תשעה מכל עשרה בוגרים של תיכון רנה קסין בירושלים עזבו את העיר. התהליך של עזיבת המסוגלים מתפשט מירושלים לישראל כולה וצריך להתמודד איתו
עזיבת המסוגלים
"אני דור חמישה-עשר בירושלים, מתגורר בתל-אביב…", כך הציג עצמו אתמול איש יקר שפגשתי, והצית אצלי גל מחשבות על עיר הבירה שלנו.
מזה זמן אני כותב ומדבר על "עזיבת המסוגלים", תהליך שבו קבוצת האנשים המשתייכת למעמד היצרני או היצירתי – עובדים ומשלמים מיסים – עוזבים מקום מסויים, ואז קשה יותר לנשארים מאחור לשאת את העול, ושוב עוזבת אותה שכבה מסוגלת, וכן הלאה. התהליך הזה קרה בעיר נעוריי ירושלים, ואני חושש שהוא מתרחב לישראל כולה. בכתבה מעמיקה במוסף הארץ נמצא כי החשש הזה מגובה במספרים וכי 37% מתושבי ישראל היו מעוניינים להגר למקום אחר.
עזיבת הירושלמים
בוגרי רנה קסין עזבו את ירושלים
בימים אלה אני שוקד עם חברים לארגן כנס מחזור ראשון לבוגרי בית הספר התיכון רנה קסין, מחזור נ"ב. חלפו עשרים שנה מאז סיימנו את הלימודים בקיץ 1993 ואנחנו נרגשים לקראת המפגש. במסגרת ההכנות, אנחנו מלקטים מחדש את פרטי הקשר של הבוגרים, ולא הופתעתי לגלות כי רבים מאיתנו כבר אינם מתגוררים בירושלים. ידעתי כי כל חבריי הקרובים מן הלימודים עזבו את העיר מזמן, וכך גם הוריהם. אבל זו הפעם הראשונה שיש בידיי נתונים מספריים, כרגע לגבי למעלה מ-120 בוגרים. ואלה מדהימים ועצובים כאחד.
תשעה מכל עשרה מבוגרי המחזור בתיכון רנה קסין עזבו את העיר. תשעים אחוז. חלק מן הבוגרים נשארו בסביבת העיר, רבים הרחיקו ממנה, ולמעלה מ-15% אף עזבו את הארץ, לפחות נכון לעכשיו.
בתגובות לכתבה של הארץ, אשר מצאה כי הנטייה לעזוב את ישראל גבוהה יותר בקרב חילוניים ומצביעי שמאל, זעמו אנשי ימין והטיחו בעוזבים – שילכו! אבל כאשר מדובר בבנות ובני המחזור שלי ברנה קסין, ההכללה הזו לא במקומה. בימי הלימודים שלנו, בית הספר ריכז תלמידים מהשכונות של צפון ירושלים: רמות אשכול, מעלות דפנה, הגבעה הצרפתית, רמות, פסגת זאב ונווה יעקב. מדובר באוכלוסייה מגוונת, אשר מהווה את הליבה של הקבוצה היצרנית והיצירתית בישראל. אותם אנשים שמקימים משפחות, עובדים, משלמים מיסים, מייצרים חיי תרבות ומקיימים למעשה את החברה הישראלית.
יותר מכל, התפרסם בשעתו המחזור שלי בהתנדבות לשירות צבאי ולמרבה הצער, גם בנפילה במהלך השירות הצבאי. חברינו נפלו תוך כדי מעשי גבורה, הממחישים את האיכות הגבוהה של בוגרי בית הספר. הביטוי מלח הארץ צר מלהכיל את חברינו הנפלאים. אני מציין אותם בכאב וגעגוע, ולו בכדי להמחיש עד כמה חשובים הם בוגרי בית הספר לעתידה של העיר והמדינה. וכמובן, גם חברינו החיים הגדילו לעשות והתברגו בעשייה הלאומית במגוון תחומים, אך לא בירושלים.
שיקולים ערכיים, שיקולים מעשיים
סיבות שונות גורמות לרשויות להתכחש לתהליך ההגירה השלילית מעיר הבירה, אבל מהנתונים אי אפשר להתעלם. מגמות שכאלה צריכות להימדד על פני משך זמן, והנה, בחלוף עשרים שנה מסיום הלימודים, תשעים אחוז עזבו. כל תל-אביבי יכול לספר לכם על כמויות הירושלמים שהוא מכיר בעיר. ולמעשה, זה נכון גם לגבי ניו-יורק. עזיבת הירושלמים היא עובדה, ובמקום להתכחש לה, צריך לעסוק בגורמים לה ובדרכים לתיקון המגמה.
