ארכיון הקטגוריה: הבלוג של תומר טרבס

הסיפור על אריה שהרביץ לילדים שלו

השכן שלנו אריה היה מרביץ לילדים שלו. מה זה מרביץ, מפוצץ אותם במכות. ביום טוב, היה נותן סטירות, אגרופים ובעיטות. אפשר היה לראות בקלות את החבורות הסגולות על הרגליים והידיים. ביום רע, היה שולף מקל מטאטא או בקבוק שבור, ואז היו חתכים וכתמי דם על הבגדים. כל הבניין היה שומע ורואה. אחרי שנה, כל הרחוב כבר ידע, ואחרי עוד שנה, נדמה היה שכל השכונה מכירה את הסיפור. אריה הוא אבא מכה.

יום קיץ אחד, אריה ממש השתגע מעצבים, הכניס את הילדים למטבח, פתח את הגז בכיריים וסגר את הדלת. כולנו שמענו אותו צורח עליהם שייחנקו וימותו – לו לא אכפת כבר מכלום. הם באמת נחנקו. ורק כמעט מתו, כי בשנייה האחרונה הוא פתח את הדלת. אבל הבן הגדול סיפר הכל בבית הספר ובמשך שבוע כל השכונה דיברה רק על המקרה. אריה הרעיל את הילדים בגז.

זה כבר היה מוגזם. עיני כולם היו נשואות לברק השמן, ככה קראו לשכן מקצה הרחוב, שהיה עולה חדש מאמריקה ותמיד הסתובב עם אקדח ענק בחגורה, כמו שריף מהסרטים. היה ברור שחייבים לעשות משהו ואם כבר, אז עדיף שברק השמן יטפל באריה, כי הוא לא יעז להחזיר לו. אבל ברק השמן התלבט נורא, כי מהניסיון שלו באמריקה, אם הוא יירה באריה, אז ייקחו את הילדים למשפחות אומנות או בית יתומים, ושם המצב שלהם יכול להיות גרוע הרבה יותר.

בסוף, אחרי שבועיים של לחץ שכונתי, יצא ברק השמן מביתו בכיוון הבניין של אריה המכה וכל השכונה צעדה יחד איתו. היה זה יום חם מאוד ואריה ישב במרפסת הקומה השלישית וראה את התהלוכה מתקרבת. בעצבים הרגילים שלו הוא התחיל לצרוח שאם מישהו יתקרב אליו, אז הוא יפוצץ את כל הבניין. אבל אריה המשיך להתקדם וכולנו מאחוריו בנהמות עידוד.

כשהגענו, ברק השמן שלף את האקדח מהחגורה, כיוון אותו למעלה אל המרפסת של אריה, אבל לא ירה. הוא עמד שם ככה עם היד מונפת אולי חמש דקות. אנחנו ניסינו לעודד אותו לירות ואריה לא התחבא אפילו ורק המשיך לצרוח. אז, ברק הנמיך את היד המכוונת, צעד שלושה צעדים בכיוון הסובארו הישנה של אריה, כיוון את האקדח אל מכסה המנוע ושחרר שלוש יריות. בום, בום, בום. שקט השתרר ברחוב. אפילו אריה שתק לכמה שניות.

ואז, בלי התרעה מוקדמת, התחילו לצנוח עלינו מכל עבר ביצים. אריה המכה צחק כמו מטורף על המרפסת ושיגר ביצים לכל עבר. ושתדעו, ביצים שנופלות מהקומה השלישית הן לא רק מגעילות, אלא גם כואבות מאוד. תשאלו את רחל שחטפה בראש וירד לה דם על כל הפנים.

אחרי שנגמרו הביצים, עמד אריה המכה במרפסת וצעק שכולם ישמעו – מה תעשה לי עכשיו? וברק השמן צעק אליו בחזרה במבטא אמריקאי – אריה, בלי גז, שמעת אותי?! בלי גז!

באותו לילה אריה המכה פוצץ את הילדים שלו במכות רצח עם בעיטות לפנים ובקבוק שבור ומקל של מטאטא – הכל ביחד, אבל בלי גז. בבוקר כולם ראו שוב את הדם. וככה זה המשיך.

מותר להרביץ אבל לא בגז!

מותר להרביץ אבל לא בגז!

** הבהרה חשובה: לאור התגובות והדיון שהתעורר, אבקש להבהיר שמדובר במשל בלבד, שאינו מבוסס על דמות אמיתית בשכונה. הנמשל היה הנשיא הסורי אסד (בעברית, אריה), שאחרי שרצח עשרות אלפי בני אדם, כנראה תקף אזרחים סורים בנשק כימי ורצח מאות, אבל התגובה העולמית והאמריקאית התמקדה בגז בלבד. לדעתי, אין טעם להפעיל כוח בהיעדר מטרה ברורה, ראויה ומדידה, ואם כבר מפעילים כוח – צריך להשיג את המטרה.

