ארכיון תגיות: המחאה החברתית

דיור במחיר סביר דורש ניידות

סיפור לכבוד חג סוכות: בית קבוע מול ניידות

לכבוד חג סוכות החל השבוע, חשבתי על הקשר המפתיע בין הצורך בדיור של קבע ובין הפתרון למחירי הדירות, שנמצא דווקא ביכולת לניידות גבוהה. אתם מוזמנים להצטרף אלי למחשבות ואשמח כמובן לקבל משוב. לא בטוחים עדיין? עזרו בבקשה להפיץ הלאה את הדיון, כדי שנוכל למצוא יחד את התשובה הטובה ביותר.

דורשים דיור במחיר סביר

המחאה החברתית של קיץ 2011 התחילה כאשר דפנה ליף נטעה אוהל בשדרה ונסובה סביב נושא הדיור. דפני פגעה בול במה שרבים כל כך הרגישו. גם אני. כמה שנים קודם לכן כתבתי על מצוקת הדיור מתוך שדרות רוטשילד ממש (מתוך הספר "ללקק את המרפק"):

השניים סיימו את העלייה של שינקין וצעדו בצל של שדרות רוטשילד המשופצות, נהנים מהשקט העירוני של תחילת סוף השבוע. ערן הניד את ראשו לצדדים בתנועה איטית. "אתה והחלומות שלך. אתה לא מבין שלאנשים פשוט לא אכפת יותר?" שאל בשקט, בלי צורך לדבר בקול רם מעל ההמולה של שינקין שהשאירו מאחור. יואב התעקש. "איך לא אכפת להם? כולנו קורעים את התחת כל יום מתוך ידיעה שבמקרה הטוב, אם נחסוך שקל לשקל, אולי נצליח לקנות מכונית יד שלישית שבקושי עולה את הקסטל. מאיפה בדיוק אנחנו אמורים לממן דירה?". ערן ויואב סובבו את הראש אחרי בחורה שעברה בשדרה בכיוון ההפוך מהם, במכנסיים נמוכים וצמודים. יואב המשיך, "מאיפה בדיוק נביא כסף כדי לגדל ילדים יום אחד? ואנחנו עוד אמורים להיות דור ההמשך של מעמד הביניים. הכל פיקציה. אין יותר מעמד ביניים ואין נעליים".

דור שלם הרגיש ועדיין מרגיש שעבדו עלינו. גם אם נשלים את הלימודים ונעבוד קשה מאוד, אפילו עם משכנתה גדולה ועזרה מההורים, עדיין כמעט בלתי אפשרי לרכוש דירה. ויצאנו לרחובות. ודרשנו דיור בר השגה. ודיור ציבורי. וערבבנו מושגים… וקיבלנו… כלום בעצם.

טוב, דווקא התחילו כמה תכניות בנייה גרנדיוזיות של ערים שלמות בזול, אבל כפי הנראה אלה פתוחות רק לציבור החרדי. אגב, גם החרדים צריכים מקום לגור, זה בסדר, אבל זה לא פותר את הבעייה ליתר האנשים.

הקשיים בדרך לדיור

אז מסתבר שיש שלוש בעיות שלא מדברים עליהן, אשר הופכות את הדרישה לדיור במחיר סביר לבלתי אפשרית כמעט. ראשית, דיור ציבורי, שהוא דיור שהמדינה מממנת ונותנת במחיר ממש נמוך למיעוטי יכולת, תמיד ילך קודם כל לנזקקים ביותר. ככה זה עם סעד ורווחה. והדור הצעיר שיצא להפגין לא נמנה, למזלו, עם הקבוצה החלשה ביותר.

שנית, דיור בר השגה, שזה דיור שהמדינה מכריחה את היזמים למכור בזול ולממן מתוך הדיור שהם מוכרים ביוקר, פשוט ייקר עוד יותר את יתר הדירות. מה גם שהוא דורש שינוי מבני מרחיק לכת בשוק הנדל"ן, שאפילו הממשלה החזקה בימים אלה טרם הצליחה להעביר.

ושלישית, וכאן מסתתר השד שלא מדברים עליו, היא הפגיעה הצפויה בבעלי הבתים. אם נעביר מהפכה בשוק הנדל"ן ונצליח להוזיל את מחירי הבתים, הנפגעים יהיו מי שכבר יש להם בית. עכשיו, אל תדמיינו אילי נדל"ן מעשנים סיגר ממרומי הפנטהאוז וחולשים על שכונה בבעלותם. מדובר במשפחות רגילות, כמוני כמוך, ואם לא אז כנראה ההורים שלי ושלך. לרוב המשפחות בישראל, כששים אחוז, יש דירה בבעלותן, פעמים רבות בשותפות עמוקה עם בנק למשכנתאות. אם נוריד את מחירי הדיור, נפגע חזק במעמד הביניים, שהנכס הגדול ביותר שלו יאבד משוויו, ובעלי הדירות לא יוכלו לפרוע את המשכנתה ולעבור דירה. כשמחירי הבתים בארצות הברית צנחו לפתע, נפלה איתם הכלכלה כולה. הפחד מהתמוטטות דומה בישראל לא יאפשר למעצבי המדיניות לדחוף את מחירי הדירות למטה.

