סיפור לכבוד חג סוכות: בית קבוע מול ניידות

לכבוד חג סוכות החל השבוע, חשבתי על הקשר המפתיע בין הצורך בדיור של קבע ובין הפתרון למחירי הדירות, שנמצא דווקא ביכולת לניידות גבוהה. אתם מוזמנים להצטרף אלי למחשבות ואשמח כמובן לקבל משוב. לא בטוחים עדיין? עזרו בבקשה להפיץ הלאה את הדיון, כדי שנוכל למצוא יחד את התשובה הטובה ביותר.

דורשים דיור במחיר סביר

המחאה החברתית של קיץ 2011 התחילה כאשר דפנה ליף נטעה אוהל בשדרה ונסובה סביב נושא הדיור. דפני פגעה בול במה שרבים כל כך הרגישו. גם אני. כמה שנים קודם לכן כתבתי על מצוקת הדיור מתוך שדרות רוטשילד ממש (מתוך הספר "ללקק את המרפק"):

השניים סיימו את העלייה של שינקין וצעדו בצל של שדרות רוטשילד המשופצות, נהנים מהשקט העירוני של תחילת סוף השבוע. ערן הניד את ראשו לצדדים בתנועה איטית. "אתה והחלומות שלך. אתה לא מבין שלאנשים פשוט לא אכפת יותר?" שאל בשקט, בלי צורך לדבר בקול רם מעל ההמולה של שינקין שהשאירו מאחור. יואב התעקש. "איך לא אכפת להם? כולנו קורעים את התחת כל יום מתוך ידיעה שבמקרה הטוב, אם נחסוך שקל לשקל, אולי נצליח לקנות מכונית יד שלישית שבקושי עולה את הקסטל. מאיפה בדיוק אנחנו אמורים לממן דירה?". ערן ויואב סובבו את הראש אחרי בחורה שעברה בשדרה בכיוון ההפוך מהם, במכנסיים נמוכים וצמודים. יואב המשיך, "מאיפה בדיוק נביא כסף כדי לגדל ילדים יום אחד? ואנחנו עוד אמורים להיות דור ההמשך של מעמד הביניים. הכל פיקציה. אין יותר מעמד ביניים ואין נעליים".

דור שלם הרגיש ועדיין מרגיש שעבדו עלינו. גם אם נשלים את הלימודים ונעבוד קשה מאוד, אפילו עם משכנתה גדולה ועזרה מההורים, עדיין כמעט בלתי אפשרי לרכוש דירה. ויצאנו לרחובות. ודרשנו דיור בר השגה. ודיור ציבורי. וערבבנו מושגים… וקיבלנו… כלום בעצם.

טוב, דווקא התחילו כמה תכניות בנייה גרנדיוזיות של ערים שלמות בזול, אבל כפי הנראה אלה פתוחות רק לציבור החרדי. אגב, גם החרדים צריכים מקום לגור, זה בסדר, אבל זה לא פותר את הבעייה ליתר האנשים.

הקשיים בדרך לדיור

אז מסתבר שיש שלוש בעיות שלא מדברים עליהן, אשר הופכות את הדרישה לדיור במחיר סביר לבלתי אפשרית כמעט. ראשית, דיור ציבורי, שהוא דיור שהמדינה מממנת ונותנת במחיר ממש נמוך למיעוטי יכולת, תמיד ילך קודם כל לנזקקים ביותר. ככה זה עם סעד ורווחה. והדור הצעיר שיצא להפגין לא נמנה, למזלו, עם הקבוצה החלשה ביותר.

שנית, דיור בר השגה, שזה דיור שהמדינה מכריחה את היזמים למכור בזול ולממן מתוך הדיור שהם מוכרים ביוקר, פשוט ייקר עוד יותר את יתר הדירות. מה גם שהוא דורש שינוי מבני מרחיק לכת בשוק הנדל"ן, שאפילו הממשלה החזקה בימים אלה טרם הצליחה להעביר.

ושלישית, וכאן מסתתר השד שלא מדברים עליו, היא הפגיעה הצפויה בבעלי הבתים. אם נעביר מהפכה בשוק הנדל"ן ונצליח להוזיל את מחירי הבתים, הנפגעים יהיו מי שכבר יש להם בית. עכשיו, אל תדמיינו אילי נדל"ן מעשנים סיגר ממרומי הפנטהאוז וחולשים על שכונה בבעלותם. מדובר במשפחות רגילות, כמוני כמוך, ואם לא אז כנראה ההורים שלי ושלך. לרוב המשפחות בישראל, כששים אחוז, יש דירה בבעלותן, פעמים רבות בשותפות עמוקה עם בנק למשכנתאות. אם נוריד את מחירי הדיור, נפגע חזק במעמד הביניים, שהנכס הגדול ביותר שלו יאבד משוויו, ובעלי הדירות לא יוכלו לפרוע את המשכנתה ולעבור דירה. כשמחירי הבתים בארצות הברית צנחו לפתע, נפלה איתם הכלכלה כולה. הפחד מהתמוטטות דומה בישראל לא יאפשר למעצבי המדיניות לדחוף את מחירי הדירות למטה.

הפתרון: תחבורה ציבורית

אז מה עושים? הפיתרון למצוקת הדיור של מעמד הביניים מצוי בכלל במקום אחר – התחבורה הציבורית. יש בארץ דירות ובתים במחירים נמוכים, פשוט לא במרכז תל-אביב. במרחק קצר מאוד מן הערים במרכז אפשר לרכוש בתים ברבע מחיר, לפעמים אפילו הרבה פחות. רק ששם אין בדרך כלל עבודה. אבל אם הייתה תחבורה ציבורית יעילה, נוחה וזולה, לפתע אפשר היה לשקול לגור שם באמת.

בקרית-גת אפשר לקנות דירה בחצי מיליון שקל, סכום שבתל-אביב לא מספיק אפילו למחסן. המרחק בין קרית-גת לתל-אביב הוא בסך הכל חמישים קילומטר. רכבות רגילות בישראל נוסעות במהירות של 100 קמ"ש ויותר, שלא לדבר על הטכנולוגיה הקיימת בעולם שמאפשרת בקלות יחסית נסיעה במהירות כפולה של 200 קמ"ש ואף מהר יותר. פותרים את חידת החשבון הפשוטה ומקבלים שזו אמורה להיות נסיעה קצרה של פחות מחצי שעה.

ישראל היא מדינה קטנה. מאוד. זה חיסרון בהרבה מובנים, אבל דווקא בהקשר של מגורים ותחבורה זה יתרון עצום. אם רק הייתה מערכת התחבורה הציבורית יעילה, גם בין הערים, וגם בהמשך בתוך הערים, אפשר היה לגור כמעט בכל מקום בישראל ולהגיע למרכזי התעסוקה והתרבות בקלות יחסית.

אגב, עד לייעול התחבורה בתוך הערים, ובמקביל לתהליך, צריך לדחוף לשילוב טוב יותר של אופניים – על הרכבת ובדרכים העירוניות. אם במכונית שורפים כסף וצוברים שומן, הרי שעל אופניים חוסכים כסף ושורפים שומן. לצורכי יוממות, הלא היא נסיעה יומיומית לעבודה ובחזרה, רכבת טובה עם אופניים הוא השילוב המנצח מכל הבחינות.