שלג על הר הבית

שלג בירושלים, ינואר 2013

השלג של ינואר 2013 ירד גם על הר הבית, ומשני הצדדים של ההר, היהודי והמוסלמי, מתפללים לא נסוגו.

קרובים כל כך, אבל גם רחוקים כל כך. אולי יום אחד הם גם ידברו ישירות זה עם זה.

Jerusalem Snow - So Close, So Far

Jerusalem Snow – So Close, So Far

מקור התמונות: dailymail.co.uk.

פסק זמן – עין עבדת, פלא ישראלי

לקחת פסק זמן ולא לחשוב / אריק איינשטיין

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה

טיול מרהיב לעין עבדת

בין כל המאבקים החברתיים והמתיחות הפוליטית, צריך לפעמים גם לעצור, כדי לתת למחשבות לסדר את עצמן.

טיול לעין עבדת, עם המשפחה וחברים נפלאים, עושה את העבודה ואני ממליץ בחום.

בלב הנגב, טובל בנוף מדברי, שוכן נחל קסום, עם מים זורמים, יעלים מטפסים על הצוקים, נשר חג מעל.

עין עבדת, פלא ישראלי

עין עבדת, פלא ישראלי

אחרי מסלול של שעה, הפסקה של שעה נוספת בנווה המדבר השופע, מסיימים למעלה באחוזת הקבר של פולה ודוד בן גוריון, צופים לנוף הנפלא של נחל צין.

שם, נזכרים שהחלום של ראש הממשלה הראשון עדיין לא הוגשם במלואו. יש עוד הרבה מה לעשות עד שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו.

נשימה עמוקה, חוזרים לעבודה.

הגיע הזמן להתעורר

גם אני חצי חצי.

ספרדי אשכנזי, ילד הורה, חילוני דתי, ירושלמי תל-אביבי, מושבניק עירוני, שמאלני ימני, עובד בליין, צמחוני בשרוני, עורך-דין בהיי-טק, מילואימניק אזרחי, איש-ציבור פרטי.

אבל גם ישראלי ישראלי. שלם.

אנחנו, הישראלים שעובדים, משלמים מיסים, רוצים ליהנות, משרתים, מתנדבים, גדלים ומגדלים… אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו אנשים מורכבים. אולי רק חצי. פשוטים מורכבים.

מה שבטוח, לא סופרים אותנו.

הבחירות שוב בפתח והתחושה היא שהמפלגות מתחרות ביניהן על מישהו אחר, לא עלינו.

הגיע הזמן להתעורר.

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

לפעמים חלומות מתגשמים

שש שנים חלפו מאז פורסם ספרי "ללקק את המרפק" והשבוע נראה שחלקים נוספים מן החזון שכתבתי אז במסגרת אותו "מדריך אישי לשיפור קולקטיבי" מתערבבים במציאות חיי. לא הכל ורוד, אבל יש גם חדשות טובות, ובסך הכל אני שמח ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים חלומות. פוסט אישי במיוחד

שינוי התודעה

בקיץ שעבר הייתה זו המחאה החברתית. אחת הסצינות הראשונות בספר מתארת שני חברים הולכים יחד בשדרות רוטשילד בתל אביב מכל המקומות ומדברים ביניהם על אבדן מעמד הביניים ועל כך שלעולם לא יוכלו לקנות שם דירה. כבר כתבתי כאן בבלוג הישראלים איך הספר (כמעט) חזה את המחאה החברתית. בסוף הסתבר שרבים מאיתנו היו שותפים לאותה תחושת התסכול.

והנה, בחלוף כמה שנים והפגנות, נראה שהציבור הישראלי למד לשאול שאלות. פעם קראו לנו הרוב הדומם, אבל נמאס לנו לשתוק. משהו בתודעה השתנה.

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מתוך הסרטון: תומר טרבס על הבחירות של תנועת עורו

מודל ירושלים וחברים שעוזבים את ישראל

באותו קיץ קיבלתי הצעה למשרת היי-טק נוצצת בעמק הסיליקון בקליפורניה. אחרי התלבטות, בסוף לא נסעתי לאמריקה, בחרתי לדבוק בישראל בתור הבית שלי והחלטתי להקדיש את זמני לתיקון בית (כתבתי על זה כאן: למה לא נסעתי לאמריקה).

אבל בשנה שחלפה מאז צפיתי בצער בחברים שעוזבים את ישראל. כתבתי בספר על "מודל ירושלים", לפיו כאשר המצב נהיה קשה, הראשונים לעזוב הם אלה שמסוגלים לשלם מסים. ואחרי שהם עוזבים, המצב נהיה קשה אפילו יותר. ירושלים עברה תהליך כזה וחששתי שהוא יתרחב לכל ישראל.