הפתרון: תחבורה ציבורית

אז מה עושים? הפיתרון למצוקת הדיור של מעמד הביניים מצוי בכלל במקום אחר – התחבורה הציבורית. יש בארץ דירות ובתים במחירים נמוכים, פשוט לא במרכז תל-אביב. במרחק קצר מאוד מן הערים במרכז אפשר לרכוש בתים ברבע מחיר, לפעמים אפילו הרבה פחות. רק ששם אין בדרך כלל עבודה. אבל אם הייתה תחבורה ציבורית יעילה, נוחה וזולה, לפתע אפשר היה לשקול לגור שם באמת.

בקרית-גת אפשר לקנות דירה בחצי מיליון שקל, סכום שבתל-אביב לא מספיק אפילו למחסן. המרחק בין קרית-גת לתל-אביב הוא בסך הכל חמישים קילומטר. רכבות רגילות בישראל נוסעות במהירות של 100 קמ"ש ויותר, שלא לדבר על הטכנולוגיה הקיימת בעולם שמאפשרת בקלות יחסית נסיעה במהירות כפולה של 200 קמ"ש ואף מהר יותר. פותרים את חידת החשבון הפשוטה ומקבלים שזו אמורה להיות נסיעה קצרה של פחות מחצי שעה.

ישראל היא מדינה קטנה. מאוד. זה חיסרון בהרבה מובנים, אבל דווקא בהקשר של מגורים ותחבורה זה יתרון עצום. אם רק הייתה מערכת התחבורה הציבורית יעילה, גם בין הערים, וגם בהמשך בתוך הערים, אפשר היה לגור כמעט בכל מקום בישראל ולהגיע למרכזי התעסוקה והתרבות בקלות יחסית.

אגב, עד לייעול התחבורה בתוך הערים, ובמקביל לתהליך, צריך לדחוף לשילוב טוב יותר של אופניים – על הרכבת ובדרכים העירוניות. אם במכונית שורפים כסף וצוברים שומן, הרי שעל אופניים חוסכים כסף ושורפים שומן. לצורכי יוממות, הלא היא נסיעה יומיומית לעבודה ובחזרה, רכבת טובה עם אופניים הוא השילוב המנצח מכל הבחינות.

חוסכים כסף, שורפים שומן. השילוב המנצח

חוסכים כסף, שורפים שומן. השילוב המנצח

חיזוק הפריפריה

ברור שזו הפשטה. בפריפרייה חסרים עדיין הרבה דברים, לא רק תחבורה טובה למקומות עם יותר מקומות עבודה. אבל הכל מתחיל ונגמר באנשים. ככל שהתחבורה תהיה זמינה יותר, יעברו לפריפריה משפחות צעירות חדשות, ואלה יביאו איתן התעוררות של מערכת החינוך והמסחר המקומי. שיפור מערך התחבורה יביא לפריחה של הפריפריה בהרבה מובנים ויכול להיות מקפצה לאיכות החיים בישראל.

בנוסף, אין זה אומר שצריך להפסיק פעולות מבורכות לשינוי מבני של שוק הנדל"ן. תוך כדי שמירה על אינטרסים סביבתיים, יש להמשיך תהליכים של זירוז הפשרת קרקעות, צמצום הבירוקרטיה ועידוד בנייה של דירות במחירים נמוכים, כדי להגביר את ההיצע.

זה לא נשמע מובן מאליו – להציע למי שדורש בית דווקא ניידות. וכן, זה יקח הרבה זמן. ואולם, כדי לענות על דרישתו של דור שלם לדיור, הפתרון המשולב חייב לכלול גם השקעה מסיבית בתחבורה הציבורית, ובראש ובראשונה ברכבת מהירה, יעילה ונקייה.

חג סוכות שמח!