חוסכים כסף, שורפים שומן. השילוב המנצח

חיזוק הפריפריה

ברור שזו הפשטה. בפריפרייה חסרים עדיין הרבה דברים, לא רק תחבורה טובה למקומות עם יותר מקומות עבודה. אבל הכל מתחיל ונגמר באנשים. ככל שהתחבורה תהיה זמינה יותר, יעברו לפריפריה משפחות צעירות חדשות, ואלה יביאו איתן התעוררות של מערכת החינוך והמסחר המקומי. שיפור מערך התחבורה יביא לפריחה של הפריפריה בהרבה מובנים ויכול להיות מקפצה לאיכות החיים בישראל.

בנוסף, אין זה אומר שצריך להפסיק פעולות מבורכות לשינוי מבני של שוק הנדל"ן. תוך כדי שמירה על אינטרסים סביבתיים, יש להמשיך תהליכים של זירוז הפשרת קרקעות, צמצום הבירוקרטיה ועידוד בנייה של דירות במחירים נמוכים, כדי להגביר את ההיצע.

זה לא נשמע מובן מאליו – להציע למי שדורש בית דווקא ניידות. וכן, זה יקח הרבה זמן. ואולם, כדי לענות על דרישתו של דור שלם לדיור, הפתרון המשולב חייב לכלול גם השקעה מסיבית בתחבורה הציבורית, ובראש ובראשונה ברכבת מהירה, יעילה ונקייה.

חג סוכות שמח!

ראש הממשלה אוזר אומץ ויוצא להגן על מדינת ישראל מפני איום גרעיני, אבל אל לנו לעצור מפעילותנו לפתרון הבעיות החברתיות-הכלכליות שבתוך גבולות המדינה

סיפרתי לחברתי יעל בהתלהבות אודות מסע הבחירות של עוּרוּ. אנחנו מזמינים את הציבור הרחב לבחור את הנושאים החשובים ביותר לטיפול: חינוך טוב יותר, שיפור הביטחון האישי, הורדת יוקר המחיה. אחרי הבחירות התנועה תפעל לקידום סדר יום אזרחי חדש ולשינוי המציאות בישראל. יעל נדהמה והקשתה, הרי אלה הנושאים של הקיץ שעבר, בעוד הקיץ הזה כולו בטחוני. לא שמעת שמלחמה עם אירן בפתח? פיניתם כבר את המקלט?

אל תניחו לתופי המלחמה להחריש אתכם

הקיץ שעבר? נדהמתי בחזרה. לא ידעתי שכבר פתרנו את בעיות יוקר המחייה וחוסר השוויון ושפתאום מערכות החינוך והבריאות הפכו למצויינות. ברור שלא. הקשיים עדיין בוערים ואסור לנו לשקוע בתרדמה בחזרה. הקיץ שעבר לימד אותנו לשאול שאלות. הרשנו לעצמנו לחלום על חיים טובים יותר בישראל. עכשיו, חשוב לוודא שלא יהיה זה רק גל חולף. כדי להגשים חלומות, צריך להתעורר בכל בוקר מחדש.

לא במקרה דוחפת הממשלה את השיח הציבורי בכיוון מלחמה. במהלך החודש האחרון הוטל מס הכנסה נוסף, הוחלט על העלאת המע"מ, הועלו מחירי הדלק, החשמל ואפילו הלחם, וקוזזו למעשה מעט ההישגים של ועדת טרכטנברג. כאשר הממשלה מטילה גזירות כלכליות על הרוב שלרגע הפסיק להיות דומם ומרעיפה הטבות על סקטורים צרים, היא פשוט חייבת להסיט אותנו לעסוק במשהו אחר. החשש מטילים אירניים בהחלט עושה את העבודה.

נשמע לכם מופרך? אם אתם חושבים ממש עכשיו שהגזמתי, נסו להיזכר לרגע באלימות הגואה של הפליטים האריתראים בדרום תל-אביב. רק לפני כחודשיים געשה הארץ סביב הנושא ועתה אין איש מזכיר אותו. האם משהו השתנה ברחובות? ממש לא. גם אז הועלה הנושא כדי להסיט את הדיון הציבורי למקום נוח יותר למעצבי דעת הקהל. וכמו אז, עכשיו זה הנושא האירני שמקודם לחזית.

אני מלא הערכה לראש הממשלה על תעוזתו לגונן על ישראל בפני איום גרעיני, אבל קשה להתעלם מכך שהסוגייה עולה ביתר שאת בדיוק כשמתחריו הבולטים בבחירות הקרובות מדברים על נושאים חברתיים. האין זה ברור שבדיוק כאשר המלחמה תהיה שיחת היום, יכריז ראש הממשלה על בחירות כלליות ויבקש את אמון הציבור בדגש על סוגיית הביטחון?

עם כל החשיבות של האיום האירני, אל תתנו לרעש תופי המלחמה להחריש אתכם. לא להחריש מלשון להשתיק, ולא להחריש מלשון להפריע לשמיעה. דווקא בימים אלה אנחנו חייבים להמשיך ולהשמיע את דרישתנו לתיקון מקיף במציאות החיים בישראל, וגם לפקוח אזניים ולעקוב אחרי פעילות נבחרי הציבור.

אם לא נשפר כמה דברים בתוך ישראל, אז עד אשר נשכון לבטח ובשלום, כבר אף אחד לא ירצה לגור כאן. הדרך הטובה ביותר לשיפור כרגע היא דרך התארגנות של הרוב סביב נושאים מוסכמים. תנועת עורו היא לא מפלגה ולא תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. הצטרפו היום, הצביעו על הנושאים שחשובים לכם, וביחד נשנה את המציאות בישראל. ואם חלילה תפרוץ מלחמה, לכידותנו תסייע גם בעמידה איתנה יחד.

—

פורסם במקור: אתר עורו, 13.8.2012

תומר טרבס – המחאה החברתית

ההפגנה האחרונה במוצאי שבת בכיכר המוזיאון בתל-אביב הייתה קטנה יחסית. הציבור הרחב נשאר בבית, מבולבל ואדיש. ההתעוררות המרגשת של הקיץ שעבר אמנם הביאה לשינוי תודעה חשוב – העם עדיין דורש צדק חברתי – אבל חלפה שנה ונראה שאי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת.

ובכל זאת, הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש סיבות רבות לרצות שינוי במציאות החיים בישראל. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב והגזירות החדשות ממילא מוחקות את ההישגים. לכן, המחאה החברתית לא מתה, היא פשוט עוברת לשלב הבא.

הרוב כן קובע – טור של תומר טרבס – ידיעות אחרונות – 12.8.12

השלב הבא הוא התארגנות נכונה, שתשפר את הסיכוי לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות היא גדולה מאוד, ובכל זאת קולה כמעט אינו נשמע במערכת הפוליטית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכמים. הסקטורים ובעלי ההון הגדולים משפיעים הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהם, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. אנשים שהצביעו בבחירות האחרונות למפלגות הגדולות, ומרגישים היום לא מיוצגים. אנחנו קבוצה גדולה ומשמעותית, עובדים, משלמים מסים, משרתים, אבל לא סופרים אותנו. כדי לשנות את המצב, אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אנחנו מסכימים על רוב הנושאים, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה. למעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב.

בתור התחלה, לא נוכל להתאחד בתוך מפלגה. זו דרישה קשה מדי, וממילא בתנאי השיטה הקיימים המפלגות לא מצליחות לשנות. קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה: ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת, המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב-שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוך המפלגות, ואם יהיה צורך – גם בכנסת ובממשלה, עד שנחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב כן קובע. אין הדבר אומר, חלילה, לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום, שבו דעת הרוב לא נחשבת כלל, הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי, והוא בשל לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות, צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית.