והנה, במהלך השנה החולפת, מתוך שמונה המשפחות שגרות בשורת הבתים שלנו במושב, שלוש עזבו לארצות הברית. זה המון! אחד השכנים הגיע לביקור וסיפר שבלוס-אנג'לס לבדה גרים 250,000 ישראלים. לא יהודים-אמריקאים, אלא ישראלים של ממש. וכמעט כולם מקרב המגזר ההולך ומצטמצם של משלמי המסים. נראה שהגיעה העת להתבסס על שינוי התודעה ולהתחיל לפעול, בטרם יהיה מאוחר מדי.

מתעוררים – השקת תנועת עוּרוּ

והשבוע – סוף סוף חדשות טובות! בשעתו, הצעתי בספר ראשית של חזון. מי שרוצה שישראל תהיה מקום שטוב וראוי לחיות בו, צריך להתגבר על הנושאים שמפלגים אותנו ולהתלכד סביב נושאים מוסכמים. חינוך טוב יותר, עידוד תעסוקה, שוויון, איכות סביבה – הצעתי לערוך תיקון בית לישראל. אם נמשיך להתפלג סביב היחס למדינות השכנות בלי להסתכל פנימה, טענתי, אז עד שלמדינה יהיו גבולות, אף אחד לא ירצה לגור כאן.

שני דברים חסרו לי נואשות: טכנולוגיה וכסף. אפילו שמהדורת הספר נמכרה, טרום תקופת הרשת החברתית היה קשה להגיע לקהל הרחב. אולי כסף היה עוזר, אבל לא היה לי. אז התהליך לקח זמן ארוך מן המתוכנן, אבל מבחינתי הוא הבשיל והתקדם.

והנה, כבר מחר – תנועת עוּרוּ יוצאת לדרך

דרך חבר משותף שקרא את הספר זכיתי להכיר חבורה של אנשים נפלאים, שעמלו על הקמת תנועה באותה רוח בדיוק. רוני דואק, מריוס נכט, יואב בן דרור, חגית בכר, איל מלמד, ועוד רבים וטובים הקימו תנועה מרשימה ואף הגדילו לעשות וגייסו ממשאביהם תקציב להתנעת הפעילות ונתנו לי הזדמנות לפעול יחד איתם. עכשיו, בתור מנכ"ל התנועה, מגובה בפורום מייסדים רחב, מגוון ומרשים, שכינסנו מרחבי הארץ, וכחלק מצוות מקצועי של אנשים מעולים, אני גאה לקחת חלק בהשקת הפעילות.

עורו היא התנועה החברתית לייצוג הרוב בישראל. היא אינה מפלגה ואינה תנועת מחאה, אלא תנועה לשינוי. בכל החלטה חשובה בישראל, עורו תשמיע את קולו של הרוב חזק וברור. כדי לעורר ולרתום את הישראלים לחבור יחד, התנועה מכריזה הקיץ על מסע בחירות. אבל הפעם, לא בחירות במפלגות שיאכזבו כרגיל, אלא בחירות על הנושאים שחשובים לנו באמת.

למי הצבעתם? נו, ואתם מרוצים?

אני מזמין אתכם לבקר באתר של התנועה ולקרוא עוד על עורו, על פורום המייסדים, על הצוות ועל הבחירות: עוּרוּ.

כמו תמיד, אשמח מאוד לקבל תגובות, הצעות לשיפור והערות – מוזמנים ליצור קשר כאן: תומר טרבס.

אגב, ממש הערב כתב לי חבר שהוא ומשפחתו חוזרים לארץ אחרי 5 שנים בארצות הברית. אולי המציאות מתחילה להשתנות. יש תקווה.

מקור התמונה: סרטון הבחירות של עוּרוּ.

צילום: אסף שפיר.

מוזיאון ישראל מקצה לראשונה שעות ביקור לנשים ולגברים. עצוב.

מוזיאון ישראל מקצה לראשונה שעות ביקור לנשים ולגברים. עצוב. מכעיס. אסור להסכים.

מוזיאון ישראל מפריד נשים וגברים. עצוב. מכעיס. אסור להסכים.

מוזיאון ישראל מפריד נשים וגברים. עצוב. מכעיס. אסור להסכים.

עדכון (23.7.12): המוזיאון הוציא הודעת הבהרה והרגעה מתחמקת מאוד:

מוזיאון ישראל מודיע כי אין ולא היתה בכוונתו להפריד בין גברים ונשים בשעות הביקור. המוזיאון נשאר כמות שהוא – פתוח לכולם ומסביר פנים לכל אדם. במידה ותפנה אלינו קבוצה שתרצה לבוא מעבר לשעות הביקור הרגילות לביקור פרטי' מודרך בתערוכת החסידים – היא תטופל בהתאם כמו כל קבוצה אחרת.