אל תניחו לתופי המלחמה להחריש אתכם

ראש הממשלה אוזר אומץ ויוצא להגן על מדינת ישראל מפני איום גרעיני, אבל אל לנו לעצור מפעילותנו לפתרון הבעיות החברתיות-הכלכליות שבתוך גבולות המדינה

סיפרתי לחברתי יעל בהתלהבות אודות מסע הבחירות של עוּרוּ. אנחנו מזמינים את הציבור הרחב לבחור את הנושאים החשובים ביותר לטיפול: חינוך טוב יותר, שיפור הביטחון האישי, הורדת יוקר המחיה. אחרי הבחירות התנועה תפעל לקידום סדר יום אזרחי חדש ולשינוי המציאות בישראל. יעל נדהמה והקשתה, הרי אלה הנושאים של הקיץ שעבר, בעוד הקיץ הזה כולו בטחוני. לא שמעת שמלחמה עם אירן בפתח? פיניתם כבר את המקלט?

אל תניחו לתופי המלחמה להחריש אתכם

אל תניחו לתופי המלחמה להחריש אתכם

הקיץ שעבר? נדהמתי בחזרה. לא ידעתי שכבר פתרנו את בעיות יוקר המחייה וחוסר השוויון ושפתאום מערכות החינוך והבריאות הפכו למצויינות. ברור שלא. הקשיים עדיין בוערים ואסור לנו לשקוע בתרדמה בחזרה. הקיץ שעבר לימד אותנו לשאול שאלות. הרשנו לעצמנו לחלום על חיים טובים יותר בישראל. עכשיו, חשוב לוודא שלא יהיה זה רק גל חולף. כדי להגשים חלומות, צריך להתעורר בכל בוקר מחדש.

לא במקרה דוחפת הממשלה את השיח הציבורי בכיוון מלחמה. במהלך החודש האחרון הוטל מס הכנסה נוסף, הוחלט על העלאת המע"מ, הועלו מחירי הדלק, החשמל ואפילו הלחם, וקוזזו למעשה מעט ההישגים של ועדת טרכטנברג. כאשר הממשלה מטילה גזירות כלכליות על הרוב שלרגע הפסיק להיות דומם ומרעיפה הטבות על סקטורים צרים, היא פשוט חייבת להסיט אותנו לעסוק במשהו אחר. החשש מטילים אירניים בהחלט עושה את העבודה.

נשמע לכם מופרך? אם אתם חושבים ממש עכשיו שהגזמתי, נסו להיזכר לרגע באלימות הגואה של הפליטים האריתראים בדרום תל-אביב. רק לפני כחודשיים געשה הארץ סביב הנושא ועתה אין איש מזכיר אותו. האם משהו השתנה ברחובות? ממש לא. גם אז הועלה הנושא כדי להסיט את הדיון הציבורי למקום נוח יותר למעצבי דעת הקהל. וכמו אז, עכשיו זה הנושא האירני שמקודם לחזית.

אני מלא הערכה לראש הממשלה על תעוזתו לגונן על ישראל בפני איום גרעיני, אבל קשה להתעלם מכך שהסוגייה עולה ביתר שאת בדיוק כשמתחריו הבולטים בבחירות הקרובות מדברים על נושאים חברתיים. האין זה ברור שבדיוק כאשר המלחמה תהיה שיחת היום, יכריז ראש הממשלה על בחירות כלליות ויבקש את אמון הציבור בדגש על סוגיית הביטחון?

עם כל החשיבות של האיום האירני, אל תתנו לרעש תופי המלחמה להחריש אתכם. לא להחריש מלשון להשתיק, ולא להחריש מלשון להפריע לשמיעה. דווקא בימים אלה אנחנו חייבים להמשיך ולהשמיע את דרישתנו לתיקון מקיף במציאות החיים בישראל, וגם לפקוח אזניים ולעקוב אחרי פעילות נבחרי הציבור.

אם לא נשפר כמה דברים בתוך ישראל, אז עד אשר נשכון לבטח ובשלום, כבר אף אחד לא ירצה לגור כאן. הדרך הטובה ביותר לשיפור כרגע היא דרך התארגנות של הרוב סביב נושאים מוסכמים. תנועת עורו היא לא מפלגה ולא תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. הצטרפו היום, הצביעו על הנושאים שחשובים לכם, וביחד נשנה את המציאות בישראל. ואם חלילה תפרוץ מלחמה, לכידותנו תסייע גם בעמידה איתנה יחד.

פורסם במקור: אתר עורו, 13.8.2012

הרוב כן קובע – טור מתוך ידיעות אחרונות 12.8.12

תומר טרבס – המחאה החברתית

ההפגנה האחרונה במוצאי שבת בכיכר המוזיאון בתל-אביב הייתה קטנה יחסית. הציבור הרחב נשאר בבית, מבולבל ואדיש. ההתעוררות המרגשת של הקיץ שעבר אמנם הביאה לשינוי תודעה חשוב  העם עדיין דורש צדק חברתי  אבל חלפה שנה ונראה שאי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת.

ובכל זאת, הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש סיבות רבות לרצות שינוי במציאות החיים בישראל. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב והגזירות החדשות ממילא מוחקות את ההישגים. לכן, המחאה החברתית לא מתה, היא פשוט עוברת לשלב הבא.