—

פורסם במקור: ידיעות אחרונות, 12.8.12 (עמוד 24).

עוד על ההתארגנות: תנועת עורו.

שש שנים חלפו מאז פורסם ספרי "ללקק את המרפק" והשבוע נראה שחלקים נוספים מן החזון שכתבתי אז במסגרת אותו "מדריך אישי לשיפור קולקטיבי" מתערבבים במציאות חיי. לא הכל ורוד, אבל יש גם חדשות טובות, ובסך הכל אני שמח ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים חלומות. פוסט אישי במיוחד

שינוי התודעה

בקיץ שעבר הייתה זו המחאה החברתית. אחת הסצינות הראשונות בספר מתארת שני חברים הולכים יחד בשדרות רוטשילד בתל אביב מכל המקומות ומדברים ביניהם על אבדן מעמד הביניים ועל כך שלעולם לא יוכלו לקנות שם דירה. כבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים איך הספר (כמעט) חזה את המחאה החברתית. בסוף הסתבר שרבים מאיתנו היו שותפים לאותה תחושת התסכול.

והנה, בחלוף כמה שנים והפגנות, נראה שהציבור הישראלי למד לשאול שאלות. פעם קראו לנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. משהו בתודעה השתנה.

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מודל ירושלים וחברים שעוזבים את ישראל

באותו קיץ קיבלתי הצעה למשרת היי-טק נוצצת בעמק הסיליקון בקליפורניה. אחרי התלבטות, בסוף לא נסעתי לאמריקה, בחרתי לדבוק בישראל בתור הבית שלי והחלטתי להקדיש את זמני לתיקון בית (כתבתי על זה כאן: למה לא נסעתי לאמריקה).

אבל בשנה שחלפה מאז צפיתי בצער בחברים שעוזבים את ישראל. כתבתי בספר על "מודל ירושלים", לפיו כאשר המצב נהיה קשה, הראשונים לעזוב הם אלה שמסוגלים לשלם מסים. ואחרי שהם עוזבים, המצב נהיה קשה אפילו יותר. ירושלים עברה תהליך כזה וחששתי שהוא יתרחב לכל ישראל.

והנה, במהלך השנה החולפת, מתוך שמונה המשפחות שגרות בשורת הבתים שלנו במושב, שלוש עזבו לארצות הברית. זה המון! אחד השכנים הגיע לביקור וסיפר שבלוס-אנג'לס לבדה גרים 250,000 ישראלים. לא יהודים-אמריקאים, אלא ישראלים של ממש. וכמעט כולם מקרב המגזר ההולך ומצטמצם של משלמי המסים. נראה שהגיעה העת להתבסס על שינוי התודעה ולהתחיל לפעול, בטרם יהיה מאוחר מדי.

מתעוררים – השקת תנועת עוּרוּ

והשבוע – סוף סוף חדשות טובות! בשעתו, הצעתי בספר ראשית של חזון. מי שרוצה שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, צריך להתגבר על הנושאים שמפלגים אותנו ולהתלכד סביב נושאים מוסכמים. חינוך טוב יותר, עידוד תעסוקה, שוויון, איכות סביבה – הצעתי לערוך תיקון בית לישראל. אם נמשיך להתפלג סביב היחס למדינות השכנות בלי להסתכל פנימה, טענתי, אז עד שלמדינה יהיו גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

שני דברים חסרו לי נואשות: טכנולוגיה וכסף. אפילו שמהדורת הספר נמכרה, טרום תקופת הרשת החברתית היה קשה להגיע לקהל הרחב. אולי כסף היה עוזר, אבל לא היה לי. אז התהליך לקח זמן ארוך מן המתוכנן, אבל מבחינתי הוא הבשיל והתקדם.

והנה, כבר מחר – תנועת עוּרוּ יוצאת לדרך

דרך חבר משותף שקרא את הספר זכיתי להכיר חבורה של אנשים נפלאים, שעמלו על הקמת תנועה באותה רוח בדיוק. רוני דואק, מריוס נכט, יואב בן דרור, חגית בכר, איל מלמד, ועוד רבים וטובים הקימו תנועה מרשימה ואף הגדילו לעשות וגייסו ממשאביהם תקציב להתנעת הפעילות ונתנו לי הזדמנות לפעול יחד איתם. עכשיו, בתור מנכ"ל התנועה, מגובה בפורום מייסדים רחב, מגוון ומרשים, שכינסנו מרחבי הארץ, וכחלק מצוות מקצועי של אנשים מעולים, אני גאה לקחת חלק בהשקת הפעילות.

עורו היא התנועה החברתית לייצוג הרוב בישראל. היא אינה מפלגה ואינה תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. בכל החלטה חשובה בישראל, עורו תשמיע את קולו של הרוב חזק וברור. כדי לעורר ולרתום את הישראלים לחבור יחד, התנועה מכריזה הקיץ על מסע בחירות. אבל הפעם, לא בחירות במפלגות שיאכזבו כרגיל, אלא בחירות על הנושאים שחשובים לנו באמת.

למי הצבעתם? נו, ואתם מרוצים?

אני מזמין אתכם לבקר באתר של התנועה ולקרוא עוד על עורו, על פורום המייסדים, על הצוות ועל הבחירות: עוּרוּ.

כמו תמיד, אשמח מאוד לקבל תגובות, הצעות לשיפור והערות – מוזמנים ליצור קשר כאן: תומר טרבס.

אגב, ממש הערב כתב לי חבר שהוא ומשפחתו חוזרים לארץ אחרי 5 שנים בארצות הברית. אולי המציאות מתחילה להשתנות. יש תקווה.

—

מקור התמונה: סרטון הבחירות של עוּרוּ.

צילום: אסף שפיר.

פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק.

פורסם במקור באתר הארץ, 18.7.2012

החבירה של קדימה והליכוד לקואליציה הרחבה, בניגוד גמור להלך הרוחות בקרב המצביעים שלהן, ועכשיו הפיצול מחדש על רקע מאבקי כוח ולא אידאולוגיה, מזכירים עד כמה מנותקים הנבחרים מהציבור. מנהיגי שתי המפלגות הגדולות בישראל שוקלים בעיקר את מאזן הכוחות מול מפלגות לשון המאזניים אחרי הבחירות הבאות, ומתעלמים מרצון הרוב בישראל.

את מי הם מייצגים? תומר טרבס, הארץ 18.7.12

לא באמת היינו צריכים את ריקוד הקדימה-אחורה הפוליטי, כדי להבין שבמצב הקיים, המפלגות בישראל לא מסוגלות לייצג את דעת הרוב. נתניהו, מופז, ליברמן ויחימוביץ' מסתכלים לנו בעיניים, מדברים על שוויון ועל צדק חברתי, אבל חושבים ופועלים לצליליו של חליל אחר. גם בקואליציה הבאה שלהם הם יהיו תלויים באינטרסים צרים ולא יעבדו בשבילנו. לפני כל החלטה, יעמדו נציגי הציבור תחת לחץ של לוביסטים בשם בעלי ההון ותחת השפעה מכרעת של מפלגות וארגונים סקטוריאליים. אף אחד לא יזכיר להם בשליחות מי הם נבחרו, ולמרבה הצער, הם באמת ישכחו. אנחנו, המצביעים של המפלגות הגדולות, איבדנו את קולנו הפוליטי.

פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. יצאנו להפגנה בקיץ, לחצנו כמה פעמים לייק בפייסבוק, והתחלנו לשאול שאלות. עכשיו, תחושת הבטן כבר מזמן אינה שקטה, בטח לא דוממת. פעם התגאנו להיות הנושאים בנטל, אבל הפכו לנו את זה לשם גנאי. הסתכלנו סביב וגילינו שמי שמשרת בצבא ובמילואים, יוצא פראייר מול המשתמטים. פעם אפילו הגדרנו את עצמנו לפי היחס לפלסטינים, אבל זה התנפץ לנו בפרצוף. מימין ומשמאל אנחנו יודעים שאם לא נתקן את המדינה, אז עד שכבר יהיו פה גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

פעם חשבנו שהצבעה בבחירות מייצגת אותנו, אבל התפכחנו. התרגילים הפוליטיים האחרונים הוכיחו שוב שהמפלגות נלחמות ביניהן על כסאות ולא על עקרונות, ובין הלוביסטים וקבוצות האינטרסים, אותנו פשוט לא סופרים.

אבל נשארנו אנחנו. נשארנו אנחנו בזמן שמנסים לתאר אותנו מחדש: הבלתי מחוברים, הלא מזוהים, המרכז החסר, חסרי הייצוג. באמת תודה. זה מחזק את הידיעה שאנחנו אכן קבוצה, אבל מדגיש דווקא את השלילי או הנעדר.

נשארנו אנחנו, הישראלים. לא חדשים ולא ישנים. אנשים שרואים בישראל את הבית, אבל חושבים שצריך לתקן בו כמה דברים. מקווים שגם ילדינו יבחרו בו יום אחד כבית. רוצים שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו. יש לנו הרבה משותף. רובנו מסכימים על רוב הדברים. נשארנו אנחנו, עם מנה גדושה של ציניות, אבל לא איבדנו תקווה. אנחנו לא לבד, זה ברור. אנחנו הקבוצה הגדולה ביותר בישראל. אנחנו עדיין נושאים בכל נטל אפשרי כמעט, ואנחנו אלה שאמורים גם לבנות את המדינה הלאה. נשארנו אנחנו, מוכנים לקחת אחריות, אבל מאסנו בהבטחות ריקות של מפלגות ובהפגנות לשם הפגנות. אנחנו רוצים לעשות באמת. ביחד. בצורה מאורגנת ומתמשכת לשנות את המציאות.

אז איך בעצם קוראים לנו? מה אכפת. בואו נקרא אנחנו לעצמנו. לא נחכה לעוד תרגיל פוליטי. נקרא לעצמנו להתעורר, נקרא לעצמנו להתאחד סביב המשותף, ונעניק לעצמנו שם על פי מה שנעשה. נמשיך לעבוד ולשלם מסים, נמשיך למלא את חובותינו ולתבוע את זכויותינו, נשתתף בבחירות ונעמוד על קיום דעתו של הרוב, נשמור על זכויות המיעוט, נדבוק במדינת ישראל כבית. למול הזלזול הפוליטי במה שחשוב לנו, לא נסכים להתייאש. הגיעה העת לקחת את גורלנו בידיים. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.

בלי קשר לתאריך שייבחרו נתניהו ומופז לבחירות הבאות, אנחנו חייבים לכוון את המפלגות הגדולות לפעול בשם ציבור הבוחרים שלהן. בחודשים הקרובים נישא יחד בנטל נוסף ונשיק תנועה חברתית שתחזיר לנו את קולנו. נתלכד סביב נושאים מוסכמים, בלי הבדלי ימין ושמאל ישנים, וניצור כוחות משימה חוצי-מגזרים למען צדק חברתי ואזרחי. נרתום את היוזמה של ההיי-טק עם החמלה של המגזר השלישי וחוכמת ההמונים של הרשת לכדי תנועה יעילה שתביא שינוי אמיתי. אנחנו עדיין הרוב, אבל המפלגות הגדולות שאנו בוחרים זקוקות לגוף אזרחי שיכוון אותן ויפקח על פעילות נציגי הציבור, כדי שלא ישכחו את מי הם מייצגים. ביחד, נגיע להסכמה לגבי סדר היום האזרחי החדש, ותוך שיתוף פעולה עם ארגונים ואנשי מקצוע, נפעיל לחץ מתמשך על גורמי קבלת ההחלטות. בשטח, ברשת, בתוך המפלגות, בכנסת, ובכל אמצעי, נפעל בהתמדה עד לשינוי המציאות בישראל.

——

תומר טרבס הוא מנכ"ל תנועת עוּרוּ

פורסם במקור באתר הארץ (כאן מובא הטקסט המלא, לפני עריכה)

ההתעוררות המרגשת של אזרחי ישראל בקיץ שעבר הביאה לשינוי תודעה חשוב. העם דורש צדק חברתי. אבל חלפה שנה. אי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת. ואכן, ההפגנות החדשות התקשו לייצר אהדה ציבורית רחבה כמו בשנה שעברה. בקרב המארגנים נערכים קרבות אגו מרים. ההכחשה המתמשכת לגבי ההתחברות הברורה למפלגות לא מוסיפה חן. והרושם שנוצר בשבוע שעבר, של אלימות גואה וחציית קווים אדומים, חיזק את התחושה שקיים נתק בין המפגינים לציבור הרחב.

אבל הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש לנו סיבות רבות לרצות שינוי ולציבור בישראל מגיעה מדינה טובה יותר. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב. ולכן, המחאה החברתית לא מתה. היא פשוט עוברת לשלב הבא. בוגרת יותר, עקבית, ועם סיכוי טוב להצליח.

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

הפגנות הן כלי להבעת דעה. כלי חשוב, אבל בהחלט לא היחיד במאבק דמוקרטי. ובכל מקרה, הן מסתיימות בהשמעת הדעה ולעתים בסיקור עיתונאי. מכאן ועד ליצירת שינוי אמיתי הדרך ארוכה. בהמשך הדרך מתקבלות החלטות בכנסת ובממשלה, אך אפילו אלה אינן היעד הסופי, שכן צריך גם לעקוב אחרי הביצוע, ללמוד ולשפר. בקיץ שעבר חווינו הפגנות משלהבות, אבל אסור להתאהב בהן כשלעצמן.

השלב הבא הוא התארגנות. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות בישראל היא גדולה מאוד ובכל זאת, קולה כמעט ואינו נשמע במערכת הפוליטית הישראלית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכים. החרדים, המתיישבים ביהודה ושומרון, וכן, גם בעלי ההון הגדולים, משפיעים על קבלת ההחלטות במדינה הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהקבוצות הקטנות משהו, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. קבוצה רחבה שמסכימה למעשה על חשיבות כינונו של סדר יום אזרחי חדש, ושרוצה לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. אך אנחנו צריכים להתגבש ככאלה. אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה, ולמעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב לנצח.

כחלק משלב ההתארגנות, קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה. ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

או אז, כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות, אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוככי המפלגות, ואם יהיה צורך גם בכנסת ובממשלה, עד אשר נחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב קובע. אין הדבר אומר חלילה לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום שבו המיעוט כופה את דעתו על הרוב הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי והוא בשל היום לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות, ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית. בשבוע שעבר ראינו עלייה מדאיגה ברמת האלימות בהפגנות, הן מצד אחדים מהמפגינים שהשחיתו רכוש והן מצד המשטרה שדומה שהגיבה בצורה מוגזמת. אמנם הפגנות דומות ברחבי העולם היו אלימות הרבה יותר, אבל מוטב לנו שלא לגלוש במדרון האלימות החלקלק ולעצור אותה מבעוד מועד. לכן, עלינו לצאת כנגד כל גילוי של אלימות. בכל אופן, הציבור הרחב עובר לשלב הבא.