ברקע העזיבה של העיר עומדות לדעתי שתי רמות של שיקולים. ראשית, מבחינה ערכית, אנשים איבדו את הזיקה לעיר ולחשיבותה על ציר קיומו של העם היהודי. אם בעצם החיים בעיר היו מרגישים האנשים כי הם מקיימים מצווה ציונית או יהודית, אז גם לנוכח קשיים, רבים יותר היו נשארים. ואולם, עם היחלשות הזיקה הערכית, ניתן דגש רב יותר לרמה שנייה של שיקולים פרקטיים. וברמה המעשית, העיר לא הצליחה להיות אטרקטיבית מספיק לאנשים בתחילת דרכם בעבודה ובהקמת המשפחה. קשיי היומיום ויוקר המחייה דחפו אותם החוצה, ואפילו מי שעובד בעיר, מעדיף לרוב לגור מחוץ לה.
אני שמח לעקוב וללמוד על יוזמות התחדשות בירושלים. יש לא מעט כאלה ואנשים טובים נאבקים על שיפור מציאות החיים בעיר – תשתיות, חינוך, תעסוקה, יוקר המחייה, תרבות, קירוב בין מגזרים. כולי תקווה שהמאמצים יישאו פרי ואכן ירושלים תחזור להיות מוקד משיכה למשפחות צעירות ויצרניות. זו משימה חשובה גם ברמה המקומית וגם ברמה הלאומית.
עוזבים גם את ישראל
עכשיו, צריך ללמוד מהתהליך שעבר על ירושלים, כי ככל שאני מצליח להבחין, הוא מתפשט לישראל כולה. היחלשות הזיקה הערכית למגורים בישראל מדגישה שיקולים מעשיים יותר, ואז, כמעט בכל מדד, ניתן למצוא חיים נוחים יותר במקומות אחרים. ככל שתושבי ישראל מרגישים פחות מחוייבים למגורים בארץ מבחינה ערכית, כך הם בוחנים את האפשרויות שעומדות בפניהם בחו"ל. למול יוקר המחייה המאמיר והשחיקה בשירותים הציבוריים כמו חינוך ובריאות, נראית איכות החיים באמריקה או באוסטרליה מזמינה הרבה יותר.
יותר ויותר ישראלים בוחרים לעזוב את ישראל, ולא מדובר בצעירים שנוסעים לחפש את מזלם, אלא במשפחות צעירות, עם הורים בעלי מקצוע, אשר נוסעים על פי רוב לעבודה שנמצאה מראש. מדובר באנשים שמסוגלים היו להתפרנס בישראל ולשאת בעול החברתי של תשלום מיסים ומעורבות חברתית, ועם עזיבתם, הופך הנטל על הנשארים לקשה מעט יותר. כל אחד מאיתנו מכיר לפחות משפחה אחת כזו. הם לא מהגרים על מנת שלא לשוב, אלא נוסעים בתור התחלה לכמה שנים. חלקם אף יחזרו כעבור עשור, ויביאו עמם ניסיון תרבותי ומקצועי יקר. ובכל זאת, חלק ניכר מן השנים של עיצוב דמותם של ילדיהם ומן התרומה שלהם לקהילה, ייעשה במקומות אחרים.
מחזירים את התקווה
כדי לעצור את התהליך של עזיבת המסוגלים ולשנות את המגמה, עלינו לפעול בשני המישורים שגרמו להם לעזוב מלכתחילה. ראשית, לחזק את הזיקה של אזרחי ישראל למדינתם מבחינה ערכית. שנית, לשפר את מה שיש לישראל להציע לאזרחיה, מבחינת איכות החיים – הורדת יוקר המחייה לצד שיפור השירותים הציבוריים. זהו תהליך ארוך טווח, אבל הגיעה העת לדבר עליו בגלוי ולפעול לשינוי המציאות.
אם נפעל נכון, אני מקווה שבכנס המחזור הבא בעוד עשור, נוכל לדבר על תהליך של שיבה לירושלים ולישראל, ולא נופתע מאחוזים גבוהים עוד יותר של עוזבים. אסור לאבד תקווה, אבל צריך לעבוד קשה כדי לעורר אותה. כמו שכבר כתבתי כאן, עלינו להפוך את ישראל למקום שטוב וראוי לחיות בו, וכדי שישראל תהיה בית לאומי לעם היהודי, היא צריכה קודם כל להיות בית אמיתי.
—
– קליק: הרשמה לעדכונים, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולעשות יחד –
מקור התמונה: רחוב ירושלמי ריק.