הרוב כן קובע - טור של תומר טרבס - ידיעות אחרונות - 12.8.12

הרוב כן קובע – טור של תומר טרבס – ידיעות אחרונות – 12.8.12

השלב הבא הוא התארגנות נכונה, שתשפר את הסיכוי לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות היא גדולה מאוד, ובכל זאת קולה כמעט אינו נשמע במערכת הפוליטית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכמים. הסקטורים ובעלי ההון הגדולים משפיעים הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהם, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. אנשים שהצביעו בבחירות האחרונות למפלגות הגדולות, ומרגישים היום לא מיוצגים. אנחנו קבוצה גדולה ומשמעותית, עובדים, משלמים מסים, משרתים, אבל לא סופרים אותנו. כדי לשנות את המצב, אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אנחנו מסכימים על רוב הנושאים, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה. למעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב.

בתור התחלה, לא נוכל להתאחד בתוך מפלגה. זו דרישה קשה מדי, וממילא בתנאי השיטה הקיימים המפלגות לא מצליחות לשנות. קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה: ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת, המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב-שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוך המפלגות, ואם יהיה צורך  גם בכנסת ובממשלה, עד שנחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב כן קובע. אין הדבר אומר, חלילה, לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום, שבו דעת הרוב לא נחשבת כלל, הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי, והוא בשל לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות, צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית.

פורסם במקור: ידיעות אחרונות, 12.8.12 (עמוד 24).

עוד על ההתארגנות: תנועת עורו.

לפעמים חלומות מתגשמים

שש שנים חלפו מאז פורסם ספרי "ללקק את המרפק" והשבוע נראה שחלקים נוספים מן החזון שכתבתי אז במסגרת אותו "מדריך אישי לשיפור קולקטיבי" מתערבבים במציאות חיי. לא הכל ורוד, אבל יש גם חדשות טובות, ובסך הכל אני שמח ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים חלומות. פוסט אישי במיוחד

שינוי התודעה

בקיץ שעבר הייתה זו המחאה החברתית. אחת הסצינות הראשונות בספר מתארת שני חברים הולכים יחד בשדרות רוטשילד בתל אביב מכל המקומות ומדברים ביניהם על אבדן מעמד הביניים ועל כך שלעולם לא יוכלו לקנות שם דירה. כבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים איך הספר (כמעט) חזה את המחאה החברתית. בסוף הסתבר שרבים מאיתנו היו שותפים לאותה תחושת התסכול.

והנה, בחלוף כמה שנים והפגנות, נראה שהציבור הישראלי למד לשאול שאלות. פעם קראו לנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. משהו בתודעה השתנה.

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מודל ירושלים וחברים שעוזבים את ישראל

באותו קיץ קיבלתי הצעה למשרת היי-טק נוצצת בעמק הסיליקון בקליפורניה. אחרי התלבטות, בסוף לא נסעתי לאמריקה, בחרתי לדבוק בישראל בתור הבית שלי והחלטתי להקדיש את זמני לתיקון בית (כתבתי על זה כאן: למה לא נסעתי לאמריקה).

אבל בשנה שחלפה מאז צפיתי בצער בחברים שעוזבים את ישראל. כתבתי בספר על "מודל ירושלים", לפיו כאשר המצב נהיה קשה, הראשונים לעזוב הם אלה שמסוגלים לשלם מסים. ואחרי שהם עוזבים, המצב נהיה קשה אפילו יותר. ירושלים עברה תהליך כזה וחששתי שהוא יתרחב לכל ישראל.

והנה, במהלך השנה החולפת, מתוך שמונה המשפחות שגרות בשורת הבתים שלנו במושב, שלוש עזבו לארצות הברית. זה המון! אחד השכנים הגיע לביקור וסיפר שבלוס-אנג'לס לבדה גרים 250,000 ישראלים. לא יהודים-אמריקאים, אלא ישראלים של ממש. וכמעט כולם מקרב המגזר ההולך ומצטמצם של משלמי המסים. נראה שהגיעה העת להתבסס על שינוי התודעה ולהתחיל לפעול, בטרם יהיה מאוחר מדי.