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אנחנו מתארגנים כדי לבטל את אגרת הטלוויזיה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי. תהיה זו הוכחה לכוחו של הרוב, כאשר הוא מאורגן.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אני מרגיש את זה מחדש בכל פעם שמגיע מכתב מאגף הגבייה. בשבוע שעבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים כי צריך לבטל את אגרת הטלוויזיה מיד. הצעתי להחליף את גביית האגרה בסעיף רב שנתי בתקציב המדינה ולהעביר את עובדי אגף הגבייה לעבוד ברשות המיסים. אין למהלך שכזה מתנגדים כמעט, הוא יחסוך הרבה כסף למדינה, ויוסיף המון לאושר שלנו.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – הישראלים

יש לנו רוב

התגובות הפתיעו אותי. ידעתי שאני לא לבד בתחושותיי נגד גביית האגרה, אבל לא הערכתי עד כמה. התמונה שהעלתי לפייסבוק קיבלה אלפים של שיתופים במעגלים חברתיים רחבים מאוד. אנשים מכל רחבי הארץ עודדו אותי במהלך. מסתבר שיש קבוצה גדולה מאוד של תומכים. אני אפילו מעיז לומר – יש לנו רוב.

יש לנו כוח

בדמוקרטיה הרוב אמור לקבוע. מבלי לפגוע בזכויות המיעוט, הרוב אמור להוביל את הנעשה בישראל. אם יש לנו רוב, אמור להיות לנו גם כוח. ביחד. לכן, אני מציע לנו להתארגן ולבטל יחד את אגרת הטלוויזיה.

לבטל את האגרה – זה הצעד הראשון

אני ממש לא אוהב את אגרת הטלוויזיה. אבל ברור לי שיש דברים דחופים יותר וחשובים בהרבה שדורשים תיקון בישראל. ובכל זאת, ביטול האגרה יכול להיות צעד ראשון וחשוב. צעד ראשון בהתארגנות אזרחית שיוכיח שאסור לאבד תקווה. אנחנו יכולים לשנות דברים, ביחד, אם רק נפסיק לשתוק ונתחיל לפעול.

איך אפשר לעזור?

כדי לתמוך בהתארגנות, אפשר להתחיל בצעדים הבאים:

1. לחצו לייק בעמוד הפייסבוק:

http://www.facebook.com/haisraelimorg

2. אין פייסבוק? הפיצו הלאה את העמוד הזה (שאתם קוראים עכשיו) באמצעות המייל (יש כפתור למטה).

3. בעמוד הפייסבוק, הפיצו הלאה את התמונות והזמינו חברים להצטרף.

4. הירשמו לרשימת התפוצה:

הרשמה לעדכונים

הצעד הבא

ברגע שנצבור תומכים ונתארגן, נעבור לשלב ניסוח הצעת החוק והגשתו בסיוע חברי כנסת. אחר כך, יתחיל שלב הפעלת הלחץ. לא נפסיק עד שנצליח. מי שעוקב יודע שאני חלק מצוות ההקמה של תנועת עוּרוּ ואני בטוח שנוכל להצטרף ולהיעזר במנגנון של התנועה. יהיה מעניין.

נו, קראתם עד כאן… לפחות הירשמו לקבלת עדכונים: הרשמה לעדכונים.

יש לבטל את אגרת הטלוויזיה באופן מיידי. אין ספק שיש לדרישה זו רוב בקרב הציבור וגם בכנסת. אם הדמוקרטיה בישראל עדיין מתפקדת, האגרה אמורה להיות מבוטלת. מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?

זיכרון מתוק של אגרת הטלוויזיה

דמיינו לרגע את הפעם האחרונה שהגיע אליכם מכתב דרישת התשלום מרשות השידור. המממ… זיכרון מתוק, אני בטוח. האם לא התחשק לכם לקרוע את תלוש התשלום ולהשליך לפח האשפה? אם כן, אני מזמין אתכם להקדיש חמש דקות לנושא כדי לגלות שאפשר לעשות זאת.

אגרת הטלוויזיה היא מעין מס מיושן בגובה 369 שקלים בשנה לכל משפחה, אשר גבייתו מממנת את מרבית תקציב רשות השידור. יש כמעט ורק ומתנגדים לגביית האגרה והטיעונים לזכותה מתגמדים למול הטיעונים כנגדה. אם לא מתחשק לכם לקרוא הלאה, חשבו רק על השאלה הבאה – האם יש רוב בציבור לביטול האגרה? התשובה היא כן, אבל זה לא קורה. המשך גביית האגרה היא סממן לבעייתיות בדמוקרטיה שלנו – הרוב לא קובע.

אבל אפשר לבטל את גביית האגרה. צריך להפסיק לשתוק, ללמוד להתארגן סביב נושאים מוסכמים ולפעול לטובת שינוי. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו והגיע הזמן שניקח אחריות. זה נכון לגבי ביטול אגרת הטלוויזיה. וזה נכון לגבי הרבה נושאים אחרים שדורשים תיקון בישראל.

לבטל את אגרת הטלוויזיה. מי בעד?

רוצים לבטל את האגרה?

עוד בטרם תמשיכו לקרוא, הירשמו כבר עכשיו לקבלת עדכונים: לחצו כאן להרשמה.

אגרת הטלוויזיה – למה זה טוב?

הטענה הבודדת כמעט לזכות האגרה היא שגבייתה בנפרד מבטיחה את עצמאות רשות השידור. זו טענה חלשה מאוד. מצד אחד, רשות השידור גם כך נתונה ללחצים פוליטיים דרך מערכת המינויים. מצד שני, המדינה מממנת ישירות לא מעט גופים שנותרים עצמאיים בכל זאת, כמו בתי המשפט, מבקר המדינה ואפילו גלי צה"ל.

בכל מקרה, בבואנו לבטל את האגרה ולמצוא מקור תקציבי חליפי, ניתן להבטיח את עצמאות הרשות באמצעות קביעת מקור מימון בלתי תלוי, כמו תקציב רב שנתי בתוך תקציב המדינה. מעבר לטענה החלשה אך חיובית בדבר עצמאות הרשות, יש לאגרת הטלוויזיה כמעט ורק היבטים שליליים.

הפתרון – ביטול גביית האגרה והחלפתה בתקציב רב שנתי בלתי תלוי

עוד לפני שנצלול לתוך הבעיות, אקדים ואציע פיתרון פשוט: ביטול גביית האגרה בתור מס נפרד, מבלי לשנות כרגע דבר בתקציב רשות השידור. השידור הציבורי צריך להיות ממומן מתוך תקציב המדינה, כמו כל שירות ציבורי, ומוטב עם תקציב רב שנתי כדי להפחית את התלות בממשלה כאמור. בקיצור, יש לבטל את גביית אגרת הטלוויזיה באופן מיידי ולהחליפה בסעיף בתקציב המדינה.

אז, כאשר תקציב רשות השידור יעמוד מול דרישות אחרות בתקציב, כמו חינוך או ביטחון, ייווצר הלחץ הדרוש כדי להשלים את הרפורמה לשיפור היעילות של רשות השידור ולניצול טוב יותר של הכסף. לשם השוואה, הערוצים המסחריים מפיקים הרבה יותר מתקציבים דומים, ומקורות יודעי דבר בתעשייה מספרים על בזבוז נורא בתוככי רשות השידור, הרחק מעין המצלמה. כלומר, העברת מקור התקציב של רשות השידור לתוך תקציב המדינה תדחף את הממשלה להשלים את תהליך ההתייעלות הנחוץ כל כך.