בתשובה, כתבתי להם בעמוד: צוות המוזיאון, ההבהרה הנדרשת, בלי התחכמויות לשוניות, היא זו: ״מוזיאון ישראל פתוח למבקרים ללא כל אבחנה או הפרדה מגדרית ולא ישתף פעולה עם כל קבוצה שעורכת אבחנה או הפרדה מגדרית״. הפתח שפתחתם לאפליה מחוץ לשעות הביקור הוא גלישה ראשונה במדרון חלקלק. האם תוכלו לאשר זאת? ואם לא, לכל הפחות פרסמו את הקריטריונים והמחיר להתקבל בשערי המוזיאון מחוץ לשעות הביקור.

מקור כתבה: הארץ.

מקור תמונה: וויקיפדיה.

מבטלים את אגרת הטלוויזיה: השלב השני במאבק

מי רוצה לבטל את אגרת הטלוויזיה? כנראה שהרוב בעד

בשבועות האחרונים, מאז כתבתי כאן בבלוג "הישראלים" שהגיעה העת לבטל את אגרת הטלוויזיה, נחשפתי לתמיכה הציבורית הרחבה שיש לנושא. אותי עצבנו המכתבים של אגף הגבייה מאז שהתחתנתי וזכיתי לקבל אותם, אבל מסתבר שאני לא לבד. תמונה שהעליתי בפייסבוק זכתה לאלפי שיתופים והגיעה לעשרות אלפי אנשים. בעקבותיה, הוצפתי בתגובות חמות ומעודדות. כנראה שרבים מאיתנו בעד ביטול האגרה ואפשר אפילו לדבר על רוב.

התארגנות רצינית

החלטתי לקחת יוזמה ולנסות לארגן פעילות אזרחית למען ביטול גביית האגרה. לא מכיוון שאני חושב שזה הנושא הבוער ביותר במדינה. ברור שיש חשובים ממנו. אבל הקושי הגדול ביותר בשינוי המציאות הוא מחסום הציניות והייאוש. כדי להתחיל לתקן את פני המדינה צריך ראשית להחזיר לציבור את האמונה ביכולתם לשנות. דרושה תקווה. ולכן, ניצלתי את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק שלו להתארגנות לביטול האגרה. הפעם ברצינות.

מגף לגבייה - עצומה לביטול אגרת הטלוויזיה

מגף לגבייה – עצומה לביטול אגרת הטלוויזיה

השלב השני: תמיכה בהצעת חוק

אחרי השלב הראשון של הפצת הרעיון וגיבוש בסיס תומכים ראשוני בעיקר בפייסבוק ובבלוג, מגיע עתה השלב השני – תמיכה ציבורית רחבה בהצעת חוק. בעמוד ייעודי נפתחה עצומה בה כולם מוזמנים למלא פרטים כתומכים במהלך. העמוד נמצא כאן: לבטל את אגרת הטלוויזיה.

במקביל, פניתי גם לחברי הכנסת ואני מרכז את עמדותיהם בנושא. אשתף כאן את הפרטים בקרוב… אבל אקדים ואספר שחברי כנסת רבים תומכים במהלך, חלקם גם באופן גלוי. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, למשל, הציע בעצמו הצעת חוק דומה מאוד.

עיקרי ההצעה

אנו קוראים לכנסת ישראל לבטל לאלתר את גביית אגרת הטלוויזיה.

האגרה של רשות השידור היא מס מיושן, מיותר, הפוגע בחלשים וגורם לעגמת נפש רבה בקרב הציבור הרחב. אפשר וצריך לבטל את האגרה, תוך חיזוק ושיפור השידור הציבורי, בשלושה צעדים:

1. אישור הצעת חוק לביטול גביית האגרה על ידי רשות השידור.
2. הבטחת שידור ציבורי עצמאי ואיכותי יותר על ידי קביעת מקור תקציבי רב-שנתי בלתי תלוי.
3. סגירת אגף הגבייה של רשות השידור ועשיית מאמץ לקלוט את עובדיו ברשות המיסים.

הצלחת המהלך לביטול האגרה חשובה לנו גם כדי להחזיר את האמון בדמוקרטיה ובכוחם של אזרחים מאורגנים לשנות ולשפר את פני המדינה.

הצטרפו והפיצו הלאה

אם עוד יש בכם שביב של תקווה שניתן לשפר את מציאות החיים בישראל, אנא הצטרפו גם אתם – הקליקו כאן: לבטל את אגרת הטלוויזיה.

לאחר מכן, אנא הזמינו כמה שיותר חברים להצטרף גם כן ושתפו את הקישור באמצעות מייל ורשתות חברתיות. יש לנו כוח. ביחד.