מתעוררים – השקת תנועת עוּרוּ

והשבוע – סוף סוף חדשות טובות! בשעתו, הצעתי בספר ראשית של חזון. מי שרוצה שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, צריך להתגבר על הנושאים שמפלגים אותנו ולהתלכד סביב נושאים מוסכמים. חינוך טוב יותר, עידוד תעסוקה, שוויון, איכות סביבה – הצעתי לערוך תיקון בית לישראל. אם נמשיך להתפלג סביב היחס למדינות השכנות בלי להסתכל פנימה, טענתי, אז עד שלמדינה יהיו גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

שני דברים חסרו לי נואשות: טכנולוגיה וכסף. אפילו שמהדורת הספר נמכרה, טרום תקופת הרשת החברתית היה קשה להגיע לקהל הרחב. אולי כסף היה עוזר, אבל לא היה לי. אז התהליך לקח זמן ארוך מן המתוכנן, אבל מבחינתי הוא הבשיל והתקדם.

והנה, כבר מחר – תנועת עוּרוּ יוצאת לדרך

דרך חבר משותף שקרא את הספר זכיתי להכיר חבורה של אנשים נפלאים, שעמלו על הקמת תנועה באותה רוח בדיוק. רוני דואק, מריוס נכט, יואב בן דרור, חגית בכר, איל מלמד, ועוד רבים וטובים הקימו תנועה מרשימה ואף הגדילו לעשות וגייסו ממשאביהם תקציב להתנעת הפעילות ונתנו לי הזדמנות לפעול יחד איתם. עכשיו, בתור מנכ"ל התנועה, מגובה בפורום מייסדים רחב, מגוון ומרשים, שכינסנו מרחבי הארץ, וכחלק מצוות מקצועי של אנשים מעולים, אני גאה לקחת חלק בהשקת הפעילות.

עורו היא התנועה החברתית לייצוג הרוב בישראל. היא אינה מפלגה ואינה תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. בכל החלטה חשובה בישראל, עורו תשמיע את קולו של הרוב חזק וברור. כדי לעורר ולרתום את הישראלים לחבור יחד, התנועה מכריזה הקיץ על מסע בחירות. אבל הפעם, לא בחירות במפלגות שיאכזבו כרגיל, אלא בחירות על הנושאים שחשובים לנו באמת.

למי הצבעתם? נו, ואתם מרוצים?

אני מזמין אתכם לבקר באתר של התנועה ולקרוא עוד על עורו, על פורום המייסדים, על הצוות ועל הבחירות: עוּרוּ.

כמו תמיד, אשמח מאוד לקבל תגובות, הצעות לשיפור והערות – מוזמנים ליצור קשר כאן: תומר טרבס.

אגב, ממש הערב כתב לי חבר שהוא ומשפחתו חוזרים לארץ אחרי 5 שנים בארצות הברית. אולי המציאות מתחילה להשתנות. יש תקווה.

מקור התמונה: סרטון הבחירות של עוּרוּ.

צילום: אסף שפיר.

את מי הם מייצגים?

פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק.

פורסם במקור באתר הארץ, 18.7.2012

החבירה של קדימה והליכוד לקואליציה הרחבה, בניגוד גמור להלך הרוחות בקרב המצביעים שלהן, ועכשיו הפיצול מחדש על רקע מאבקי כוח ולא אידאולוגיה, מזכירים עד כמה מנותקים הנבחרים מהציבור. מנהיגי שתי המפלגות הגדולות בישראל שוקלים בעיקר את מאזן הכוחות מול מפלגות לשון המאזניים אחרי הבחירות הבאות, ומתעלמים מרצון הרוב בישראל.

את מי הם מייצגים? תומר טרבס, הארץ 18.7.12

את מי הם מייצגים? תומר טרבס, הארץ 18.7.12

לא באמת היינו צריכים את ריקוד הקדימה-אחורה הפוליטי, כדי להבין שבמצב הקיים, המפלגות בישראל לא מסוגלות לייצג את דעת הרוב. נתניהו, מופז, ליברמן ויחימוביץ' מסתכלים לנו בעיניים, מדברים על שוויון ועל צדק חברתי, אבל חושבים ופועלים לצליליו של חליל אחר. גם בקואליציה הבאה שלהם הם יהיו תלויים באינטרסים צרים ולא יעבדו בשבילנו. לפני כל החלטה, יעמדו נציגי הציבור תחת לחץ של לוביסטים בשם בעלי ההון ותחת השפעה מכרעת של מפלגות וארגונים סקטוריאליים. אף אחד לא יזכיר להם בשליחות מי הם נבחרו, ולמרבה הצער, הם באמת ישכחו. אנחנו, המצביעים של המפלגות הגדולות, איבדנו את קולנו הפוליטי.