ביטול אגרת הטלוויזיה – למה זה טוב?

אגרת הטלוויזיה היא בעצם מס גולגולת, המוטל על משפחות מבלי לבדוק את רמת הכנסתן, כך שביטולה ייטיב הרבה יותר עם השכבות החלשות (שנוטות לצרוך את רוב הכנסתן). אפילו אם נמשיך לגבות את מלוא גובה האגרה דרך מערכת מס ההכנסה, תהפוך האגרה ממס רגרסיבי הפוגע בחלשים למס פרוגרסיבי. ביטול האגרה יהווה הטבה מיידית למעמד הבינוני-נמוך, שכן משלם אגרה אך נמצא ברף מס הכנסה נמוך יחסית. הוא לא ישפיע באופן ישיר על משפחות חלשות במיוחד, הפטורות מן האגרה, ועל משפחות חזקות במיוחד, אשר כנראה תשלימנה את אבדן ההכנסות מהאגרה דרך מס ההכנסה. כפי הנראה, מהלך ביטול האגרה ישפר גם את השוויון בנטל בין הסקטורים השונים, שכן גביית האגרה אינה אחידה ברחבי הארץ.

יתרון נוסף של ביטול האגרה הוא סגירת אגף הגבייה של רשות השידור והסתמכות על גביית המיסים הרגילה. החיסכון המיידי למדינה הוא בגובה עלויות הגבייה, שאפשר להעריכן בכ-30 מיליון שקל, סכום שכבר מצדיק את ההחלטה בפני עצמו.

היתרון הגדול ביותר בביטול האגרה הוא הפסקת אי הנעימות במפגש המיותר עם אגף הגבייה של רשות השידור. דמיינו שוב את הרגע בו מגיע המכתב מאגף הגבייה. דמיינו את המכתב האדום ואחריו את המעקלים או אזהרות העיקול. עכשיו הכפילו את התחושה הרעה במאות אלפי משפחות. וזה מיותר לגמרי. אנחנו גם ככה משלמים מיסים ואין צורך בגבייה הנפרדת. קשה לאמוד בכסף את היתרון הזה אבל הפטור מתהליכי הגבייה שמעיקים על כלל אזרחי ישראל יעלה את רמת האושר, וזה לא מעט.

מכתב אגרת הטלוויזיה. רוצים לקרוע אותו?

השידור הציבורי חשוב ולא קשור לדיון

טענות רבות מושמעות כנגד האגרה בקשר עם האיכות הנמוכה של שידורי הערוץ הראשון ומיעוט הפקות המקור בניגוד לחוק. יש בטענות אלה אמת כנראה, אבל לא צריך לערב אותן בדיון אודות האגרה עצמה. חשוב לשפר את איכות השידור הציבורי ולהוסיף הפקות מקור בכל מקרה, וחשוב גם לבטל את האגרה – כל אחד מהצעדים באופן בלתי תלוי.

טענות אחרות מועלות על ידי מי שלא צופה כלל בשידורי הערוץ הראשון, אך גם אלה לא הכרחיות לדיון. חשיבותו של שידור ציבורי עצמאי מחייבת מימון מתקציב המדינה. אין מדובר בדמי שירות שנגבים לפי צפייה, אלא בהוצאה ציבורית חשובה.

למה זה לא קורה?

אם כך, למה בעצם לא מבטלים את אגרת הטלוויזיה? הצעות חוק ברוח זו הוגשו מספר פעמים על ידי חברי כנסת ממפלגות שונות, חלקם חברים בקואליציה הנוכחית, כולל יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. האם יתכן שחברי כנסת אחרים לא תומכים בהצעה מחשש שעיתונאי רשות השידור יתנקמו בהם? אין זה סביר, גם בשל המקצוענות שלהם, וגם בשל העובדה שההצעה אינה פוגעת כלל בתקציב רשות השידור. הנפגעים היחידים מן המהלך יהיו עובדי אגף הגבייה של רשות השידור, אך אפשר יהיה לעשות מאמץ לקלוט אותם ברשות המיסים, אשר ממילא אמורה להרחיב את שורותיה.

כפי הנראה, אגרת הטלוויזיה אינה מבוטלת בשל סחבת – מחכים כבר שנים לרפורמה ברשות השידור – וכן בשל החשש כי לא יימצא מקור תקציבי אחר. באשר לסחבת, אין תלות אמיתית בין ביצוע הרפורמה ובין ביטול האגרה. ובכל הנוגע למקור תקציבי אחר – זה תפקידה של הממשלה, לשקול רכיבים שונים בתקציב ולהקצות לפי סדר עדיפויות. מי כמו הממשלה הנוכחית, בגיבוי קואליציה רחבה במיוחד, מתאים לביצוע המהלך.

מה אפשר לעשות כדי שהאגרה תבוטל?

כדי לבטל את אגרת הטלוויזיה צריך קודם כל להפסיק לשתוק. אתם תומכים במהלך? תגידו את זה. בשיחות סלון, במכתב למערכת, בפייסבוק, בפנייה לחבר כנסת שאתם מעריכים. השלב השני הוא להתארגן. במקום הרבה קריאות בודדות, נתאגד סביב הנושא כך שקולנו יישמע חזק וברור יותר. ובסופו של דבר, לקחת אחריות ולהוציא סדרה של פעולות שיביאו לשינוי המצב. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.

בימים אלה מוקמת תנועת עוּרוּ – התנועה החברתית לייצוג הרוב האזרחי, אשר תאפשר לעשות בדיוק את זה. להפסיק לשתוק, להתארגן סביב נושאים מוסכמים ולפעול לשינוי ושיפור המצב בישראל. באמצעות עוּרוּ נדחוף לדמוקרטיה חדשה שבה הרוב כן קובע. ביחד נוכל לעשות המון, וכן, גם לבטל את אגרת הטלוויזיה. מי בעד?

נחשו מי כבר פטור מתשלום האגרה

לסיכום, צריך לבטל את אגרת הטלוויזיה מיד. גביית האגרה אינה נחוצה, פוגעת יותר בחלשים, ובעיקר – מעיקה עלינו מאוד. הגיעה העת לעשות מעשה. ובכל זאת, אם קראתם עד כאן ועדיין נחוצה לכם זריקת עידוד כדי לקום ולפעול, נחשו מי כבר פטור מתשלום האגרה… נכון, עובדי רשות השידור. מרגיז. למה בעצם הם פטורים? לא ברור. אולי כדי לספק לנו תמריץ נוסף לפעול נגד גביית האגרה.

רוצים לבטל את אגרת הטלוויזיה? המליצו בבקשה לחברים לקרוא (למשל דרך כפתור הפייסבוק כאן למטה) ואל תשכחו להירשם לתנועת עורו כאן: uru.org.il.

רוצים לבטל את האגרה?

לסיום, אם השתכנעתם, הירשמו כבר עכשיו לקבלת עדכונים: לחצו כאן להרשמה.

