחוצה מגזרים. הפורום המייסד של התנועה כולל אישי ציבור, פעילים חברתיים, רבנים, אמנים ואנשי אקדמיה מכלל שכבות האוכלוסיה ומכל רחבי הארץ.

* עדכון: קישור לכתבה מלאה באתר מעריב, קליק – למה הירושלמים ממשיכים לעזוב את העיר?

להחזיר את חברת החשמל לידי ציבור

קיצוץ שכר וביצוע רפורמת ניהול בחברת החשמל

חברת החשמל מאיימת על המשק הישראלי. החוב העצום של 70 מיליארד שקל עלול ליפול על תקציב המדינה ועל כלל הציבור ובכך לשבש את המשק כולו ולעלות לכל אזרח אלפי שקלים רבים. לאחרונה נחשפו אי-סדרים בהתנהלות החברה, החל מהפרשת מיליארדים בלתי מבוקרים לטובת קרנות עלומות של העובדים, מיליארדים נוספים "הלכו לאיבוד" בחשבונאות, ואף עלו חשדות לשוחד ושחיתות.

חברת החשמל שייכת לציבור

חברת החשמל שייכת לציבור

הם (וגם אנחנו) מפחדים

הבעייה היא שאף פוליטיקאי לא מעז לגעת בנושא בשל החשש למחיר הפוליטי של יציאה נגד העובדים המאורגנים. אני אישית בעד התארגנות עובדים – זו זכות בסיסית ואפילו חובה אזרחית. אלא שבמקרה של חברת החשמל משהו לא עובד – החברה עומדת על סף קריסה. לא ברור איפה מונחת האשמה למצב – ממשלות ישראל לדורותיהן, ועד העובדים או הנהלת חברת החשמל – אבל ברור שחייבים לשנות משהו, ומהר.

כפי הנראה כיום, הנהלת חברת החשמל לא מסוגלת לפעול והרגולטורים לא מפעילים פיקוח קפדני ויעיל.

דרושה רוח גבית: הציבור צריך להתעורר

גם במקרה הזה, הגיע הזמן שהציבור הרחב עצמו ידרוש פעילות נמרצת לטיפול בחברת החשמל, בטרם יהיה מאוחר. עם רוח גבית של הציבור, תוכל הממשלה לפעול לשיפור המצב של חברת החשמל ולהחזירה לידי הציבור.

מוזמנים להצטרף לדיון

באתר של תנועת עורו נפתח דיון: החזרת חברת החשמל לידי הציבור, ושם מוצע לערוך קיצוץ חד במצבת כוח האדם, בשכר ובהטבות של העובדים, וכן לערוך רפורמה ניהולית ולחזק את הפיקוח, עד להפחתת החוב ולחיזוק יציבות החברה.

האם זה נכון לדרוש את השינוי דווקא מהעובדים? למה מגיע לעובדי חברת החשמל חשמל חינם? האם יימצא כוח פוליטי אמיץ לשם כך? אולי האשמה היא בכלל הממשלה?

כדי שנוכל לפעול, דרוש עוד מידע ועוד דעות. נגיע יחד להסכמה ואז נוכל ללחוץ על המערכת הציבורית לפעול. הלוואי שגם עובדי חברת החשמל יצטרפו לדיון.

כתבות לדוגמה:

האוצר שוקל למחוק לחברת החשמל חוב של 6 מיליארד שקל, גלובס.

מנכ"ל חברת החשמל: הציבור התרגל לטוב, Ynet.

קליקהחזרת חברת החשמל לידי הציבור.

ממשלה יעילה וקטנה לישראל – השמיעו את קולכם!

שרינו על כתפינו

ממשלה גדולה מדי היא בזבזנית, מרוקנת את הכנסת מאנשים טובים, ולא יעילה – איך אפשר לנהל את המדינה עם 40 איש יושבים סביב שולחן הממשלה?

אין בעיה למנות שרים בלי תיק ושרים לענייני משהו מיותר, יש הרבה כאלה. בתנועת עורו אנחנו מזכירים – "שרינו על כתפינו" – כל השרים המיותרים עולים לנו האזרחים מיליונים.

אבל אני חושב שזו לא אשמת נתניהו ואני לא רוצה לתקוף דווקא את ראש הממשלה – הרי הרעה הזאת מלווה אותנו כבר שנים והתחילו אותה ראשי ממשלה קודמים. במקום לתקוף את הממשלה היוצאת, אני מציע לחזק ולעזור לממשלה הנכנסת – ולא משנה מי ירכיב אותה.

הבוקר השתתפתי בתכנית של אורלי וגיא בניסיון משותף עמם לקדם את המאבק – שלושתנו לבשנו חולצות משעשעות… הנה ההקלטה:

הצטרפו למאבק – זה לוקח 20 שניות

ממש עכשיו, לפני הבחירות, זה הזמן שלנו – הציבור הרחב – להשמיע בקול גדול את הדרישה: הממשלה הבאה צריכה להיות קטנה יותר, יעילה וחסכונית. 18 שרים צריכים להספיק.

ככל שנלחץ חזק יותר, המשא ומתן הקואליציוני ייפתח מנקודת מוצא טובה יותר – נבחרי הציבור ידעו מה הציבור רוצה ויפעלו להקמה של ממשלה יעילה יותר.

במקום לאבד תקווה, צריך לפעול – הלחץ שלנו משפיע!

מה עושים? תנועת עורו פונה בימים אלה לכל המפלגות והמועמדים בדרישה להתחייב מראש: לא להסכים להיות שרים בלי תיק, לסרב לקבל תיקים סתמיים בלי אחריות ציבורית אמיתית, לא להצטרף לממשלה מנופחת.

ככל שיותר אנשים יצטרפו לקריאה לממשלה קטנה יותר, כך יתחייבו המועמדים לפעול בהתאם – ואנחנו נהיה שם גם אחרי הבחירות, כדי להזכיר להם ולעקוב אחרי הביצוע.

אני מזמין את כולם להיכנס לאתר עורו uru.org.il ובלחיצת כפתור להשמיע את קולנו – אם גם לכם כבד על הכתפיים, לפני שמטילים עוד מיסים וקיצוצים, צריך ממשלה קטנה יותר. היכנסו והצטרפו עכשיו, זה לוקח בדיוק 20 שניות.

שרינו על כתפינו: בממשלה הבאה 18 שרים

שרינו על כתפינו: בממשלה הבאה 18 שרים

 כבר כתבתי על זה בעבר: אל תסכימו להיות השר לענייני שקר כלשהו – ובכוונתי להמשיך. המאבק שלנו צודק – הצטרפו גם אתם.