פעם קראו לנו מעמד הביניים, אבל ירדנו מנכסינו. עם משיכת היתר בבנק, העזרה מההורים ואפס חסכונות, זה לא מרגיש כמו מעמד בכלל, ביניים או אחר. פעם גם כינו אותנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. יצאנו להפגנה בקיץ, לחצנו כמה פעמים לייק בפייסבוק, והתחלנו לשאול שאלות. עכשיו, תחושת הבטן כבר מזמן אינה שקטה, בטח לא דוממת. פעם התגאנו להיות הנושאים בנטל, אבל הפכו לנו את זה לשם גנאי. הסתכלנו סביב וגילינו שמי שמשרת בצבא ובמילואים, יוצא פראייר מול המשתמטים. פעם אפילו הגדרנו את עצמנו לפי היחס לפלסטינים, אבל זה התנפץ לנו בפרצוף. מימין ומשמאל אנחנו יודעים שאם לא נתקן את המדינה, אז עד שכבר יהיו פה גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

פעם חשבנו שהצבעה בבחירות מייצגת אותנו, אבל התפכחנו. התרגילים הפוליטיים האחרונים הוכיחו שוב שהמפלגות נלחמות ביניהן על כסאות ולא על עקרונות, ובין הלוביסטים וקבוצות האינטרסים, אותנו פשוט לא סופרים.

אבל נשארנו אנחנו. נשארנו אנחנו בזמן שמנסים לתאר אותנו מחדש: הבלתי מחוברים, הלא מזוהים, המרכז החסר, חסרי הייצוג. באמת תודה. זה מחזק את הידיעה שאנחנו אכן קבוצה, אבל מדגיש דווקא את השלילי או הנעדר.

נשארנו אנחנו, הישראלים. לא חדשים ולא ישנים. אנשים שרואים בישראל את הבית, אבל חושבים שצריך לתקן בו כמה דברים. מקווים שגם ילדינו יבחרו בו יום אחד כבית. רוצים שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו. יש לנו הרבה משותף. רובנו מסכימים על רוב הדברים. נשארנו אנחנו, עם מנה גדושה של ציניות, אבל לא איבדנו תקווה. אנחנו לא לבד, זה ברור. אנחנו הקבוצה הגדולה ביותר בישראל. אנחנו עדיין נושאים בכל נטל אפשרי כמעט, ואנחנו אלה שאמורים גם לבנות את המדינה הלאה. נשארנו אנחנו, מוכנים לקחת אחריות, אבל מאסנו בהבטחות ריקות של מפלגות ובהפגנות לשם הפגנות. אנחנו רוצים לעשות באמת. ביחד. בצורה מאורגנת ומתמשכת לשנות את המציאות.

אז איך בעצם קוראים לנו? מה אכפת. בואו נקרא אנחנו לעצמנו. לא נחכה לעוד תרגיל פוליטי. נקרא לעצמנו להתעורר, נקרא לעצמנו להתאחד סביב המשותף, ונעניק לעצמנו שם על פי מה שנעשה. נמשיך לעבוד ולשלם מסים, נמשיך למלא את חובותינו ולתבוע את זכויותינו, נשתתף בבחירות ונעמוד על קיום דעתו של הרוב, נשמור על זכויות המיעוט, נדבוק במדינת ישראל כבית. למול הזלזול הפוליטי במה שחשוב לנו, לא נסכים להתייאש. הגיעה העת לקחת את גורלנו בידיים. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.

בלי קשר לתאריך שייבחרו נתניהו ומופז לבחירות הבאות, אנחנו חייבים לכוון את המפלגות הגדולות לפעול בשם ציבור הבוחרים שלהן. בחודשים הקרובים נישא יחד בנטל נוסף ונשיק תנועה חברתית שתחזיר לנו את קולנו. נתלכד סביב נושאים מוסכמים, בלי הבדלי ימין ושמאל ישנים, וניצור כוחות משימה חוצי-מגזרים למען צדק חברתי ואזרחי. נרתום את היוזמה של ההיי-טק עם החמלה של המגזר השלישי וחוכמת ההמונים של הרשת לכדי תנועה יעילה שתביא שינוי אמיתי. אנחנו עדיין הרוב, אבל המפלגות הגדולות שאנו בוחרים זקוקות לגוף אזרחי שיכוון אותן ויפקח על פעילות נציגי הציבור, כדי שלא ישכחו את מי הם מייצגים. ביחד, נגיע להסכמה לגבי סדר היום האזרחי החדש, ותוך שיתוף פעולה עם ארגונים ואנשי מקצוע, נפעיל לחץ מתמשך על גורמי קבלת ההחלטות. בשטח, ברשת, בתוך המפלגות, בכנסת, ובכל אמצעי, נפעל בהתמדה עד לשינוי המציאות בישראל.