תמונות, רשמים ומסקנות מההפגנה הראשונה – ולא האחרונה – של מחאת קיץ 2012

עם צאת השבת, בערב של ה-12 במאי 2012, זרמו לכיכר רבין בתל-אביב מאות בני אדם בקריאה להחזיר את המדינה לאזרחים. פחות או יותר. הקריאה לא הייתה אחידה, ויכוח נוקב סביב האופי הפוליטי וההנהגה של המחאה העכיר במעט את האווירה, ועדיין – ההתרגשות הייתה באוויר. אזרחי ישראל מתעוררים לקיץ חדש ומפסיקים לשתוק. עם התפזרות ההפגנה, מוצעים כאן שלושה רעיונות לשיפור ושורה תחתונה של תקווה.

סיסמאות לא ברורות בהפגנה הראשונה של קיץ 2012

מה בדיוק אנחנו דורשים?

המסר של ההפגנה לא היה אחיד, בלשון המעטה. לנצח את השיטה, להחזיר את המדינה לעם, להפיץ אהבה, צדק חברתי, להפיל את הממשלה, להתחבר למחאה הגלובלית כנגד הון ושלטון, לשבור את המונופולים, מדינת רווחה. השיר "שירת הסטיקר" שכתב דוד גרוסמן ללהקת הדג נחש הזדמזם מחדש. אם נציג הממשלה היה מגיע להאזין לקול העם, הוא היה מדווח כי העם דורש חדק צרפתי. כדי להביא לשינוי אמיתי, צריך להתגבש סביב דרישות ברורות יותר. זה תהליך והוא יגיע.

המחאה היא לא פוליטית. או שכן

לקראת תחילת התכנית האמנותית קראה אחת המארגנות במערכת הכריזה: "זו הפגנה אזרחית, לא פוליטית. נא להוריד שלטים של מפלגות". רוב השלטים הגדולים בהפגנה היו מטעם מפלגות שמאל, בעיקר חד"ש, מרצ, איתן כבל שרץ בבחירות להסתדרות. היו לה כוונות טובות. צריך באמת להסיר גורמים מפצלים ולהתאחד. עודף הכרזות מטעם מפלגות השמאל מרחיק ציבור רחב מפעילות המחאה וחבל.

אבל המינוח שגוי. ההפגנה דווקא כן פוליטית. דרוש כוח פוליטי כדי להביא לשינוי בסדרי העדיפויות. היא התכוונה שההפגנה אינה מפלגתית. מפלגה, מלשון פילוג, יוצרת חיץ בין אנשים סביב הנושאים שאינם בהסכמה רחבה, כמו גבולות המדינה והיחס למדינות השכנות. אבל המחאה היא פוליטית מאוד. עם הזמן, ייבנה כוח פוליטי חוצה מפלגות סביב הסכמה אזרחית, אשר ישפיע על המפלגות הקיימות ואולי אף ישתלב בתוכן.

מי מנהיג את המחאה?

מארגני ההפגנה עשו מאמץ שלא להעמיד הנהגה. תכנית ההפגנה קבעה כי לא תהיה במה. כל הנאומים נכתבו מראש על ידי המארגנים והכוונה הייתה להקריאם מגובה הציבור על ידי דוברים רבים. הכל כדי לא להבליט אחדים מעל אחרים. הרעיון יפה, אבל זה לא הצליח. במה מאולתרת נוצרה באיזור מוגבה, היא גודרה, הוארה, צולמה והוקרנה על המסכים, ופרצופיהם של נושאי הדברים נראו ברחבי הכיכר, אך בלי לציין את שמם. זו לא הייתה התכנית, אבל זה טוב מאוד. מכל עבר נשמעו שאלות: מי דיבר עכשיו? מי זו? מחאה דורשת הנהגה. נכון, מנהיגי מחאת הקיץ שעבר התפצלו ביניהם וגרמו לפעילים רבים לסלידה. אבל אין זה אומר שהנהגה היא פסולה מעיקרה. כנראה שעדיין לא נמצאו המנהיגים הנכונים, שיוכלו לאחד את השורות, אבל מי יודע, אולי הם היו הערב על הבמה המאולתרת.

יש תקווה

בשורה התחתונה, יש מה לשפר: מסרים אחידים יותר, בניית כוח פוליטי, גיבוש הנהגה מאחדת, אבל עצם יציאתם של אלפי אנשים לרחובות היא חשובה ומעודדת וקריאתם לתיקון מעוררת השראה. הייתה זו הפגנה ראשונה לקיץ 2012, אבל היא בהחלט לא האחרונה. ימים יגידו אם פעילות המחאה תדחוף את הממשלה לביצוע או אולי תשפיע על תוצאות מערכת הבחירות הבאה. אני אופטימי.

מי מנהיג את המחאה החברתית?

במקביל לקולות הקוראים לחידוש המחאה החברתית ולפני תקופת הבחירות, התקיים השבוע בשקט-בשקט כנס של "עורו", תנועה חדשה, על-מפלגתית, שבין מייסדיה נמנים האמנים יעל אבקסיס ומיכה שטרית ואנשי העסקים רוני דואק, מריוס נכט ודוד פתאל. אנחנו היינו שם

כתב: יוסי פנטילט

פורסם: זמן תל אביב, 4.5.2012

כנס התעוררות - מפגש הקמה של תנועת עורו - מתוך זמן תל אביב

ריח הבחירות כבר באוויר ומילים כמו "שינוי בסדר העדיפויות", "שוויון בנטל" ו"מעמד הביניים" נזרקות בתדירות הולכת וגדלה. ובין מסיבות עיתונאים וכנסים מתוקשרים של מפלגות שבהקמה ומלפגות קיימות או מתפרקות, נערך ביום שלישי השבוע בשקט-בשקט כנס של "עורו", תנועה חברתית-פוליטית חדשה, על-מפלגתית, ששואפת להביא לשינוי חברתי ארוך טווח בישראל.

האירוע התקיים בקומה השנייה של בניין תעשייתי אפור במרכז תל אביב, וצוות ההיגוי של התנועה הדגיש כי לא מדובר בכנס השקה או כנס יסוד של התנועה, שיתקיימו בקרוב. עם מייסדי התנועה נמנים בני הזוג השחקנית יעל אבקסיס ואיש העסקים רוני דואק וכן ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר אלוף משנה במיל' עומר בר-לב, בנו של הרמטכ"ל חיים בר-לב, המוזיקאי מיכה שטרית, הכוראוגרף אוהד נהרין, השחקן נורמן  עיסא, כוכב "עבודה ערבית", דוד פתאל, בעליה של רשת מלונות פתאל, מריוס נכט, ממייסדי חברת "צ'ק פוינט", עו"ד חנינא ברנדס, הפעילים החברתיית יצחק (ג'קי) אדרי, משה קריף ואופיר יחזקאלי והרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק. שני מייסדים נוספים, יואב בן דרור ואיל מלמד, הם בין הוגי הקמפיין הפוליטי של יאיר לפיד. באירוע נכחו גם השרה לשעבר יולי תמיר, יועץ התקשורת נסים דואק ואיש התקשורת רם לנדס. "תמהיל אנושי איכותי שכזה מעולם לא התכנס והקים תנועה", אומר מנכ"ל התנועה תומר טרבס.

דיקטטורה של הסקטורים

ב"עורו" מקווים להצליח איפה שנכשלו לפניהם לא מעט תנועות חברתיות לא מפלגתיות. הם מקווים לייצג את הרוב הדומם, והדוברים אף נקבו במספר מצטרפים של שלושה מיליון כיעד. "רק אנשים בעלי חזון גדול הצליחו לממש את חזונם", אומר טרבס, איש היי-טק, בעל הבלוג "הישראלים" ומחבר הספר "ללקק את המרפק".

