תומר טרבס – המחאה החברתית
ההפגנה האחרונה במוצאי שבת בכיכר המוזיאון בתל-אביב הייתה קטנה יחסית. הציבור הרחב נשאר בבית, מבולבל ואדיש. ההתעוררות המרגשת של הקיץ שעבר אמנם הביאה לשינוי תודעה חשוב – העם עדיין דורש צדק חברתי – אבל חלפה שנה ונראה שאי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת.
ובכל זאת, הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש סיבות רבות לרצות שינוי במציאות החיים בישראל. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב והגזירות החדשות ממילא מוחקות את ההישגים. לכן, המחאה החברתית לא מתה, היא פשוט עוברת לשלב הבא.
השלב הבא הוא התארגנות נכונה, שתשפר את הסיכוי לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות היא גדולה מאוד, ובכל זאת קולה כמעט אינו נשמע במערכת הפוליטית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכמים. הסקטורים ובעלי ההון הגדולים משפיעים הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהם, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.
קיים רוב ישראלי. אנשים שהצביעו בבחירות האחרונות למפלגות הגדולות, ומרגישים היום לא מיוצגים. אנחנו קבוצה גדולה ומשמעותית, עובדים, משלמים מסים, משרתים, אבל לא סופרים אותנו. כדי לשנות את המצב, אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אנחנו מסכימים על רוב הנושאים, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה. למעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב.
בתור התחלה, לא נוכל להתאחד בתוך מפלגה. זו דרישה קשה מדי, וממילא בתנאי השיטה הקיימים המפלגות לא מצליחות לשנות. קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה: ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת, המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב-שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.
כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוך המפלגות, ואם יהיה צורך – גם בכנסת ובממשלה, עד שנחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב כן קובע. אין הדבר אומר, חלילה, לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום, שבו דעת הרוב לא נחשבת כלל, הוא בלתי נסבל.
הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי, והוא בשל לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות, צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית.
—
פורסם במקור: ידיעות אחרונות, 12.8.12 (עמוד 24).
עוד על ההתארגנות: תנועת עורו.