——

תומר טרבס הוא מנכ"ל תנועת עוּרוּ

פורסם במקור באתר הארץ (כאן מובא הטקסט המלא, לפני עריכה)

השלב הבא של המחאה החברתית

ההתעוררות המרגשת של אזרחי ישראל בקיץ שעבר הביאה לשינוי תודעה חשוב. העם דורש צדק חברתי. אבל חלפה שנה. אי אפשר לשחזר ספונטניות בצורה מאורגנת. ואכן, ההפגנות החדשות התקשו לייצר אהדה ציבורית רחבה כמו בשנה שעברה. בקרב המארגנים נערכים קרבות אגו מרים. ההכחשה המתמשכת לגבי ההתחברות הברורה למפלגות לא מוסיפה חן. והרושם שנוצר בשבוע שעבר, של אלימות גואה וחציית קווים אדומים, חיזק את התחושה שקיים נתק בין המפגינים לציבור הרחב.

אבל הרקע למחאה החברתית עדיין כאן. יוקר המחיה, חוסר השוויון, התחושה שלא סופרים אותנו, הכמיהה לתקווה חדשה. יש לנו סיבות רבות לרצות שינוי ולציבור בישראל מגיעה מדינה טובה יותר. הפירורים שנשארו מהמלצות ועדת טרכטנברג לא מרגיעים את תחושת הרעב. ולכן, המחאה החברתית לא מתה. היא פשוט עוברת לשלב הבא. בוגרת יותר, עקבית, ועם סיכוי טוב להצליח.

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

המחאה החברתית. לא להתאהב בהפגנות כשלעצמן

הפגנות הן כלי להבעת דעה. כלי חשוב, אבל בהחלט לא היחיד במאבק דמוקרטי. ובכל מקרה, הן מסתיימות בהשמעת הדעה ולעתים בסיקור עיתונאי. מכאן ועד ליצירת שינוי אמיתי הדרך ארוכה. בהמשך הדרך מתקבלות החלטות בכנסת ובממשלה, אך אפילו אלה אינן היעד הסופי, שכן צריך גם לעקוב אחרי הביצוע, ללמוד ולשפר. בקיץ שעבר חווינו הפגנות משלהבות, אבל אסור להתאהב בהן כשלעצמן.

השלב הבא הוא התארגנות. הקבוצה הקוראת לשינוי בסדרי העדיפות בישראל היא גדולה מאוד ובכל זאת, קולה כמעט ואינו נשמע במערכת הפוליטית הישראלית. דווקא קבוצות קטנות מצליחות למנף את כוחן הרבה מעבר לגודלן היחסי, בעיקר בזכות ארגון יעיל, אך גם בזכות התמדה ולכידות סביב נושאים מוסכים. החרדים, המתיישבים ביהודה ושומרון, וכן, גם בעלי ההון הגדולים, משפיעים על קבלת ההחלטות במדינה הרבה מעבר לכוחם היחסי מבחינה מספרית. הרוב כבר מזמן לא קובע. הגיעה העת ללמוד מהקבוצות הקטנות משהו, להתארגן, ולהחזיר לרוב את כוחו.

קיים רוב ישראלי. קבוצה רחבה שמסכימה למעשה על חשיבות כינונו של סדר יום אזרחי חדש, ושרוצה לקדם את ישראל להיות מקום שטוב וראוי לחיות בו. אך אנחנו צריכים להתגבש ככאלה. אנחנו צריכים להתעלות מעל מחלוקות בנושא המדיני, שמפלגות אותנו שנים ארוכות, ולהתבונן במראה הלאומית. אנחנו עדיין רוב, אבל כבר מזמן שאיננו מכתיבים את הנעשה במדינה, ולמעשה, אם לא נתעורר, לא נהיה רוב לנצח.

כחלק משלב ההתארגנות, קבוצת הרוב חייבת לעצב מחדש את המפה הפוליטית ולהכיל רכיבים אנושיים מקצוות הימין, המרכז והשמאל במפה הישנה. ולאותה התארגנות יש משמעות כפולה. ראשית, יצירת תשתית רעיונית מוסכמת המבוססת על ערכים משותפים וחזון. שנית, ביסוס רב שיח ומערכת תקשורת המאפשרת קידום רעיונות משותפים והפעלת כוחו של הרוב בכלים דמוקרטיים.

או אז, כאשר יתארגן הרוב מחדש וייקח לידיו עמדה של השפעה, יחל שלב המעשה. ההפגנות סייעו בעיצוב התודעה, ההתארגנות תניח את התשתית לפעולה, ואז נצטרך גם ליישם. נפעיל לחץ מתמשך ואינטנסיבי על גורמי קבלת ההחלטות, גם באמצעות הפגנות, אבל גם בכלים רבים אחרים. בשטח, ברשת, בתקשורת, בתוככי המפלגות, ואם יהיה צורך גם בכנסת ובממשלה, עד אשר נחזור למצב הדמוקרטי הרצוי שבו הרוב קובע. אין הדבר אומר חלילה לרמוס את זכויות המיעוט, אך המצב ההפוך היום שבו המיעוט כופה את דעתו על הרוב הוא בלתי נסבל.