"מטרתנו היא לגייס 70 אחוז מהציבור ל"עורו", הכריז נכט בכנס. "רבים מהנוכחים באולם הם אנשים אמידים ומבוססים, החיים שלהם מאוד טובים. אנחנו יכולים להמשיך לנסוע לחופשות סקי ולטמון את הראש בחול בזמן שהחרב מונפת מעל ראשינו. המדינה שלנו ממשיכה בהידרדרות ערכית ומוסרית, מעמד הביניים קורס תחת הנטל ומערכת הבריאות שוקעת".

"אנחנו, הרוב השקט, הליבה של המדינה, המתגייסים לצה"ל ומלשמי המסים, נושאים את האלונקה על גבנו כבר עשרות שנים", אמר בכנס רוני דואק. "בו בזמן מתי מעט קובעים עבורנו ומחליטים בשבילנו באמצעים אנטי-דמוקרטיים. המצב הנוכחי לא יכול להימשך, ולכן אנחנו פה ולא בשביל ללכת. לא כדי לרוץ לכנסת אלא כדי לקיים דו-שיח ולהגיע להסכמות רחבות בנושאים מאוד חשובים עליהם רוב הציבור בישראל חושב אותו דבר".

"במקום דמוקרטיה, קיבנו דוקטטורה של הסקטורים", המשיך נכט. "בכנסת פורסים אותנו לפרוסות קטנות.המפלגות הקטות, לשון המאזניים, מרכזות סביבן כוח שלא מגיע להן. הן קובעות לנו את סדר היום. ההשפעה שלהן על מדיניות הממשלה היא עצומה ללא יחס לגודלה. המפלגה הכי גדולה בכנסת, עם 28 מנדטים, לא משפיעה כמעט במאומה. הרוב, שזה אנחנו, אוכלים אותה כבר שנים. מטריד אותי מה נשאיר אחרינו לילדינו. אנחנו רוצים לשנות את המצב, לייצר דמוקרטיה אמיתית בה הרוב כן קובע וקולו נשמע בצורה ישירה וכל הזמן, ומי שלא יקשיב ויפעל על פי הרוב – ייענש".

פעילות התנועה תממון באמצעות תרומות של חבריה. "מה שנהרס בהרבה מאוד שנים קשה לתקן ברגע", אומר טרבס. "לתנועה שלנו יש תקציב לחמש שנים, מה שמאפשר לנו אורך רוח. אנחנו לא מדברים במונחים של זבנג וגמרנו, אלא על תהליך. אנחנו תנועה בהתארגנות שמטרתה היא להעיר את הרוב הדומם משנתו הארוכה, לקחת בחזרה את ההנהגה ואת קבלת ההחלטות מהשוליים, מהקצוות, מאלה ששומעים אותם העי הרבה בתקשורת וקוראים אותם הכי הרבה בטוקבקים".

בין היתר שוקלים בתנועה להוציא לאור עיתון יומי. בינתיים עמל בימים אלה דור קונפורטי מצוות ההיגוי, מאנשי מחאת האוהלים ברוטשילד ודוקטור לחקר המוח בהשכלתו, על פיתוח פלטפורמה טכנולוגית חדישה, שבאמצעותה יתאפשר באתר האינטרנט של התנועה רב-שיח בין עשרות ומאות אלפי חברי התנועה.

"הטכנולוגיה שינתה כל כך הרבה ביחסים הבין-אישיים", אומר טרבס. "רק הדמוקרטיה נשארה תקועה לפני 100 שנה. אנחנו עדיין הולכים אחת לארבע שנים לשים פתק בקלפי. בחזון שלנו תהיה דמוקרטיה דינמית ומתחדשת, קשובה לציבור. אנשים שלנו עמלים כרגע על מאגר מידע עצום של פרוטוקולים מוועדות שונות בכנסת. נדרוש שקיפות ונקבע סדר יום. לא נחזור על טעויות של קודמינו ונישאר רק ברשת. כשנגיע להסכמות רחבות, נארגן לפי הצורך הפגנות בשטח".

אבל בלי ייצוג בכנסת, איך בדיוק תשנו חוקים? איך תשפיעו על החלטות שמתקבלות בכנסת בנושאים חברתיים ואחרים?

"כדי להשפיע צירפנו כמייסדים אנשים מובילים בעסקים, בתקשורת, בשיווק ובלובינג. במהות, אנחנו א-פוליטיים. המצטרפים לתנועתנו יוכלו להמשיך להיות חברים במפלגה זו או אחרת ולהחזיק בדעות ובעמדות הפוליטיות שלהם. אחנו נדאג שאלה שאינם משתייכים למפלגה יתפקדו באלפיהם למפלגות הגדולות ויצביעו בפריימריז. ככה נשפיע גם מבפנים".

צדק חברתי. מוכר?

שני נושאי ליבה – התחום המדיני-ביטחוני ונושא דת ומדינה – משאירים בתנועה מחוץ לתחום. "לא ניגע בזה", אומר טרבס, "מכיוון שאלה בדיוק נושאים שבהם יוכלו לבצע בנו 'הפרד ומשול' ולהוציא את הרלוונטיות של התנועה. נפעל כדי שכבר בבחירות הקרובות ובאלה שיבואו אחריהן אג'נדת הצדק החברתי תהיה זו שתניע את האנשים ללכת לקלפי ולהצביע. לפני הבחירות נזמין את כל ראשי המפלגות לפאנלים ונבקש מהם להצהיר כי בקטע החברתי הם מאוחדים ויפעלו על פי הסכמת הרוב. יום אחרי הבחירות נשב להם על הראש. לא נרפה עד שיישמו את הבטחותיהם לבוחר".

"בכל מערכות הבחירות בעשורים הקודמים הבוחר הצביע על פי השאלה אם יש או אין פיגועים", אמר נכט בכנס, "אבל יש מספיק נושאים חשובים אחרים מטרידים, כמו חינוך, בריאות, ביטחון אישי, משילות, בירוקרטיה, שלטון החוק, שוויון וכן הלאה. אנחנו מבקשים לבנות הסכמה רחבה ככל האפשר. אנחנו לא קופצים על עגלת הקדמת הבחירות והגינו את הרעיון להקמת התנועה לפני מחאת האוהלים".

ב"עורו" מביאים כמודלים לחיקוי את תנועת move on האמריקנית, שמנתה עשרה מיליון איש בארצות הברית ולה מניות רבות בבחירתו של אובמה לנשיא; ואת תנועת Get up האוסטרלית, שהעלתה ליוטיוב סרטון על עמלות הבנקים המוגזמות, שזכה ל-30 מיליון צפיות. "המצב הקיים בו השוליים הקיצוניים מושכים את הרוב דורש תיקון", מסכם טרבס, שוויתר על הצעה קוסמת המחברת היי-טק היושבת בעמק הסיליקון בקליפורניה כדי להשפיע חברתית בישראל. "אנחנו שלושה מיליון אנשים שמסכימים על 70 אחוזים מהנושאים. אפשר לבחור בדרך הקלה: הרוב הדומם ימשיך לגלות ייאוש, להיות אדיש, נאיבי וציני למתרחש במדינה שלו. אפשר גם אחרת. הגיע הזמן שהרוב בציבור הישראלי, זה שנושא בנטל, ייתן את הטון. אם לא נעשה מעשה היום, מחר ילדינו ירצו לרדת מהארץ ולנסוע לאמריקה".

עורו - זמן תל אביב - חלק ראשון - 4.5.12

עורו - זמן תל אביב - חלק שני - 4.5.12