הציבור הרחב בישראל רוצה תקווה חדשה ודורש שינוי אמיתי והוא בשל היום לשלב הבא של המחאה החברתית – התארגנות לקראת פעולה מתמשכת. המוני ישראל שיצאו בקיץ שעבר לרחובות צמאים לאלטרנטיבה שתאפשר תקשורת נוחה, ללא מגבלות גיאוגרפיות, לתשתית לגיבוש הסכמות, ולארגון מקצועי טוב לפחות כמו של קבוצות המיעוט. זה יהיה השלב הבא של המחאה החברתית. בשבוע שעבר ראינו עלייה מדאיגה ברמת האלימות בהפגנות, הן מצד אחדים מהמפגינים שהשחיתו רכוש והן מצד המשטרה שדומה שהגיבה בצורה מוגזמת. אמנם הפגנות דומות ברחבי העולם היו אלימות הרבה יותר, אבל מוטב לנו שלא לגלוש במדרון האלימות החלקלק ולעצור אותה מבעוד מועד. לכן, עלינו לצאת כנגד כל גילוי של אלימות. בכל אופן, הציבור הרחב עובר לשלב הבא.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – הישראלים

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אנחנו מתארגנים כדי לבטל את אגרת הטלוויזיה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי. תהיה זו הוכחה לכוחו של הרוב, כאשר הוא מאורגן.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה

אגרת הטלוויזיה היא מס מיושן ומעצבן. אני מרגיש את זה מחדש בכל פעם שמגיע מכתב מאגף הגבייה. בשבוע שעבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים כי צריך לבטל את אגרת הטלוויזיה מיד. הצעתי להחליף את גביית האגרה בסעיף רב שנתי בתקציב המדינה ולהעביר את עובדי אגף הגבייה לעבוד ברשות המיסים. אין למהלך שכזה מתנגדים כמעט, הוא יחסוך הרבה כסף למדינה, ויוסיף המון לאושר שלנו.

 

מבטלים את אגרת הטלוויזיה - הישראלים

מבטלים את אגרת הטלוויזיה – הישראלים

יש לנו רוב

התגובות הפתיעו אותי. ידעתי שאני לא לבד בתחושותיי נגד גביית האגרה, אבל לא הערכתי עד כמה. התמונה שהעלתי לפייסבוק קיבלה אלפים של שיתופים במעגלים חברתיים רחבים מאוד. אנשים מכל רחבי הארץ עודדו אותי במהלך. מסתבר שיש קבוצה גדולה מאוד של תומכים. אני אפילו מעיז לומר – יש לנו רוב.

יש לנו כוח

בדמוקרטיה הרוב אמור לקבוע. מבלי לפגוע בזכויות המיעוט, הרוב אמור להוביל את הנעשה בישראל. אם יש לנו רוב, אמור להיות לנו גם כוח. ביחד. לכן, אני מציע לנו להתארגן ולבטל יחד את אגרת הטלוויזיה.

לבטל את האגרה – זה הצעד הראשון

אני ממש לא אוהב את אגרת הטלוויזיה. אבל ברור לי שיש דברים דחופים יותר וחשובים בהרבה שדורשים תיקון בישראל. ובכל זאת, ביטול האגרה יכול להיות צעד ראשון וחשוב. צעד ראשון בהתארגנות אזרחית שיוכיח שאסור לאבד תקווה. אנחנו יכולים לשנות דברים, ביחד, אם רק נפסיק לשתוק ונתחיל לפעול.

איך אפשר לעזור?

כדי לתמוך בהתארגנות, אפשר להתחיל בצעדים הבאים:

1. לחצו לייק בעמוד הפייסבוק:

http://www.facebook.com/haisraelimorg

2. אין פייסבוק? הפיצו הלאה את העמוד הזה (שאתם קוראים עכשיו) באמצעות המייל (יש כפתור למטה).

3. בעמוד הפייסבוק, הפיצו הלאה את התמונות והזמינו חברים להצטרף.

4. הירשמו לרשימת התפוצה:

הרשמה לעדכונים

הצעד הבא

ברגע שנצבור תומכים ונתארגן, נעבור לשלב ניסוח הצעת החוק והגשתו בסיוע חברי כנסת. אחר כך, יתחיל שלב הפעלת הלחץ. לא נפסיק עד שנצליח. מי שעוקב יודע שאני חלק מצוות ההקמה של תנועת עוּרוּ ואני בטוח שנוכל להצטרף ולהיעזר במנגנון של התנועה. יהיה מעניין.

נו, קראתם עד כאן… לפחות הירשמו לקבלת עדכונים: הרשמה לעדכונים.